"במסיבת הכיתה הראשונה שאליה הגעתי אחרי שעלינו מאוקראינה לחולון", נזכרת אשת התוכן מרינה קיגל, שהקימה את קהילת הפייסבוק "הרוסים על הרוסים" המונה יותר מ-50 אלף עוקבים ומנהלת אותה יחד עם יבגני סטופין,
"הייתי בת 15 והתלבשתי אלגנטי כמו למסיבה. חצאית מיני, חולצה עם שרוולים תפוחים. הרגשתי שונה מאוד וזרה כאשר עמדתי מול הג'ינסים הקרועים והחולצות הגזורות של בני כיתתי שהתלבשו כמו ישראלים. בגל עלייה חדש שיבוא, אלמנט הזרות יצטמצם כי הפער האופנתי כבר בקושי קיים: בני הנוער מזמינים בגדים מ'אסוס', מ'אמזון', מ'שיין', גולשים באותם אתרים ולובשים אותם מותגים. הילדים שלי לובשים אדידס ונייק וכך גם ילדיהן של בנות גילי אם יגיעו מרוסיה. את לא תוכלי להבדיל במבט חיצוני מי הגיע מאיפה, כי הכל מגיע מהאינסטגרם. המרחק הראשוני יצטמצם. זה לא אותו עולם".
מי שהיה כאן בשנות ה-90 וזוכר את גל העלייה הגדול, לא יכול לשכוח את הנרטיבים החיצוניים שזוהו עם העולים מרוסיה. כסימבול, אפשר לדלות ממאגרי הזהות הישראלית את התוכנית "קשר משפחתי" שעשתה הסבה למהדורה מוגבלת בשם "קשר זה סוויז" שבה למדו הצופים הישראלים בעזרת משחק תפקידים כיצד נראה מפגש בין עולה מבריה"מ לבין ילד ישראלי - חבר רוסי הוזמן לפליידייט אצל בן כיתה ישראלי. החבר הרוסי לבש מכנסיים מחויטים גבוהים מדי עם חגורה, וחולצה בפנים עם צווארון, אף על פי שקיץ. הישראלי לבש מכנסיים קצרים וחולצת טריקו. הילד הרוסי - ממושקף עם שיער חלק מסודר - לגם תה חם שעה שהישראלי שתה קולה, וסיפר לאמו של החבר שהם גרים עם סבתא והדודים באותה דירה ושהוא אוהב מתמטיקה. הקונפליקט החל מרגע כניסתו לחדר, הנכיח את הפערים וכמו שיקף ניסיון שנועד לכישלון. 30 שנה אחרי, ובפתחו של גל קליטה עדיין תיאורטי, יצאנו לבדוק מהן נקודות ההשוואה שמסמנים העולים הוותיקים מול העולים של הגל החדש.
זהות ישראלית היא אופציה
ב-91' היה כור היתוך?
"לא. כבר לא היה בו צורך", מסבירה מרינה. "למרות הסטיגמות, היתה בחירה אם רוצים להינמס אל תוך הישראליות או לא. התחילה הגלובליזציה, טלוויזיה בכבלים אפשרה לדור המבוגרים לבחור אם ללמוד לחלוטין את השפה או להמשיך לצרוך מידע ברוסית".
לעולים החדשים יהיה צורך בזהות נטו ישראלית? כבר בעלייה של שנות ה-90 ראינו פחות שינויי שמות ויותר שימור זהות ותיקה.
"קודם כל, משנה לאן מגיעים. מה הנטייה החברתית. שנית, לילדים חשוב להשתייך. אני עליתי ארצה קצת אחרי אירוויזיון 91' כשאורנה ומשה דץ ייצגו את ישראל עם השיר 'כאן'. בפזמון יש את המשפט 'ואחרי שנים אלפיים סוף לנדודיי', חשבתי ש'סופלנדודיי' זאת מילה אחת, וממש התאהבתי בצליל שלה. הייתי אומרת אותה לעצמי הרבה. רציתי להרגיש ישראלית, זה היה לי חשוב. כשהגענו לפה הרגשתי חמסין על הפנים שלי וחשבתי 'זהו, אני ישראלית'. בסופו של דבר, חשתי ישראלית ממש רק בכיתה י"ב, כאשר אמא שלי נפטרה, ישבנו שבעה והגיעו לנחם אותי מנהל בית הספר והמורים והחברים. אז הישראליות היתה מוחלטת מבחינתי. שלוש שנים אחרי. אבל צריך לזכור, שאנחנו עלינו כאשר נסגר מאחורינו מסך הברזל, לא היתה לנו הזדמנות להיפרד. והעולים החדשים יגיעו כשיש להם לאן לחזור".
