אולם הכניסה ל״מרכז שפטיצקי״, אחד הקמפוסים של האוניברסיטה הקתולית בלביב, נראה בימים אלו כמחסן חירום ולא כמוסד אקדמי. סטודנטים צעירים אחוזי להט קרב נערכים כאן למלחמה שעוד לא הגיעה לעיר היפהפייה, השוכנת בפאתיה המערביים של אוקראינה והפכה בעל כורחה לשער בריחה עבור מאות אלפי פליטים שמחפשים מקלט באירופה. ארגזי מזון, בקבוקי מים, שקי שינה ובגדים: הסטודנטים אוגרים כל חפץ שיעזור להתמודד עם מצור אפשרי על העיר. הם לא מתכוונים לעזוב את האוניברסיטה. כרבים מבני ארצם, הם נחושים להתנגד לפלישה הרוסית, ולא לברוח. בינתיים הם עסוקים בניסוח ובהדפסת עלוני מלחמה וכרזות גיוס. מישהו גם יצר כאן דגל חדש לאוקראינה, כדוגמת דגל ארה"ב: פסי תכלת וצהוב ובפינה השמאלית, במקום הסמל הלאומי של אוקראינה - קלשון מוזהב, סמלה של שושלת רוריק, ששלטה החל מהמאה התשיעית על שטחי אוקראינה ורוסיה כשאלו לא היו ישויות נפרדות ויריבות.
במהומת ההכנות למצור שאולי יבוא ממתינה לי פרופ' אירינה סטארובויט, ילידת לביב, אחת המשוררות הבולטות של אוקראינה העצמאית, ומרצה למחשבה ביקורתית ויצירתית ולהיסטוריה של רעיונות גם באוניברסיטאות ידועות במערב. תחום המחקר העיקרי שלה הוא זיכרון היסטורי מורכב ונרטיבים מתחרים בתרבויות ובקהילות שונות שחולקות את אותו מרחב המחיה.
לביב - בשמה הפולני לבוב ובשמה הגרמני למברג - עברה לא פחות משבע פעמים ממדינה אחת לאחרת. העיר היתה שייכת לקיסרות האוסטרו־הונגרית, לפולין, לגרמניה הנאצית, לבריה"מ, ומאז סיום הכיבוש הסובייטי והכרזת העצמאות ב־1991 - לאוקראינה. כעת, לאחר עשורים של שלום, נשמעים שוב באופק הדי מלחמה. פרופ' סטארובויט לא בטוחה שהרוסים יצליחו להגיע עד לביב, אך בקרבת האוניברסיטה ממוקמת אקדמיה צבאית, וזו יכולה בכל רגע נתון להפוך יעד להפצצות. האיום הזה מרחף מעל ראשה בכל יום שבו היא מגיעה לעבודתה, שכן הלימודים באוניברסיטה נמשכים, במתכונת שהותאמה למצב החירום.
בני ערובה של ההיסטוריה
״באיזו מידה זיכרון והיסטוריה ממלאים תפקיד במלחמה הזו?״, אני שואל את סטארובויט, שנולדה ב־1975, כשאוקראינה היתה עוד חלק מבריה"מ.
״בראייה המנטלית הפגועה של הנשיא הרוסי", היא משיבה, "הוא מאוים ע״י שאר העולם והוא מנהל מלחמה לשחרר את האוקראינים ׳ההגונים׳ ולרסק את האוקראינים ׳הרעים׳, שהוא קורא להם 'נאצים'. אני חושבת שזו פגיעה ממשית בזיכרון ההיסטורי והחלפת המציאות בדמיון, שכן הוא עצמו וממשלתו מגדלים דורות של רוסים באווירה של שנאה כלפי העולם החיצוני, כלפי שכניהם ובמיוחד כלפי השכנים הקרובים אליהם ביותר, האוקראינים. המצב בינינו לבין הרוסים כעת דומה למצב בין היהודים לאוקראינים בזמן השואה: מצד אחד הם היו מאוד קרובים זה לזה, ומצד שני הם היו שונים זה מזה וידעו זאת. עם הרוסים כעת זה אותו מצב סכיזופרני: מצד אחד הם אומרים שאנחנו אומה אחת, עם אחד. מצד שני הם מאשימים אותנו, שאנחנו נאצים וצריך להעלות אותנו על ׳המסלול הנכון׳ של ההיסטוריה. וכשפוטין אומר שהוא רוצה להפוך אותנו לאומה שוחרת שלום, אני רק יכולה לצטט נשיא ליטאי לשעבר שאמר: רוסיה ידועה כעושת שלום (peacemaker) - הם באים ושוברים הכל לרסיסים (pieces). האסטרטגיה שלהם היא לשבור אותנו לרסיסים, גם אוקראינים ויהודים. אבל אנחנו באוקראינה לא שבורים. אנחנו מכבדים את ההיסטוריה האפלה שהיינו שותפים לה ושנכפתה עלינו. אנחנו היינו בני ערובה של ההיסטוריה, ולא נרשה לעצמנו להפוך לבני ערובה שוב״.
