הרב והנשגב

בספטמבר 91', פיירו קנאטה, אמן איטלקי מחורפן, התנפל על הפסל "דוד" וריסק בפטיש את בוהן שמאל של יצירת המופת. בחקירתו טען כי הפסל אמר לו לעשות זאת. הקטע המוזר הוא שכשעמדתי מול "דוד" באולם המרכזי של מוזיאון האקדמיה בפירנצה, משהו מתוך החומר האפל בנפשי גרם גם לי להבין לרגע את פשר מעשהו של קנאטה הקוקו.

בין יצירות האמנות שלבן תרבות כדאי לחוות, ולו פעם אחת בחייו, לטעמי שמור ל"דוד" המקום הראשון. לא רק משום שמדובר בפסל היפה והמרשים בעולם, אלא כי הוא אוצר בתוכו כוח עמוק יותר, אפל יותר, מפחיד, תחושה הנובעת ממקום לא רציונלי.

בשנת 1501 לקח מיכלאנג'לו על עצמו לפסל את הגיבור המקראי, אחרי ששני פסלים לפניו ניסו ונכשלו במשימה. הוא קיבל גוש שיש ענק ופגום, ושלוש שנים אחר כך הצליח לברוא מתוך השיש את הפסל המפורסם ביותר בעולם. פסל ענק - גובהו 5.17 מ'. למרות ההיכרות של כולנו עם האימג' המפורסם כל כך, המפגש האמיתי איתו עוצר נשימה. לא בשל היופי, הדיוק והגודל, אלא מפני שבאותו רגע חשים בנשגב.

ב"ביקורת השיפוט הטהור", עמנואל קאנט יוצר הפרדה מוחלטת בין היפה לנשגב. היפה מתאים לטעמנו האסתטי ומשפיע על שיפוט החושים. הנשגב מעלה בנו תחושה שלא תלויה בטעמנו הספציפי, רגש מנוגד לכוח השיפוט הרציונלי. כי על מנת לחוות את הנשגב, הבינה מכשילה את עצמה.

תחושת הנשגב מעלה בנו סערת רגשות. למשל, מחשבה על היקום האינסופי מעלה בנו את תחושת הנשגב. החושים אינם מסוגלים לתפוס את האינסוף, משום שלא ניתן להשוותו לכלום. הנשגב הוא מצב נפשי, המתעורר כאשר האינטלקט מטיל על עצמו משימה בלתי אפשרית.

בעוד האינטלקט מבקש לבאר את המציאות בכלים אנושיים ובאופן מוגדר וסופי, הדמיון מתעלה מעל למסגרות הללו. המתח בין האינטלקט לדמיון וכישלונו מול הדמיון מציתים בנו את אותה סערת רגשות, דתית ממש, משום שבזכותה אנו יודעים שאצורה בתוכנו יכולת מיסטית, על־חושית, חיבור לאלוהים.

והפסל "דוד", יצירה אנושית הנוגעת בשלמות אלוהית, כל תיאור פלסטי שלו, כל פרשנות מלומדת מפספסת את העוצמה שבנשגב. אותה עוצמה שגרמה לפיירו קנאטה לרצות לפגוע בו.

בואו איתי לדיון בנשגבות אחרת, לכאורה ההפך המוחלט. אם "דוד" של מיכלאנג'לו, דמותו המפוסלת של המלך היהודי המפורסם בהיסטוריה, הוא התגלמות הרנסנס של אירופה הנוצרית, פאר ההומניזם המערבי, הנשגב הפיזי - הרי להבדיל אלף אלפי הבדלות, מאות אלפי היהודים שליוו ביום ראשון את הרב חיים קנייבסקי זצ"ל בדרכו האחרונה, הם התגלמות הרנסנס של היהדות החרדית הלמדנית אחרי השואה, הצדעה לנשגב הרוחני־אינטלקטואלי.