והמבוגרים?
"אני חושבת שתתגבש זהות היברידית. אנשים שיגדירו עצמם ישראלים-רוסים או ישראלים-אוקראינים, מגזרים שיש להם זהות כזאת אתנית, זה כיוון שכבר קיים בישראל, טריפוליטאי־מרוקאי וכן הלאה. ישראל זה פיוז'ן אנושי - עולמות נפגשים, והמפגש קל יותר".
מה ההבדל הכי גדול בין החברה שחיכתה לך כשהגעת לבין זו שמחכה למרינה החדשה שתבוא?
"היום לגיטימי להישאר עם החלק שתביאי איתך מאוקראינה, ולגיטימי גם להיטמע. את יכולה לבחור בכל יום מחדש מי את רוצה להיות. פעם הרגשתי שאסור לדבר רוסית, שזה מאיים. היום זה כמובן לא מנומס להיות בחברה של ישראלים ולדבר בשפה שרק את ואדם נוסף מבינים, אבל לא יותר מזה. בנוסף, בחברה הישראלית יש רצון אמיתי לחבק. בשונה מבעבר צריך לקחת בחשבון, שמדובר באנשים בטראומה. הם לא תמיד יגיבו טוב לחיבוק".
בוחנים אפשרויות
את ואדים בלומין אני תופסת נסער, בין פגישה עם ראש הממשלה לבין טיסה לאוקראינה. ואדים הוא מנהל האסטרטגיה החינוכית של הסוכנות היהודית, ונוסף על כך מתנדב בוועד המנהל בעמותות חברתיות ובקרנות פילנטרופיות. "הגל החדש של העולים זה לא רק ערכים יהודיים, יש כאן אינטרס שלנו כמדינה לקלוט חבר'ה צעירים, מוכשרים ומשכילים, שבמצב רגיל לא היו מעלים על דעתם לעלות לארץ. אז נכון שיש כרגע נסיבות טרגיות, אבל זאת הזדמנות לישראל להגיד: 'ברוכים הבאים, זה הבית שלכם'. אחרת הם ילכו למקומות אחרים".
לאן?
"מי שעובר את הגבול יודע לבחון אפשרויות. בגרמניה למשל אומרים 'בוא אלינו, יש לנו הצעות טובות בשבילך תעסוקתית וכלכלית'. אלה לא שנות ה-90, כשהגענו ממדינה סגורה. כיום העולים יודעים מה יש להם לתרום להיי־טק, לתעשייה, לתרבות. מדינות האיחוד האירופי מקפידות על בהירות וסדר, לפליטים ברור מה הם מקבלים שם - סטטוס של תושב לחצי שנה, קצבת מחיה, ביטוח רפואי. כולם יודעים שלא מדובר בפליטים ממדינות עולם שלישי - שגם להם חשוב כמובן לעזור, אלא בכוח שמשתלם לקלוט.
ד"ר פרשיצקי: "היהודים שיבואו עכשיו, יש בהם מהנדסים, תעשיינים ועובדים בפרסום ובשיווק, קרובים לשוק העבודה הישראלי. באופן יחסי אני מאמינה שיהיה להם קל יותר להסתגל"
"בישראל יש תהליכים שהתחילו אז ונמשכים עדיין, עולים נאבקים על הוכחת יהדותם כאן בארץ, כאשר מהרבה בחינות התרגלו ששם קל יותר להיות יהודי. יש קהילות יהודיות מפוארות ברוסיה, באוקראינה, בבלארוס - עד המלחמה, זה היה ממש בית המקדש השלישי. מערכת מפוארת של בתי ספר יהודיים וחינוך בלתי פורמלי. חב"ד, רפורמי, קונסרבטיבי - אף אחד מהם לא מפשפש לך בציציות".
ואדים עלה ב-1990, ילד בן 11, לעיר רמת גן שבה הוא מתגורר עד היום.
מה בין העלייה שחווית לבין העולים שיבואו?
