כל האמצעים כשרים

זמן קצר לאחר שנחקר שעות במשטרה ביום שני על הצבעתו הכפולה במליאת הכנסת, טלפן ראש הממשלה נפתלי בנט לח"כ אביר קארה והשמיע באוזניו מילות חיזוק ועידוד. לא היתה זו שיחה בעלמא, ודברי נחמה לא הם שעמדו בראש מעייניו של בנט.
החיזורים אחרי קארה, והזלזול המופגן בדבריה של עידית סילמן בנושא בג"ץ החמץ בבתי החולים, וקביעתה שניצן הורוביץ לא יכול להיות שר במדינה יהודית - נבעו ממיסקלקולציה רצינית. קארה הוא אמנם אחד המחוזרים המשמעותיים של הליכוד, אולם שדר המצוקה של סילמן היה אמיתי.

חיזורי הליכוד זה מכבר מאלצים את בנט, שקד ויתר ראשי הקואליציה לדאוג לתחזוקה מתמדת של מי שעלול להיחשב על ידיהם כחוליה חלשה. לבנט היה חשוב לעזוב את כל ענייניו, ולדאוג לכך שחבר הכנסת ממפלגתו שנחקר במשטרה חש בטוב, ולא פיתח איזה כעס שעלול להתפרץ דווקא על הממשלה שבה הוא חבר. בצמרת ימינה האמינו שהמתקפה החריפה של סילמן נגד הורוביץ לא נובעת ממגעים מתקדמים עם הליכוד, ובוודאי לא מדאגה כנה לכשרות המזון בפסח בבתי החולים, אלא למעמדה האישי ביום שאחרי הממשלה הנוכחית. הדעה הרווחת היתה שבאופוזיציה כבר מציעים לה הצעות, ואם היא לא מתכוונת להיענות להן בשלב הזה - למה לא לנצל זאת לפחות לביצור מעמדה?

הם טעו. בנט ושקד פשוט לא קראו נכון את המפה. יום לפני שהודיעה על התפטרותה מראשות הקואליציה, עוד הספיק בנט לנזוף בה ולדרוש שלא תשגר אולטימטומים.
קואליציה ביחס של 60:60 לא יכולה לתפקד. למזלו של בנט הכנסת כעת בפגרה, ויש לרשותו כמה שבועות לנסות לתקן את המצב, אבל אין ספק שההתנהלות הזחוחה שאפיינה אותו ואת לפיד עד כה - התחלפה בניסיון היסטרי ומבוהל למנוע קריסה מוחלטת, אך לא בטוח שזה יעלה בידם. הרשימה המשותפת, שנחשבה בתחילת הדרך לשותפה אופציונלית, כבר לא איתם. לפי התנהלותה בשבועות האחרונים ושיתוף הפעולה שלה עם הליכוד והאופוזיציה, נראה שקיים שם רצון עז להפיל את הממשלה בטרם הישגי רע"מ ותקציבי העתק למגזר הערבי יורגשו בשטח.

אופציה נוספת היא כמה ח"כים מהסיעות החרדיות. גם אפשרות זו נראית דחוקה. הימים שבהם יצחק שפירא התרוצץ בין לשכות חברי אגודת ישראל, כדי להעניק לממשלה הימנעות בהצבעה על התקציב בתמורה לשקט תעשייתי בנושא דת ומדינה - חלפו להם. במיוחד כאשר התברר שכל הממשלה נמצאת על כרעי תרנגולת, ושכבר עדיף להפיל אותה במקום להציל אותה.

גם האופציה של פירוק הליכוד, שנראתה איכשהו סבירה רק לפני כמה חודשים - אחרי העברת החוק לפיצול המפלגה באמצעות ארבעה ח"כים בלבד - ירדה מהפרק, כאשר הממשלה מתנדנדת.

הטריק הישן נשלף

רבים מייחסים את שבירת גדעון סער ימינה בשבוע האחרון, לצורך לטפל באותה צרה בדיוק מצד חברי מפלגתו שלו. ימים ספורים אחרי הפיגועים הקשים, היו תחושות לא פשוטות בציבור שהממשלה הנוכחית, המורכבת מרע"מ, מרצ והעבודה, היא מחיר גבוה מדי לשלם עבור מה שעד לפני פחות משנה נראה כמו מטרה מוצדקת. בשילוב עם מצב פוליטי רעוע ומחאה חריפה של מועצת יש"ע, שתמכה בממשלה בתחילת דרכה, מוצא את עצמו סער נאלץ לגייס את כל יכולותיו הוורבליות להעברת מסר ימני חד ותקיף, שכמוהו לא השמיע מאז הקים את תקווה חדשה. הסיבה היא עצירת פליטים אפשריים שימוטטו את מפעל חייו.

הכעס הימני על הישיבה בממשלה הגיע אפילו לאירוע המפלגתי החגיגי שקיים סער לכבוד חג הפסח, כאשר כמה פעילים קראו לעברו קריאות גנאי. מובן שדקות אחר כך כבר הבהירה המפלגה שלא מדובר בפעילים, אלא במפגינים ממפלגות אחרות ש"באו להרוס", אלא שתרגילים מסוג זה כבר מוכרים במערכת הפוליטית זה עידן ועידנים. פעילים רבים זועמים, נקודה. חברי מועצת יש"ע, מיו"ר המועצה דוד אלחייני ועד ראשי המועצות והיישובים, נתנו צ'אנס לממשלה, ואפילו תמכו בה בגלוי. אלחייני הצטרף לתקווה חדשה, ואמר כי הממשלה הזאת תהיה טובה יותר מכל הממשלות הקודמות בראשות נתניהו בנושא פיתוח ההתיישבות.

השבוע, אפילו הוא כבר לא יכול היה לשקר לעצמו. הנטישה היתה כואבת, מלחיצה ועלולה ליצור סחף של פעילים נוטשים, ואחריהם ח"כים. מספיק אחד או שניים כדי למוטט את כל העסק. למרות הפגרה, מצאו את עצמם בנט וסער בכיבוי שריפות פוליטיות.

סיסמה בכיוון אחד

בשבועות האחרונים, הסתובב ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו במסדרונות הכנסת, ופיזר אופטימיות לכל עבר. לדבריו, בשיחות סגורות, סיכוי של 50:50 שהממשלה תיפול במהלך מושב הקיץ, שייפתח אחרי יום העצמאות. לא כולם בליכוד היו שותפים לתקווה זו. בכירים במפלגה האמינו שהסיכוי שמשהו יקרה במושב הקרוב נמוך בהרבה.

הם סברו שלא מספיק להעביר ח"כ אחד לאופוזיציה, אלא שצריך לפחות שניים. אחד לא יבוא בעצמו, הם העריכו. יהיה לו קשה, הביקורת הציבורית תאכל אותו, הם אמרו. עבור שניים יהיה הרבה יותר קל להסביר את המהלך ציבורית, גם אי אפשר יהיה להכריז עליהם כפורשים, אם שניהם יבואו מאותה מפלגה.

הסביבה הפוליטית הטעונה הביאה, כאמור, לתקרית חמורה באירוע המפלגתי של תקווה חדשה. לאחר שפעילים שקראו קריאות גנאי נגד סער הוצאו בכוח מהאולם על ידי אנשי הפקת האירוע, החלו אנשי המפלגה להתגודד סביב עיתונאי ערוץ 7, חזקי ברוך, ובכוח דחפו אותו אל מחוץ לאולם שבו התקיים הכינוס. התנכלות לעיתונאים היא לא חידוש גדול באירועי תקווה חדשה. בכינוס מפלגתי קודם, תקף סער במהלך נאומו את הכתב הפוליטי של עיתון זה, עמיתי יהודה שלזינגר, כמה וכמה פעמים, כאחוז אובססיה.

אחרי שבשבוע שעבר מינתה מרב מיכאלי 380 צירי ועידה חדשים, על מנת להבטיח לה את הרוב במוסד העליון של המפלגה, כדי שתוכל לאשר את שינויי החוקה שיבצרו את מעמדה - התברר גם השבוע בכנס המדובר כי מבחינת מפלגות הקואליציה, ערכים דמוקרטיים נועדו להטפות חיצוניות, והרבה פחות למימוש פנימה. בהודעת המפלגה אחרי האירוע נאמר כי שום עיתונאי לא הוצא מהאירוע. המציאות ותיעודי הווידאו הרבים מהשטח מראים אחרת.

