מפקדי האקס פקטור

החלפה של מפקד חיל אוויר היא לא עוד החלפה של אלוף בצבא. היא אירוע חריג, משום שמדובר בתפקיד חריג: לכל דבר ועניין, מי שמחזיק בו הוא האדם השני בחשיבותו המעשית במטה הכללי, אחרי הרמטכ"ל.
מפקד חיל האוויר היוצא, עמיקם נורקין, גם היה מפקד חריג. למעשה, חיל האוויר וצה"ל (ומדינת ישראל, כמובן) התברכו בשניים כאלה ברצף - נורקין, וקודמו אמיר אשל (כיום מנכ"ל משרד הביטחון), הזניקו את החיל לגבהים חדשים, כמאמר הקלישאה. זאת גם הסיבה ששניהם התבקשו להישאר שנה נוספת בתפקיד, חמישית, כדי שישחיזו עוד יותר את הסכין החדה שהם אחראים עליה.

הסכין הזאת אחראית בשנים האחרונות יותר מכל (ביחד עם המודיעין) לעליונות האסטרטגית הדרמטית של ישראל במרחב, ומעבר לו. היא האקס פקטור של ישראל בעזה, בלבנון, בסוריה, במצרים, בירדן, וכמובן באיראן, וגם בכל שיתוף פעולה גלוי וסמוי 360 מעלות סביבנו. זה הופך את תפקידו של מפקד החיל להרבה מעבר לקבלן פצצות ופיצוצים. זאת גם הסיבה שכל ארבעת מפקדי החיל האחרונים - מעידו נחושתן ועד למפקד הנכנס, תומר בר - כיהנו קודם לכן בראשות אגף התכנון, שמעניק למי שמחזיק בו פריזמה רחבה וממשק עבודה קבוע מול הדרג המדיני, שני רכיבים קריטיים בעבודת מח"א.

מספרים חסרי תקדים

אשל ונורקין שינו את מבנה חיל האוויר כך שהתפוקה המבצעית שלו תגדל משמעותית. זהו לקח ממלחמת לבנון השנייה ומהמבצעים הגדולים בעזה, ובעיקר מסקנה צופה פני עתיד: במלחמה הגדולה הבאה (סביר שמול חיזבאללה), חיל האוויר יידרש להביא בכל רגע נתון הרבה יותר חימושים להרבה יותר מטרות, ולעשות זאת מול שני אתגרים שהשתנו משמעותית בשנים האחרונות - האש המדויקת (רקטות, טילי שיוט וכטב"מים), שמאיימת על בסיסי חיל האוויר, ומערכי ההגנה האווירית של האויב.

האתגר הראשון הוא העילה לרוב התקיפות שמיוחסות לישראל בעשור האחרון בסוריה, ומעבר לה. בשנים 2017-2021 ערך חיל האוויר 408 מבצעים, שבהם הותקפו 2,259 מטרות והוטלו 9,175 חימושים. אלה מספרים חסרי תקדים, שרובם נעלמים מעין הציבור הישראלי. גם את זה צריך לזקוף לזכותו של מח"א: העובדה שלמעט מקרה אחד (מטוס סופה שהופל בפברואר 2018, בגלל טעות בתכנון ובביצוע), כל המבצעים הסתיימו בשלום.

האתגר השני סבוך עוד יותר, והוא כמובן כרוך בראשון. בשנים 2018-2020 לבדן, שיגרו הסורים כ־1,200 טילי קרקע־אוויר לעבר מטוסים ישראליים שתקפו מטרות בסוריה. זה מחייב את חיל האוויר להיות לא רק מדויק מאוד בתכנון, ובעיקר בביצוע, אלא גם זהיר בעולם רווי סיכונים. אמנם מדובר "רק" בטק"א סוריים - שחלקם מיושנים, ומערכות רבות או רכיבים שלהם גם הושמדו מרגע שאיימו על מטוסי חיל האוויר - אבל לכל מי שבקי בתחום, ברור שזה רק הפרומו למה שצפוי בעתיד, בוודאי כשעל הפרק אופציה לתקיפה באיראן או למלחמה בחיזבאללה (או שתיהן גם יחד), ומערכות רוסיות מתקדמות בסוריה, שעלולות להיות מופעלות בעתיד.

ההצלחות האלה מרשימות, אבל גם עלולות לבלבל. לא רק כי די במטוס אחד על צוותו שייפול בשטח אויב, חלילה, כדי לשנות את המשוואה הזאת דרמטית, אלא כי רבים מדי בישראל טועים לחשוב שחיל האוויר חזק מספיק, ושיש להעמיק את ההשקעה באגפים אחרים של הצבא והביטחון. החיזוק הזה מתחייב, כמובן, על רקע מצבו העגום של צבא היבשה, וגם משום שחלקו של תקציב הביטחון מתקציב המדינה הוא מהנמוכים במערב - אבל אסור שהוא יבוא על חשבון שכלול והעמקת יכולותיו של חיל האוויר.

