מלחמת הפטריוטים

השלווה השוררת בחוצות עיר הקיט הצרפתית היפהפייה ניס, בימי אביב ראשונים אלו - מטעה. ניס העשירה, אחד ממוקדי הכוח של הימין השמרני בדרום צרפת, היא מיקרו־קוסמוס של מאבק הכוח העיקרי במערכת הבחירות לנשיאות צרפת - על רוחו ועתידו של הימין הצרפתי. העיר התיירותית נשלטת כבר עשרות שנים ע"י הימין הרפובליקני, או ליתר דיוק - האגף הימני יותר במפלגה הרפובליקנית, ממשיכת דרכו של מייסד הרפובליקה החמישית, שארל דה־גול.

בניס, כמו ברוב חלקי דרום צרפת, מפלגתה של משפחת לה פן על גלגוליה השונים - בעבר "החזית הלאומית", כיום "האיחוד הלאומי" - זוכה מאז שנות ה־90 לשיעורי תמיכה גבוהים ביותר. וכעת מצטרף לתחרות על ליבם של מצביעי הימין בניס ובדרום צרפת גם העיתונאי היהודי אריק זמור, ומפלגתו הטרייה "כיבוש מחדש".

ניס משקפת היטב את הדרמה הפוליטית המתרחשת בימין הצרפתי: פילוג ומריבות פנימיות, המרחיקות את הימין מהשלטון דווקא כשנוצרו לכאורה תנאים ונסיבות לחזרתו לשלטון, לאחר עשר שנות אופוזיציה ארוכות ומתסכלות. ראש עיריית ניס, כריסטיאן אסטרוזי - שכיהן בעבר כשר בממשלות הימין הרפובליקני - ישב מטעם הרפובליקנים באסיפה הלאומית ורץ מטעמם לראשות עיריית ניס, הקים מפלגה משלו ולא מסתיר את תמיכתו בנשיא עמנואל מקרון. המועמד המקומי לראשות המפלגה הרפובליקנית, אריק סיוטי, בעל העמדות הניציות, יכול היה למשוך מצביעי ימין רבים שרוצים לראות בארמון האליזה נשיא שמיישם מדיניות ימנית ברורה ומחויב לשמירת הזהות הלאומית הצרפתית, שיפור הביטחון האישי ובלימת ההגירה ההמונית. אך הוא הפסיד בפריימריז למועמדת המרכז, ואלרי פקרס, ששיעורי התמיכה בה במרוץ לנשיאות שוקעים בהתמדה.

הסניף המחוזי של מפלגתו של זמור עבר טלטלה קשה, כאשר לפני שלושה שבועות האחראי עליו, בנואה קנדל, טרק את הדלת בעקבות שמועות על צירופו למפלגה של פיליפ ורדון - מנהיג תנועת הימין החדש, בעבר פעיל בכיר בשורות "החזית הלאומית" ובעל רקורד של נטיות אלימות. "אני לא רוצה מפלגה שתהיה העתק של 'החזית הלאומית', ואיננו רוצים את השירים הנאציים של ורדון וחבריו", הצהיר קנדל. ורדון לא הצטרף לבסוף לזמור, והקים השבוע מפלגה משלו.

אך אף על פי שסיכוייו של זמור להעפיל לסיבוב ההצבעה השני בבחירות לנשיאות קלושים, רבים ממצביעי ופעילי "החזית הלאומית" התגייסו לסייע לו. הם לא אוהבים את המיתוג המתון והמרכזי שאימצה לעצמה מארין לה פן, אך אם היא תהיה זו שתתמודד, כצפוי, מול מקרון - הם יסתמו את אפם ויצביעו לה. צרפתים רבים יצביעו בבחירות לנשיאות, אם בכלל, למי שהם שונאים פחות, כדי למנוע את ניצחונו של מי שהם שונאים יותר. זו הצבעת שנאה, לא הצבעת תמיכה.

אופרת סבון פוליטית

בניס ובסביבותיה נוצר שילוב דמוגרפי מרתק ונפיץ בין "הצרפתים האלג'ירים" הלאומנים, שהיגרו הנה לאחר שצרפת ויתרה על אלג'יריה, והמהגרים היהודים והמוסלמים ממדינות צפון אפריקה. ניס חוותה לפני שש שנים את אחד מפיגועי הטרור הקטלניים ביותר שביצעו קיצונים מוסלמים על אדמת צרפת: ביום חגה הלאומי, 14 ביולי 2016, ביצע פעיל דאעש פיגוע דריסה בקהל החוגגים בטיילת, ורצח 86 בני אדם. לפני כשנתיים, באוקטובר 2020, שחט אסלאמיסט קיצוני שלושה בני אדם בבזיליקה ידועה בעיר.