"יש היום הבנה ואמפתיה למצוקה ולמלחמה. אם בזמני אמרו שהמדינה אוהבת עלייה ופחות אוהבת עולים, כיום אני חש כי לא משנה היכן השורשים ומה המוצא, יש סולידריות וערבות הדדית. צריך גם להודות על האמת, לא משנה אם אנחנו מהמזרח המוסלמי או ממזרח אירופה, לכולם יש סבים וסבתות שעזבו חסרי כל מדינות שהופצצו. הבטן מתהפכת לכולנו מול תמונות של הרוגים, כי אין אחד שלא זוכר מה זה.
"העולה החדש יגיע יותר פטריוט לארץ המוצא שלו, ובמובן הזה הוא יותר פוסט־טראומטי כי ארצו שינתה את פניה. לי מעולם לא היתה זהות אוקראינית, הפעם הראשונה שראיתי דגל כחול־צהוב היתה כשחברה טובה הזהירה אותי לא להגיע לכיתה מחר כי אבא שלה וחברים שלו מארגנים פוגרום".
אז נשארת בבית?
"ברור. היא היתה באמת חברה טובה שהלשינה על אבא שלה למעני".
בלבלת אותי עכשיו עם הדגל הכחול-צהוב.
"בסוף שנות ה-80 היתה התעוררות של לאומנות אוקראינית, והדגל הכחול-צהוב היה התרסה כנגד הדגל של בריה"מ. מאז הוא הפך לסמל של חופש, חלק ממאבק על תרבות וזהות, אומה שנאבקת על ארצה. אבל צריך גם להיזהר, לא להפוך את האומה הרוסית לכובש הזר, יש להבחין בין העם לבין הנשיא. פוטין מדכא ומתעלל בתושבים. סטודנטים מסנט פטרסבורג יצאו למחות וזרקו אותם הביתה. להפגין זו עבירה מנהלית ומי שמפר אותה, שוברים לו את העצמות עם אלות. הטרגדיה היא גם של העם הרוסי".
זה ישפיע היסטורית?
"ברוסיה לא היו משפטי נירנברג, כלומר גרמניה עברה תהליך עמוק ועד היום לוקחת ברצינות את הפקת הלקחים מהשואה וממלה"ע השנייה, העמדה לדין של האשמים, חינוך בבתי ספר. ארה"ב הקימה מוזיאונים שמתעדים את העבדות ועשתה חשבון נפש לאומי. ברוסיה - סטלין מת בשיבה טובה וכל מי שהיה שותף למכונת ההשמדה הפנים־סובייטית, מעולם לא ערך חשבון נפש. מי שמשלם מחיר עד היום זה מי שמשמיע ביקורת. דור אחרי דור מחסלים את האליטה. אם פוטין היה עוזב ב-2008, הוא היה משאיר מורשת של מי שעשה סדר וייצב את הכלכלה. אני זוכר שהיתה אז באוויר תחושה של 'הנה זה קורה'.
בין השנים 2010-2006 שימש בלומין ראש מינהל החינוך של הסוכנות בצפון־מערב רוסיה, ואחראי על לטביה, ליטא ואסטוניה, יחד עם בן זוגו רומן קוגן. "בתקופה ההיא, יכולנו להיות זוג גברים בנציגות רשמית. זה אפשר לנו לפעול וזה היה מקור לגאווה. מי חשב שתוך עשור, רוסיה תהפוך למדינה שמבקשת להוביל את העולם השמרני, ההומופובי, הכוחני, ליצירת סדר עולמי חדש־ישן. הוא נלחם ורוצח אנשים באוקראינה, ועם כל ההתגייסות אף אחד לא מצליח לעצור את זה".
ואדים בלומין: "אלה לא שנות ה־90, כשהגענו ממדינה סגורה. כיום העולים יודעים מה יש להם לתרום להיי-טק, לתעשייה, לתרבות. ברור להם גם מה מקבלים כפליטים במדינות האיחוד האירופי"
דיברת על הזהות האוקראינית של העולה החדש, מה עם הזהות הישראלית?
"לוואדים החדש שיעלה יש יותר ניסיון בחיים יהודיים קהילתיים, כי כפי שהזכרתי יש קהילות יהודיות. אני זוכר את אבי עונד לי שרשרת עם מגן דוד אחרי שעברנו את ביקורת הגבולות האחרונה בעלייה לארץ, עד אז היהדות היתה בסתר. תמיד להחביא. זה היה הסימן עבורי לממש את מה שמגדיר שרנסקי: החופש האמיתי הוא החופש להיות עצמך. אבל החדשים ראו וענדו מגיני דוד. להיות יהודי באוקראינה החדשה היה מקור לגאווה ושמחה, בטח לא המדינה האנטישמית מוכת הפוגרומים מהמאה הקודמת. וההבדל המשמעותי הגדול ביותר הוא שלוואדים החדש יש את הוואדים הישן שמחכה לו. יש כאן כמעט מיליון וחצי דוברי רוסית, עשרים אחוז מהחברה היהודית בישראל. אנחנו כאן כדי לעזור להם, אנחנו יודעים מה הטעויות שעשו עם ההורים שלנו, ומהעמדה הישראלית הבטוחה בעצמה נוודא שאיתם יעשו טעויות אחרות", הוא צוחק. "סתם, אנחנו נוודא שהטעויות שנעשו לא תחזורנה על עצמן".