אפשר לנהל דיון תיאורטי עמוק בשאלה אם חיל האוויר יכול להכריע את האויב. במזרח התיכון, התשובה היא - נראה שלא (בוודאי לא את זה הפלשתיני, וכנראה גם לא את חיזבאללה), אבל ביכולתו להכריע מדינה, ולכל הפחות להביא את האויב לכדי הפסקת הלחימה בתנאים נוחים לישראל, כפי שקרה בעבר. אלא שחיל האוויר סובל כיום מכמה בעיות יסוד, שאם לא יתוקנו - הן עלולות להגביל את הדומיננטיות יוצאת הדופן שלו בעתיד. המרכזית שבהן היא גודל הסד"כ, ולצידה משבר כוח האדם, שמותיר יותר ויותר טובים מחוץ לשירות.

חיזוק אגפים אחרים של הצבא והביטחון מתחייב, נוכח מצבו העגום של צבא היבשה - אבל אסור שהוא יבוא על חשבון שכלול יכולותיו של חיל האוויר, בוודאי כשעל הפרק נמצאת אופציה לתקיפה באיראן

לחיל האוויר יש כיום מספר מוגבל של פלטפורמות, שמספיקות בקושי למשימות הנוכחיות שלו. הוא עתיד אמנם להצטייד בשתי טייסות נוספות של אף־35, אבל במקביל - להוציא מטוסי אף־16 משירות. הצי שלו מיושן באופן מסוכן גם כך: חלק ממטוסי האף־15 הם בני 50 ויותר, וממילא לוקח כיום הרבה יותר זמן מרגע שנחתמת עסקה ועד שהמטוסים נוחתים בארץ.

חיל האוויר נשען כיום באופן בלעדי על פלטפורמות אמריקניות, שנרכשות בכסף אמריקני. כל ניסיון להגדיל את הסד"כ ולשלם בשקלים נתקל בחומה בצורה, כאילו אחרי מלחמת יום הכיפורים ישראל הענייה והמבודדת לא רכשה בעצמה, ושילמה בלירות, כל מטוס פנטום שהיה פנוי לקנייה. התלות הישראלית הזאת באמריקנים מסוכנת, ולא בגלל החשש (הקיים תמידית) שמישהו בממשל יתהפך עלינו. ישראל היא כיום מדינה עשירה, שצריכה להיגמל בהדרגה מההרגל שלה לקבץ נדבות, ומהתלות שבאה בעקבות זאת.

בעיית כוח האדם מטרידה לא פחות. השבוע נחשפה ב"ישראל היום" העלייה החדה במספר הקצינים בדרגי הביניים שמבקשים להשתחרר מצה"ל. חיל האוויר אמנם מתמודד עם האתגר הזה טוב מאשר חלקים אחרים בצבא, אבל הוא לא משוחרר מהם. בלי אנשים עם ותק, מקצועיות וניסיון, הוא יתקשה להמשיך ולהישאר מעל כולם גם בעתיד. זה מחייב את משרד האוצר להתעורר ולהסכים לשינוי מיידי במודל הקבע, כדי להותיר את הטובים בשירות. האתגר הזה (וגם השלמת תוכנית התקיפה באיראן, עיבוי מערך ההגנה האווירית, בדגש על בשורת הלייזר, והמשך המערכות ההתקפיות ושיתופי הפעולה באזור) מונח כעת לפתחו של בר.

חמיצות מיותרת

נורקין היה יותר ממפקד חיל האוויר. בדיוק כמו אשל לפניו, הוא היה ראש גדול אמיתי, שלא היסס לומר את דעתו בכל דבר ועניין. התכונה המבורכת הזאת אמורה להיות מובנת מאליה בצה"ל, והיא אכן היתה כזאת בעבר. אלא שדווקא אצל הרמטכ"ל הנוכחי, אביב כוכבי - אדם חושב ונבון - היא התעמעמה, משום הקושי שלו לקבל ביקורת או דרך שונה משלו.

כתוצאה מכך, אקורד הסיום ביחסים בין השניים היה צורם. זה קרה לאחר שעמיתי, טל לב־רם, חשף ב"מעריב" כי נורקין התנגד בשנה שעברה למבצע "מכת ברק" להשמדת מנהרות חמאס במבצע שומר החומות, בטענה שיבוזבז משאב אסטרטגי שהושקע רבות בפיתוחו עבור תוצאה טקטית. במבחן התוצאה, נורקין צדק. ועדיין - החלטה של כוכבי היתה לגיטימית. מה שפחות לגיטימי הוא ההאשמה שנשמעה מכיוונה של לשכת הרמטכ"ל, שמח"א או סביבתו אחראים להדלפה.

הוויכוח הזה יתפוגג בוודאי בעוד זמן. תישאר ממנו תחושת חמיצות מיותרת, שלא תצליח להאפיל על שורה תחתונה חשובה בהרבה: במצב האסטרטגי הקיים, גם מול הנכונות הפוחתת של ישראל לשלם מחיר עבור ביטחונה, חיל האוויר הוא לא "עוד חיל"; הוא ה-חיל, עובדה שחייב להיות מוצמד לה גם תג מחיר.