האלימות אינה נדירה ברחובות העיר, אך במקום להתאחד נגדה, הימין המקומי מתפצל: חלק חושש מפני "הימנים הקיצונים", המסלפים בעיניהם את משמעות רגש הפטריוטיות הצרפתית, ומכאן התמיכה בנשיא השמאל-מרכז, מקרון. "הקיצונים", לה פן וזמור, מאשימים זה את זה בחוסר פטריוטיות: לדבריו של זמור, לה פן הפכה חלק מהממסד הפוליטי ונטשה את עקרונותיה הלאומיים; לה פן ואנשיה טוענים שזמור הוא "הימין הקיצוני", וכי הם הפכו למייצגים האמיתיים של הימין הצרפתי.

"דאלאס" - כך מכנה התקשורת המקומית את המתרחש בשורות הימין, בהתייחסות לסדרת הטלוויזיה האמריקנית הפופולרית משנות ה־80, שעסקה בתככים הרבים בחיק משפחה אחת. הטינה בין מחנות הימין כה עזה, שגם אם רוב מצביעי הימין יתאחדו סביב מועמד או מועמדת בסיבוב ההצבעה השני לנשיאות - הסקרים צופים שהם לא יצליחו להשיג את הרוב הנדרש להדחת מקרון. מציאות שנשמע מוכרת לישראלי המצוי? גם הצרפתים הימנים, יהודים ולא יהודים כאחד, רואים לא מעט דמיון.

יהודים ואנטישמים

נמל ניס, שבו עוגנות יאכטות רבות למרגלות הטירה המשקיפה אל העיר, הומה אדם בכל ימות השבוע. על אחת מגדותיו ממוקם המטה הראשי של המפלגה הרפובליקנית. לא הרחק ממנו, מחלקת קבוצת תומכי זמור לעוברים והשבים חוברת עם עיקרי מצעו של המועמד היהודי לנשיאות, המעוניין "לכבוש מחדש" את צרפת. למפלגה אין עדיין מטה בניס, מסיבות כלכליות וביטחוניות. עבודתם מתרכזת ברחוב. "כיבוש מחדש", אגב, היא סיסמתה של תנועת הימין האידנטיטרית (מהמילה "זהות"), שנחשבת באירופה תנועת ימין קיצונית ואנטי־מוסלמית, המושכת בעיקר צעירים. הפעילים של זמור בנמל ניס, לעומת זאת, מבוגרים יותר, ומהווים תערובת של מצביעי "החזית הלאומית" לשעבר ויהודים.

לפני 30 שנה, איחוד כוחות כזה לא היה עולה על הדעת. "החזית הלאומית" תחת ז'אן־מארי לה פן נחשבה מעוז אנטישמיות והכחשת שואה. מארין לה פן הרחיקה את אביה מעמדת השפעה במפלגה וחיזרה אחר הקהילה היהודית, אך בעיני יהודים רבים נותרה מוקצית מחמת מיאוס.

אך האיום האסלאמיסטי אִפשר לאריק זמור לייצר שותפות בין שני ציבורים, שבעבר ניצבו זה מול זה. מאז ההכרזה על מועמדותו, טען זמור שהוא היחיד שמסוגל לייצר אחדות בשורות הימין "האמיתי". הוא אפילו הצליח לגייס למפלגתו את אחייניתה הפופולרית של מארין לה פן, מריון מרשל, מעמודי התווך של "הימין החדש" בצרפת. עם זאת, בעיני הציבור הרחב, הוא ירש את מקומה של לה פן בימין הקיצוני והפך אותה למתונה ומקובלת יותר.

מאוכזבי הימין המסורתי

סילבי, גמלאית בסוף שנות ה־60 לחייה, מספרת שאף על פי שהיא מצביעת ימין מאז ומתמיד, זמור גרם לה לראשונה בחייה לצאת לרחוב ולהפוך לפעילת שטח. "חווינו רק אכזבות ממנהיגי הימין ב־20 השנים האחרונות", היא מסבירה. "כשניקולא סרקוזי נבחר כנשיא ב־2007 היו לנו תקוות גבוהות, שסוף־סוף הגיע לאליזה אדם שינער את צרפת ויחזיר אותה למסלול הנכון. שישיב את צרפת לצרפתים. זה לא קרה. מאז הצבעתי למארין לה פן, אבל היא גם הפכה לסוג של מרכז. זמור, בניגוד לשאר הפוליטיקאים, לא עושה חשבון לאיש. הוא אומר את מה שצרפתים רבים חושבים, אך חוששים לומר: אם לא נפעל עכשיו, צרפת תהיה גמורה בתוך שנים ספורות. מחוסלת. זה עכשיו או לעולם לא. זמור מצליח להפיח באנשים את התחושה שיש עוד תקווה".