פליטים פוליטיים
ד"ר אנה פרשיצקי, מרצה בכירה לסוציולוגיה במכללת הגליל המערבי, עלתה מבריה"מ בשנת 1991, בהיותה בת 14. "אני עוקבת בכאב אחר האירועים באוקראינה וברוסיה", היא אומרת בדאגה ומשתפת ברשמיה מאנשי השעה, שהם לרוב גיבורי יוטיוב מובילי דעת קהל. "המשטר אמנם כיבה את הגישה לעולם החופשי, פייסבוק וטיקטוק, אבל יש עדיין אנשים אמיצים שכותבים. סופרים ידועים ופעילים חברתיים מצליחים לשחרר מסרים כגון 'קנינו כרטיס' ובכך למעשה שורפים גשרים הלאה. יש טלגרם עם קבוצות הגירה ובריחה".
מיהם העולים החדשים?
"הם למעשה פליטים פוליטיים. אנשים שבורחים לאו דווקא לישראל, פשוט נסים על נפשם מפני הפחד וגזרות השלטון. משפחה עם ילד בגיל גיוס למשל, לא תחשוב פעמיים ותסתלק לפני שייקחו אותו בכפייה לצבא. מנגד, רואים גם אנשים מבוגרים שעדיין לא נוטשים וחושבים לעצמם 'נראה לאן זה יתפתח'".
איזו אוכלוסייה עתידה להגיע לישראל?
"אוכלוסייה חסרת כל בגלל הסנקציות שהעולם מטיל על רוסיה".
הסנקציות שמטילות אומות העולם על רוסיה, פוגעות בסוף בחפים מפשע?
"ודאי. באנשים שאין להם קשר למלחמה. הבנקים הבינ"ל לא עובדים עם רוסיה, ולכן אם את עוזבת את לא יכולה לקחת את החסכונות שלך כי אין יותר תקשורת. מערכת הבנקאות האמריקנית והאירופית לא תאפשר לך להוציא יותר מכמה דולרים. אנשים נוטשים דירות וחסכונות, כל מה שהיה לאנשים האלה הלך, אין אפשרות גם להמיר כספים. הם יבואו חסרי כל".
שזה בעצם המצב שהיה כשאתם עליתם, בשנות ה-90?
"אחרי שבריה"מ התפרקה היה משבר כלכלי גדול, אני חושבת שאנשים לא כל כך יודעים אבל הרוב המוחלט פשוט נעל את הדירות שלהם בלי יכולת אפילו למכור, עזבנו את הציוד ובאנו. בלי כלום. הם יתחילו כמונו, מאפס. הנחמה היא בכל זאת במצב המקצועי. אנחנו באנו כשהיה מסך הברזל. ההורים שלנו לא הכירו את השוק הגלובלי ואת המערכת הקפיטליסטית, והתקשו ללמוד את השוק החדש, וכך הגענו למה שכולם זוכרים, רופאים ואנשים עם תואר שלישי עבדו בניקיון. היהודים שיבואו עכשיו, יש בהם מהנדסים ויש תעשיינים ועובדים בפרסום ובשיווק, קרובים לשוק העבודה הישראלי. נכון שעולים חדשים הם תמיד בתחתית סולם התעסוקה, אבל באופן יחסי אני מאמינה שיהיה להם קל יותר להסתגל ולעבוד, כי המציאות שבאו ממנה קרובה ומוכרת יותר".
סממן בולט אצלך כעולה, שאת מקווה שלא יהיה לעולים החדשים?
"בזמני היתה 'רוסופוביה', פחד מלהיות רוסי. אני לא דיברתי רוסית עם הילדים, ובקושי בבית בכלל. עכשיו אני מרגישה מעין חזרה. אולי הם ידלגו על שלב ה'רוסופוביה' שלהם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו