עמרי גליקמן: "אני פוגש הרבה אמנים צעירים, ומקבל כאפה שאני כבר לא 'הצעיר'"

מתי בפעם האחרונה פחדת?

"היום, לפני שהצלם הגיע... אני במוד מפוחד כל הזמן, ונראה לי שעם השנים זה רק מתחזק. אני תמיד דרוך לסכנה ותמיד אמצא תסריט אופציונלי לאסון. בכל דבר יש פחד - פחד לפני הופעה חדשה, פחד עם הילדים ופחד גם בהקלטות או בכתיבה. גם לפני ראיונות אני סובל מפחד. אני מטפל בעצמי ובפחדים שלי וזה עוזר לפעמים, יום כן, יום לא - היום לא".

מתי בפעם האחרונה טסת?

"לפני חודש הייתי בפריז. נסעתי לבד ל־36 שעות, לראות את הראפר הצרפתי האהוב עלי, OrelSan. אני משתדל לעשות את זה פעמיים בשנה, כדי לקבל השראה. ההופעה היתה משהו מדהים. זה היה לחזור למקום של המעריץ, להבין מאיפה בא החלום שלי להיות כמו הזמרים שתמיד הערצתי. תמיד הייתי מעריץ, ובחו"ל יותר קל לי כי פה כולם מכירים את כולם אז קשה להתמסר כמו בחו"ל. שם יוצא ממני המעריץ הנלהב, עם ההתרגשות והאדרנלין של להיות בקהל, וזה מזכיר לי למה אני עושה את מה שאני עושה. אני לוקח רעיונות מאמנים, את המופע בהאנגר פתחנו בדרך דומה לזו שהוא פתח בפריז, הכי קטן עם נגן, ואז הזמר שר וכולם שרים ביחד. אני בוחן הבעות פנים ולוקח השראה לקטעי קישור, לעיבודים ולמסכי הווידאו. בסוף הכל חלק מהשואו.

"הייתי אמור לטוס גם לבלגיה בחורף, להופעה של סטרומאה, אבל זה לא יצא. גרתי בבלגיה חמש שנים, מגיל 8 עד גיל 13, וב־1996 חזרנו לבקר שם, אבל מאז לא הייתי בבריסל ואני רוצה מאוד לחזור. יש לי המון זיכרונות ומסקרן אותי לראות איך הכל נראה. ההופעה הראשונה שראיתי היתה בבלגיה, של בון ג'ובי. אבא שלי לקח אותי ושם נדבקתי בחיידק, אף על פי שהוא התפרץ מאוחר יחסית. אני זוכר שעמדתי רחוק מהבמה וקיוויתי שאצליח ליצור עם בון ג'ובי קשר עין, אבל היו שם איזה 15 אלף איש... אני זוכר היטב את הכניסה שלו לבמה, עם גיטרה וזיקוקים. הייתי בן 11 או 12 וזה בלתי נשכח".

מתי בפעם האחרונה התמכרת למשהו?

"בשנה וחצי האחרונות התחלתי לשתות קפה. זה קרה מאוד מאוחר, בעיקר בגלל הקורונה, הילדים הקטנים והרבה זמן בבית. קלטתי שזה משפיע עלי לטובה, מעורר וגם מנחם אותי. אני אוהב נס קפה עם חלב סויה וניל, שותה בין 3 ל־4 כוסות ביום ולדעתי אני כבר מכור".

מתי בפעם האחרונה חשבת על הגיל שלך?

"ביולי האחרון חגגתי 39, אז אני תכף מתחיל את חגיגות ה־40 ומודה שזה קצת מכפכף אותי. לדעתי אחווה את משבר גיל 40. אני פוגש הרבה אמנים צעירים ומתאמן עם חבר'ה צעירים, מה שנותן לי את הכאפה שאני כבר לא 'הצעיר'. תמיד הרגשתי נורא צעיר ואני כבר לא. אתמול, למשל, הלכתי לאימון ואחת המאמנות אמרה לי 'הייתי בהופעה עם אמא שלי, היה לה כרטיס ספייר, היא חולה עליך', והיא בת 25. הבנתי שאמא שלה בת 51 ושאני יותר קרוב לגיל של אמא שלה מאשר לגיל של המאמנת. זה היה לי קשה, אבל העיקר שקונים כרטיסים...