גם אלכסנדר ברבי, איש עסקים וחבר הקהילה היהודית, הוא בין מחלקי עלוני המצע של זמור. גם הוא הצביע בשעתו לסרקוזי. גם הוא הפך כעת, לראשונה בחייו, לפעיל שטח פוליטי. "לה פן לא מתאימה לכהן כנשיאה", הוא מסביר את תמיכתו בזמור. "אין לה את הכישורים הנחוצים לתפקיד. היא גם מאוד מיתנה את העמדות שלה בניסיון למשוך את המרכז אליה. אבל, אם היא תתמודד בסיבוב השני מול מקרון, אצביע לה. בלי להסס. הנהגת הקהילה היהודית מחרימה אותה, עדיין, בגלל ההערכה שהיא לא תנצח בכל מקרה בבחירות, לכן אפשר לוותר על קשר איתה. מקרון עשה לראשי הקהילה היהודית כבוד, אז הם הולכים אחריו. אבל בקרב חברי הקהילות היהודיות האווירה מאוד שונה.

התמיכה בזמור עצומה. אנחנו חווים אלימות קשה מאוד מצד המהגרים המוסלמים, והרשויות לא עושות דבר. האחיינים שלי היו בבית ספר 'אוצר תורה' בטולוז, כשנרצחו בו ארבעת היהודים לפני עשור בידי אסלאמיסט. זו טראומה שלא נרפאת, עבור כל המשפחה. חייתי במדינות אחרות - בארה"ב, ברומניה. קיים פחד מהמשטרה וכבוד כלפיה. כאן המשטרה לא מורגשת. השוטרים מפחדים מהפושעים. זה מזכיר את המצב שנוצר בישראל".

חוברות המצע אוזלות במהירות לפעילי השטח של זמור. מעטים מהעוברים ושבים מתעלמים מהם, או מגיבים בעוינות. רבים אומרים בחיוך שכבר יש להם את המצע בבית. הפעילים מזעיקים את האחראית כדי לחדש את המלאי לחלוקה. שמה רבקה טורגמן, כירורגית בת 37, ילידת כפר סבא, שהוריה שבו לניס כשהיתה בת 3 ומאז היא חיה כאן.

"היינו יתומים ללא ממפלגת ימין אמיתית הרבה מאוד זמן", מסבירה רבקה את התגייסותה למען זמור. "עקבנו אחרי זמור בטלוויזיה 15 שנים, והכנות שלו שכנעה אותנו. לגמרי לא אכפת לי שאומרים שאנחנו, 'הזמוריסטים', ימין קיצוני. כשאני שואלת אנשים למה הם חושבים כך, אין להם תשובה. הם חוזרים על סיסמאות ריקות ששמעו בטלוויזיה. 120 אלף איש הצטרפו בתוך כמה חודשים לשורות המפלגה שלנו. לא היה דבר כזה בהיסטוריה הפוליטית של צרפת. ההופעות של זמור בטלוויזיה מושכות הכי הרבה צופים. הכנסים שלו מוצפים בתומכים. הוא עוד עשוי להפתיע. אבל אם לה פן תגיע לסיבוב השני, אצביע עבורה. רק לא מקרון".

רבקה ואלכסנדר רואים דמיון רב בין מלחמות הימין בישראל למלחמות הימין בצרפת, וגם בכך שחלקים מהימין איבדו מזהותם הרעיונית: "פקרס היא מרכז, והמפלגה של לה פן פנתה יותר שמאלה בתוכנית הכלכלית־חברתית שלה, ובזניחת עמדותיה נגד האיחוד האירופי", מסבירה רבקה, "כך שבפני המצביעים יש שתי אופציות: זמור עבור השמרנים המסורתיים, ומקרון עבור הפרוגרסיבים וה'ווקיסטים'". רבקה לא מרגישה אי נוחות מהקרבה בין זמור ל"אידנטיטרים". "זה לא הימין הקיצוני של פעם", היא מסבירה. "הם רוצים שצרפת תישאר צרפתית. יש כאן אנשים שהותקפו, ואנשים שהגנו על עצמם והוכנסו לכלא, בעוד תוקפים נשלחו לשיעורי אזרחות. זה מזכיר קצת את המתרחש בישראל, ואני מקווה שלא תגיעו למצב הזה. הערכים שעליהם מגן זמור, השתייכות ללאום, הם חלק מהערכים שעליהם גדלתי. זה טבעי שהצרפתים רוצים לשמור את זהותם כפי שאנחנו, היהודים, עשינו זה 2,000 שנים".