השמאל האמיתי

בינתיים גואה המתיחות גם בזירה אחרת בתוך הממשלה. המשולש בנט־לפיד־גנץ לא יודע מרגוע. בסביבתו של בנט האשימו את גנץ כי הוא מסרב לחבר לחשמל את המאחזים ביו"ש, כדי לא להעניק לראש הממשלה הישג בקרב הציבור הימני - הישג שבנט צמא לו במיוחד בימים אלה. גנץ מאשים את בנט שהוא עושה יד אחת עם לפיד בניסיון לגמד אותו בציבור ולטרפד לו מהלכים מדיניים, שלהם הוא מייחס חשיבות ביטחונית, ואת לפיד האשים בהתססת השטח כשהחליט לבקר בשער שכם.
בשיחות סגורות מאשים גנץ את לפיד בכך שניסה לעשות מעשה שרון כשעלה על הר הבית, לזכות בכמה נקודות רלוונטיות בנושא החם העכשווי. גנץ מאמין שבנט ולפיד מונעים מקנאה, ושכחול לבן היא המפלגה הכי יציבה בקואליציה ונמצאת במגמת עלייה, בעוד הם מתנדנדים.

גנץ לא רואה סתירה בין אמירות ביטחוניות חזקות לבין עיכוב חיבור המאחזים לחשמל. המודל שלו הוא יצחק רבין - לא ימין ולא שמאל, או גם וגם. כך לשיטתו. בעוד חלקים גדולים בשמאל נטשו את האוריינטציה הביטחונית שאפיינה אותם, הוא, גנץ, שומר עליה. הוא כמובן לא חסיד של ההתנחלויות, וודאי לא של המאחזים, אבל כל עוד אין החלטה על פינויים - אין סיבה שלא יחיו את חייהם. הוא בטח לא שונא את המתנחלים, כמו אחרים שיושבים איתו בקואליציה.

השאלה הגדולה היא אם הרצון לנקום יגיע עד כדי טרפוד כהונתו של יאיר לפיד כראש ממשלה, כשיגיע זמנו ברוטציה. התשובה לא מאוד מורכבת: כן, אבל. גנץ לא רוצה לראות את לפיד ראש ממשלה. רק המחשבה לראות אותו יושב על הכיסא הנחשק גורמת לו לעור ברווז. לכן, כל עוד הדבר תלוי בו - והוא בהחלט תלוי בו - הדבר לא יקרה. אבל יש "אבל". יש אדם אחד שאותו גנץ רוצה לראות בלשכת ראש הממשלה עוד פחות מלפיד, וזה בנימין נתניהו. אם טרפוד לפיד ימליך את נתניהו, או יוביל לבחירות שאחריהן יהיה לנתניהו סיכוי משמעותי לנצח - גנץ לא ילך על זה, ויעדיף לבלוע את צפרדע לפיד. פה כבר לא מדובר בעניין אישי, אלא פוליטי. תומכי גנץ יסלחו לו על לפיד, לא על נתניהו. הוא כבר עשה את זה פעם אחת, הוא לא יעשה זאת שוב.

תקווה מוקדמת מדי

למכה הזאת השר מתן כהנא לא ציפה. בעודו מנסה לעשות נפשות לרפורמת הגיור, שתפקיע מהרבנים הראשיים את הסמכות על הגיור בישראל, לאחר שבארץ העסק די מדשדש, נסע שר שירותי הדת אל מעבר לים, כדי לקושש תמיכה רבנית שם. כהנא חשב שבקרב הזרמים הליברליים של הרבנות האורתודוקסית יוכל למצוא אוזן קשבת ותמיכה במתווה. הוא טעה בגדול.

כהנא ידע מראש שבקרב האולטרה־אורתודוקסים ממילא אין לו סיכוי לקבל תמיכה, ואת התמיכה של הרפורמים והקונסרבטיבים הוא לא מעוניין לקבל, כי היא רק תפגע בו. נותרו לו רבני הזרם שבעצם הכי קרוב אליו: האורתודוקסים המודרניים, או ה"דתיים־לייט", כפי שמקובל לכנות אותם בישראל. אלא שאותם רבנים, המייצגים את הגופים האורתודוקסיים־מודרניים הגדולים ביותר, כמו ה־OU, הישיבה יוניברסיטי ותנועת המזרחי, כתבו מכתב חריף נגד מתווה הגיור, והתריעו מפני אישורו.

במכתב כתבו הרבנים כי אין להפקיע את הסמכות מהרבנות הראשית, וכי הגיורים החדשים יחוללו בעיות משמעותיות לא רק בגיורים שייעשו בארץ ישראל, אלא גם בגיורים שייעשו בחו"ל, ובכללם בארה"ב. כנראה גם דבריהם ייפלו על אוזניים ערלות, למקום שבו נפלו דבריהם של רבני ארץ ישראל. כהנא נעול על החוק שלו, ולא נראה שרב כזה או אחר יכול להניא אותו. אז מה אם מדובר בעניין הלכתי במאת האחוזים.