"את יום הולדת 40 אסע לחגוג עם חברי הילדות מרמת השרון. אנחנו נקראים חבורת 'המתאוששים' ומתכוננים לטוס החודש לדובאי לארבעה ימים. אני בעד יצירת חוויות, אבל פחות רוצה 'אירוע' כי אירועים הם העבודה שלי. אני מאוד אוהב טיולים עם משפחה וחברים ובונה על זה".

מתי בפעם האחרונה חווית התקף חרדה?

"דקה לפני פרוץ המלחמה באוקראינה. היינו חמישה ימים בקייב, בצילומי קליפ מדהים שביים אינדי חאיט. רוח פוטין כבר היתה באוויר ולא ידענו אם לנסוע או לא, אבל אחרי התייעצות עם שגרירות ישראל, שבה אמרו לנו 'מה הסיכוי שקייב תותקף? בואו', הגענו. היו לנו ארבעה ימי חזרות, וביום הצילומים יצאה הוראה להתפנות מייד. מהשגרירות אמרו לנו שהם תכף מתפנים והיתה תחושה שפוטין מעבר לגדר, אז תוך כדי הצילומים ניסינו להקדים את הטיסה והיו לחץ והמון חרדה וטלפונים מהארץ. כשחזרנו הייתי חיובי לקורונה וגם הילדים, אחרי שחשבתי שאתקע בלעדיהם, וזה היה תזמון טוב מבחינתי להיות איתם בבית".

מתי בפעם האחרונה השתנה עולמך?

"בינואר 2021, כשרומי נולדה. זה היה באיכילוב עם אווירת קורונה מסביב, ועדיין זו היתה חוויה הרבה יותר פשוטה מהלידה הראשונה, של יונתן. הפעם רצינו לחזור מהר הביתה. להפוך אבא לשניים זה בלתי נתפס ואני עדיין בשלבי עיכול של הדבר הזה. באבהות יש רגעים מדהימים לצד רגעים לא פשוטים והרבה חרדות, שזה משהו שגיליתי אחרי שיונתן נולד. פתאום הפחדים הם לא רק על עצמך, וכל החרדה הזו התפתחה יפה אצלי.

"מאז שאני אבא אני מרגיש שאין אהבה כזו. אני לא יכול להשוות את זה לשום דבר שחוויתי כלפי שום דבר אחר. זו אהבה שמהולה באחריות, בדאגה ובפחדים, כמו מטען שהולך איתך. השילוב בין האבהות לחיים המקצועיים הוא מה שמחזיק אותנו שפויים. סיבוב ההופעות שלנו נגמר בבית ולא בבית מלון, אז אתה מקבל את החיים האמיתיים לפנים בכאפה מצלצלת. אין לך הזדמנות לברוח לרוקנרול ולטירוף, ומעבר לזה האופי שלי גם לא כזה. אחרי הופעות אני אוהב לחזור הביתה, לשפיות. לחזור להיות אבא, בעל ואיש משפחה. חיי הזוהר לא משכו אותי אף פעם, אני לא מהחומרים האלה".

מתי בפעם האחרונה צילמת סלפי?

"השבוע. לקחתי את רומי לגן והגענו מוקדם, אז לקחתי אותה לכיסא הנהג והיא צפצפה לכל מי שעבר בסביבה ותיעדתי אותנו בסלפי. אני אבא מאוד מעורב ופעיל והלו"ז שלי גמיש ומאפשר לי להיות עם הילדים. אשתי היא עורכת בקשת 12 ועובדת קשה, אז אני מאוד מעורב ומבלה הרבה איתם. אומרים לי 'לא יכול להיות שאתה עושה הכל', כי מבחינתי זו לא 'עזרה'. הילדים האלה שלי וזה תפקידי. אגב, כשאני בגן שעשועים עם הילדים אני רואה המון אבות מסביב ותוהה אם זה היה ככה בדור שלי.

"יונתן, הבכור, הוא ה'באדי' שלי. הוא בן 4 וחצי ואנחנו עושים המון דברים ביחד. מבלים, אוכלים, יוצאים לרכוב על אופניים, הולכים לקולנוע. אני שפוט שלו. עם רומי אני בעיקר בהסעות ובזמן איכות בבית. היא עוד קטנה, רק בת שנה וארבעה חודשים".

מתי בפעם האחרונה בדקת את העו"ש?