משקעי סרקוזי

למרות התחזיות הקודרות מאוד של הסקרים, במטה המפלגה הרפובליקנית נערכים לאייש כמה שיותר קלפיות בסיבוב ההצבעה ביום ראשון, ועדיין מקווים שהמרוץ לנשיאות מבחינתם לא ייגמר אז. על חזית המטה תלויה סיסמת בחירות, שיכולה היתה לשמש בקלות את לה פן ואת זמור: "כדי שצרפת תישאר צרפת".

אלכסנדר סרג'יאן בן ה־24 הוא ראש המשמרת הצעירה של הרפובליקנים בניס. הוא למד משפטים, ומכין עצמו לקריירה בעריכת דין. אבות אבותיו הגיעו לצרפת מחלקיה הארמניים של טורקיה, בעקבות רצח העם שהחל ב־1915, והוא דור רביעי להגירה מוצלחת, שהפכה לחלק ממרקם הזהות הצרפתי המגוון. סרג'יאן מייחס לראש עיריית ניס, אסטרוזי, אופורטוניזם, בשל תמיכתו במקרון. "הוא היה ימין נוקשה והקריב את רעיונותיו, בניגוד לאריק סיוטי, שנשאר נאמן לעקרונותיו השמרניים והלאומיים, מתוך הבנה שהעולם מתקדם ומתפתח ולכן יש צורך בגישה רפורמית, לא מהפכנית.

"עניין בסיסי מבחינת הימין השמרני הוא הרצון לא לבדל אחרים ולהתבדל. אנחנו רוצים לקלוט אנשים, בניגוד לימין הקיצוני. אנחנו לא מתנגדים לאסלאם. מוסלמים יכולים לקיים את מנהגיהם הדתיים בצרפת. מנגד, אנחנו מדברים בפתיחות על הבעיות הקיימות עם האסלאם הקיצוני. מעבר לכך, אנחנו פטריוטים ריבוניים. לא לאומנים. אנחנו לא רוצים לבודד את צרפת בזירה הבינלאומית, אבל רוצים שלצרפת יהיה קול משלה בעולם, כפי שדרש דה־גול".

"גם זמור טוען שהוא מייצג את הגוליזם של דה־גול, וגם לה פן מדברת בשם הגוליזם. אז היכן עובר הגבול ביניכם?", אני שואל. "זה מפתיע מצידה של לה פן שהיא מאמצת את דה־גול, מאחר ששורשי המפלגה שלה נעוצים בשיתוף הפעולה עם הנאצים", מדגיש סרג'יאן. "אצל זמור הדברים מורכבים יותר. יש לו ראיית עולם מעניינת, אבל הפתרונות שהוא מציע לא טובים. אנחנו באים עם פתרונות מעשיים, ולא עם סיסמאות. יש לנו מערך מפלגתי רחב, אנשים עם יכולות וניסיון מעשי, שיאפשרו לנו לנהל את ענייני המדינה. אחת הבעיות הגדולות עם ממשל מקרון היא שאין לו אנשים מנוסים שהיו מסוגלים להתמודד עם המשברים הרבים של השנים האחרונות, וזו גם הבעיה במפלגות של לה פן וזמור".

שמו של ניקולא סרקוזי, הנשיא לשעבר השקוע מעל לצוואר במשפטים הנוגעים לפרשיות שחיתות שונות המיוחסות לו, מוזכר בתקשורת הצרפתית כאחד מבכירי הרפובליקנים שתומכים מאחורי הקלעים במקרון. בתמורה לכך, מדווח, דרש סרקוזי לקבוע מי יהיה ראש הממשלה הבא. סרג'יאן לא מאמין שסרקוזי פועל להכשלת פקרס כדי לסלול את חזרתו לפוליטיקה ולנשיאות בעוד חמש שנים. "הייתי שמח אם הוא היה חוזר לפוליטיקה, אבל אני לא חושב שזה יקרה", הוא מעריך. "כמו במקרה של נתניהו בישראל, אנחנו עדים ללהיטות יתר של הרשויות להעלות בכל פעם פרשיות חדשות נגד סרקוזי. נוצר רושם שהחקירות תמיד מתנהלות נגד אותם אנשים, שבאים מהימין. אנחנו זקוקים לגבש תוכנה רעיונית חדשה. במדינות מערביות רבות חווים משבר פופוליסטיות, שמשפיע על הימין, אך גם על השמאל. אנחנו צריכים לחזור לאידיאולוגיה שלנו. לדבר על זהות, חופש וסמכות. זה לא יקרה באופן מיידי, אלא לאורך זמן. אנחנו צריכים לבנות את עצמנו מחדש לטווח ארוך, עם דור חדש של פוליטיקאים".

"ואם לה פן תתמודד מול מקרון, למי תצביע?", אני שואל. "בינתיים, אני רוצה להאמין שפקרס תייצג את הימין בסיבוב השני", הוא מתחמק באלגנטיות.