בדמותו השחוחה, בחייו הסגפניים ובמסירותו המוחלטת ללימוד תורה, גילם הרב קנייבסקי את המהות של אידיאל התלמיד החכם. לא חייבים להסכים עם הדרך החרדית, ואני בוודאי חלוק עימם בלא מעט תחומים, אולם אי אפשר לא להתרשם ולעמוד מלא פליאה לנוכח תופעה שבה מאות אלפי אנשים צועדים במסע ההלוויה של קשיש מופלג. הם מבקשים לחלוק כבוד לאדם שלא ניצח במלחמות בשדה הקרב, שאינו כוכב קבוצה שזכתה באליפות או כוכב פופ - אלא יהודי קשיש שלמד תורה.

טומי לפיד ז"ל היה יהודי פיקח, שבדרך כלל אמר דברי טעם. אלא שהפוזיציה שלו נגד היהדות האורתודוקסית גרמה לו להצהיר לפעמים גם דברי הבל. "תחשוב על עשרות מיליוני השעות שהיהודים, עם המוח הנפלא שלהם, השקיעו במרוצת הדורות בשאלת שור נגח. אם היו משקיעים את אותן האנרגיות הנפשיות במדע - העולם היה נראה אחרת. בוזבזו 2,000 שנות אנרגיה נפשית של אחד העמים הכי מוכשרים שקמו אי פעם עלי אדמות".

טעות היתה בידו. אין ספק, וכל המחקרים איששו זאת, כי דווקא ההתפלפלות בענייני שור שנגח, המחויבות לתלמוד תורה, השקלא וטריא התלמודית, הן שהציבו את היהודים בחזית האינטלקטואלית. היהודים, נטולי אדמה משלהם, תחת רדיפות ואפליה, פיתחו חברה המבוססת על עילית אינטלקטואלית. בזמן שבאירופה של חשכת ימי הביניים רק מיעוט קטן מהגויים ידע קרוא וכתוב, כל ילד יהודי ביקר בחיידר. אין מרקס בלי רבי עקיבא, אין קפקא בלי המהר"ל, ואין שפינוזה בלי הרמב"ם. אלמלא לימוד הוויות אביי ורבא, ספק אם שבט אתני־דתי המונה 0.02% מאוכלוסיית העולם היה מהווה 24% מזוכי פרס נובל. "אם הסטטיסטיקה מדויקת, הרי היהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי. כוכב קטן מהבהב, עכור ועלוב, האובד בזוהר שביל החלב", כתב מארק טוויין ב"בנוגע ליהודים" (תרגם: ארנון בן נחום).

"הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אמנות, מוזיקה, כלכלה, רפואה ומדעי הרוח - חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. מותר לו להתהדר בכך. המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שמינו ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים, עד שנשתתקו ונעלמו... כל הברואים חדלים פרט ליהודי. כל עוצמה כורעת, רק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח?".

רק העם היהודי תשוש הכוח, המושפל, עם שראשיתו קדמונית ללידת האומות גדולות - עדיין מתלוצץ עם רופאיו.

הציונות היא המהפכה המצליחה בתולדות האנושות. עם חוזר להיסטוריה, חווה קטסטרופה בדרך, והתוצאה לא פחות ממדהימה. אבל הפיזי לבד לא מספיק. החומר צריך גם לרוח, גם לוויכוח רוחני. אשרינו שמתוך הצלחת הפרויקט הציוני ניצל גם הפרויקט הלמדני־רוחני.

בעולם של תרבות צריכה מתבהמת, נרקיסיזם חולני שבו כל אחד הוא פתית שלג ייחודי - לא פלא שיש מי שהתקשו להבין את התופעה של מאות האלפים בהלוויה. הם בזו לאבלים מתוך קליפת יהירותם הריקה, מתוך חוסר ביטחון. ויש מי שאחזם זעם של ממש.

בעיתון "הארץ", רוגל אלפר ואורי משגב שצפו וקצפו, וכמו קנאטה - ביקשו לשבור את הבוהן. הנשגב גדול עליהם.