"אתמול, כי שילמתי חשבונות. אני שונא ביורוקרטיה, והתעסקות עם כסף מלחיצה אותי ומעיקה עלי, אבל אלה החיים. ברוך השם אנחנו מצליחים והתקווה 6 זו להקה של הופעות. עוד מעט נחגוג 20 שנה ו־16 שנים אנחנו מופיעים נון סטופ, רק הקורונה עשתה לנו ברייק. אנחנו ניזונים מהופעות ומתפרנסים מהן, ועובדים קשה כדי שנוכל להתקיים רק ממוזיקה. בקורונה נלחצתי מהזום, כי חששתי שנופיע מול מצלמות כל החיים. שבסוף אנשים יתרגלו והקדמה תביא עוד דברים שמלחיצים אותי.

"הציעו לי גם כמה פעמים להשתתף בתוכניות ריאליטי מוזיקליות בעמדות השיפוט, אבל זה לא משך אותי. היום אני יותר פתוח ולא אבטל אם תבוא הצעה מעניינת, כי אני במקום אחר ומסקרן אותי להתנסות במשהו חדש ולצאת מאזור הנוחות שלי. אני חושב שאני יותר בשל לזה".

מתי בפעם האחרונה ביקרת אצל ההורים?

"היום. אני בא הרבה לבקר את ההורים. רוב ארוחות שישי הן אצלם ברמת השרון, וגם באמצע השבוע אני קופץ לפעמים עם הילדים. אני מאוד אוהב את רמת השרון ובמיוחד את הבית של ההורים, אז אני בא כדי לקבל ביטחון עצמי וגם הנכדים אוהבים לבוא לכאן. אחותי הגדולה דנה גרה ממש ליד ההורים, ואחותי שלי גרה דירה מתחתיי, ברמת אביב.

"אני ושלי אחוקים ממש. אני חושב שאם היה לי אח תאום או תאומה, ככה זה היה מרגיש. אנחנו מאוד דומים ויש לנו חשיבה טלפתית ואותן רגישויות חברתיות, ואנחנו גם אוהבים אותה מוזיקה. היא בסיפור הזה מגיל 16 ואנחנו מכירים רק מלהיות בלהקה ביחד. היא שותפה עסקית ונפשית שלי וסומכת עלי ועל הצוות שלנו בניהול ובאסטרטגיה. אצלנו כל אחד יודע לתת ספייס, וגם לסמוך אחד על השני בעניינים מקצועיים".

מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?

"כל הופעה שלנו היא סוג של בילוי. אנחנו מנגנים שעה וחצי על הבמה, אבל יש נסיעה, באלאנס של שעתיים, המתנה של אכילה וצחוקים ועוד שעה אחרי ההופעה. מדובר בחברים הכי טובים שלי, ומבחינתי זה בילוי עם עבודה. גם הופעות של אחרים הן בילוי עבורי. הייתי החודש בהופעה של מוש בן ארי וזה הדבר האמיתי מבחינתי - מוזיקה. הריגוש מלראות את המעמד, התאורה והתפאורה מהקהל - הוא מדליק, ויש המון קסם כשזה קורה. יש גם קנאה מקצועית, שאני חד־משמעית זקוק לה. זו קנאה מדרבנת ומלמדת, שעושה אותי טוב יותר. כשאני רואה דברים אצל אחרים, אני מבין שאני רוצה גם".

מתי בפעם האחרונה כתבת?

"אני כותב כל הזמן. היום בבוקר כתבתי פתקון קטן בנייד ואני כל הזמן עם זה. באוטו, באמבטיה, בנסיעות. אני מאוד אוהב לכתוב ומתרגש כשיוצא לי משהו שאני גאה בו וכיף לי לשחק איתו. לפעמים גם מתסכל אותי כשאני נתקע, ואז אני חושב שאני אפס שלא ראוי לכתוב. בקורונה כתבתי משהו שאנחנו עוד לא יודעים להגדיר, מוטציה כזאת. אהבנו מאוד המילטון, וזה סוג של המילטון פוגש את שם טוב האבי. מעין מחזה או סיפור, אבל שהכל באווירה של חרוזים ופזמונים. זו יצירה ארוכה ואנחנו עדיין מנסים להבין מה היא בדיוק ומה לעשות איתה".

מתי בפעם האחרונה נתת עצה טובה?

"אתמול, לבן שלי. אחרי הגן אנחנו תמיד הולכים למכולת, קונים משהו ומכבדים אחרים. הבן שלי לא רצה לכבד חבר שלו, אז אמרתי לו שאנחנו תמיד נותנים ומכבדים ולא מצפים לקבל שום דבר בתמורה, ושאם במקרה תקבל משהו בחזרה תראה כמה זה יהיה מרגש ומשמח פי אלף. הוא הקשיב וגם כיבד את החבר, אבל אני לא יודע אם הוא הבין ואם זה יחלחל. אני מקווה שבסוף אני מחנך אותו להימנע מהתחשבנויות עם אחרים. מאוד אהבתי את העצה הזו ואמרתי לעצמי 'יפה מאוד אבא, נתת עצה טובה'.

"זה היה רגע של גאווה קטנה, כי יש רגעים שאתה לא גאה בעצמך בתור אבא. אין מדריך לאבהות, ולא תמיד אני יודע אם אני עושה את זה טוב או לא. מה שאני כן יודע הוא שלא אצטער על זמן מפוספס איתם".

מתי בפעם האחרונה הרגשת זר?

"בנסיעה לפריז לעיתים הרגשתי זר, אף על פי שאני דובר צרפתית בגלל שגדלתי בבלגיה. הרגשתי זר, וזו הרגשה שאני אוהב וצמא לה. פה אני לא מרגיש זר. אני הולך לבית קפה וכולם מכירים ומזהים אותי מהתקווה 6. אפילו בפריז עצר אותי מישהו, אז גם שם לא הייתי זר מוחלט. אני לא כזה אנונימי, אבל גם לא כזה שלא יכול לצעוד ברחוב בשקט. יש אצלי איזון טוב בין האנונימיות לפרסום. אני לא מאלה שמשגעים אותם ברחוב. המעריצים של התקווה מנומסים, זורקים מילה טובה, מעריכים אותנו כזה". 

מתי בפעם האחרונה קיבלת הצעה מפתה?

"עכשיו. יש להקה שאני מאוד אוהב, שביקשה להשמיע לי כמה שירים. הם רוצים שאתארח אצלם, וזו הצעה נהדרת. זה משהו שלא קורה מספיק בעיניי. זו להקה שאני מאוד מתרגש ממנה והלוואי שייצא מזה משהו.

"אנחנו עושים די הרבה שיתופי פעולה. עשינו לאחרונה שיתוף כזה עם ואלרי חמאתי ואמרנו 'וואו, היא מדהימה'. את רוב שיתופי הפעולה אנחנו יוצרים בעצמנו, אבל עם הלהקה הזו ההצעה הגיעה מבחוץ ואני בהחלט מרגיש שאני מאוד פתוח להצעות".

מתי בפעם הראשונה?

מתי בפעם הראשונה שרת?

"בבר המצווה שלי שרתי, וזה היה נורא ומטורף. לא כל בן אדם אמור לשיר מול קהל, אבל בתור יהודי שמגיע לגיל 13 אתה שר מול אנשים והאירוע היה בבית הכנסת הגדול בת"א. אגב, המורה שלי לפיתוח קול גרה ממש שם היום. היתה לי חוויה בסדר, עשיתי את זה כי 'צריך' ורק רציתי לעבור את הכל בשלום ובלי פדיחות. אחר כך, במופע סיום כיתה ט', שרנו את 'על קו הזינוק' מול ההורים ובטח נשמענו נורא, אבל עם החבר'ה שלך על הבמה אתה מרגיש כל יכול. בגלל זה להקה היא סופר־בוסט לביטחון העצמי, וככה גם האחריות מתפזרת".

עמרי גליקמן // בן 39, זמר, יוצר ומייסד להקת "התקווה 6". תושב תל אביב, נשוי ואב ליונתן (4 וחצי) ולרומי (שנה ו־4 חודשים). הקים את "התקווה 6" אחרי שחרורו מצה"ל. ב־2007 יצא אלבום הבכורה של הלהקה, ומאז הוציאה עוד שבעה אלבומים וזכתה בתואר להקת השנה של גלגלצ במשך שנתיים. גליקמן ו"התקווה 6" יופיעו ב־20 באפריל בזאפה אמפי שוני, ב־2 ביולי בפארק אריאל שרון, ב־23 ביולי בזאפה אמפי שוני וב־20 באוגוסט בפארק הירקון.

shirshirziv@gmail.com