את לא מרגישה ששני הצדדים עושים שימוש לרעה בזיכרון ההיסטורי, במיוחד של השואה?
"השימוש לרעה נעשה בעיקר בצד הרוסי ואני כמעט נואשת מלראות את זה. אני מקווה שהמערב מבין את האג׳נדה הערמומית שעומדת מאחורי זה. על אדמת רוסיה כמעט שלא היתה שואה, רק 6 אחוזים מהיהודים שחיו בשטחי הפדרציה הרוסית נרצחו ע״י הנאצים. כך שרוב הזוועות הקשורות לשואה בשטחי בריה"מ, התרחשו כאן, באוקראינה, ולא שם. הסבל שנגרם מעימותים, ממלחמות, מטיהור אתני במלה״ע השנייה - היה עצום, אבל עבודת הזיכרון עליו נחסמה ע״י התעמולה הסובייטית שהציגה את האוקראינים כולם כפושעים, רוצחים ומשתפי פעולה עם הנאצים, מבלי להביא בחשבון שלפני כן היו גם אוקראינים ששיתפו פעולה עם סטלין והפשעים שלו, ושהתבצעו באוקראינה פשעים לא פחות נוראיים מפשעי הנאצים. אין אומות חפות מפשע, במיוחד לא באירופה של מלה״ע השנייה ושל המשטר הסטליניסטי. העיוות ההיסטורי הזה צריך לעבור תהליך של ריפוי ויצירת שיח חברתי אחר למען בניית עתיד טוב יותר, אבל דבר מכל זה לא קרה ברוסיה".
איך את מסבירה את הבדל?
"תחת פוטין, בתוך כמה שנים, תוכניות הלימוד בבתי הספר ובאוניברסיטאות שונו ואין כל אזכור לסבל האוקראיני כמו ה"הולודומור" (רצח העם שבריה״מ הסובייטית ביצעה באוקראינים בתחילת שנות ה־30 באמצעות הרעבה המונית, א"ב). רוב הרוסים היום לא יודעים הרבה על השואה, ובוודאי לא על משמעותה עבור החברה האוקראינית. עבורנו זה פצע פתוח, שלא ריפאנו עד היום, אם כי בקרב בני הדור השלישי מתבצעת עבודה חשובה מאוד של זיכרון. ישנם פעילי זיכרון, קבוצות מקומיות שמטפלות באתרי מורשת יהודיים היכן שאין עוד קהילות, שמסייעות לאנשים לאתר מידע על קרוביהם, שמשפצות בתי קברות יהודיים. אוקראינים בשנים האחרונות דואגים לזיכרון ולהיסטוריה היהודיים. לא רק אתרי הרציחות ההמוניות ע״י הנאצים, אלא שרידי קהילות, שמספרים כמה עשירה וחשובה היתה הקהילה היהודית כאן".
חלק מהדיון בישראל על המלחמה הזו קשור לתחושות קשות שיש ליהודים כלפי אוקראינים, לפרעות חמלניצקי, לשואה. משפטי איוואן דמיאניוק מילאו תפקיד מאוד חשוב בחשיפת תפקידם של אוקראינים בשואה.
"הפזורה האוקראינית שיחקה לצערי תפקיד מרכזי בהגנה על דמיאניוק ואמרה שהעמדתו לדין היא חלק מקמפיין פגיעה בשמם הטוב של האוקראינים. אני חושבת שיש עוד הרבה עבודה, אבל אנשים פתוחים יותר ויותר לקבל ולהבין שאבותינו עשו מעט מדי, כמעט שום דבר, כדי להציל יהודים. הסתרת יהודים נעשתה תחת איום בהוצאה להורג של כל משפחת המצילים. לא הרבה אנשים לקחו את הסיכון הזה - ועדיין היו מצילים״.
לא חוששת מפרץ אנטישמי
״כשהייתי בת 25״, מתארת סטארובויט את ניסיונה האישי, ״אירחתי כאן אקדמאים מהמערב, שהתחילו להגיע הנה סמוך להתפרקות בריה"מ. מאחר שדיברתי אנגלית ופולנית ביקשו ממני להראות להם את לביב. הם מאוד התלהבו מהיופי שלה. לחלקם היו שורשים משפחתיים כאן, והם רצו לראות מה נותר כאן. לפעמים שאלו אותי שאלות שלא היה לי מענה אליהן. מה היה גודלה של הקהילה היהודית כאן, איך נראו חייהם החברתיים של היהודים, אילו אתרי מורשת השאירו. באותם ימים לימדתי ספרות, וגיליתי שמות גדולים שהיו קשורים לכאן, כמו הסופרים ברונו שולץ, דבורה פוגל, סטניסלב לם. זו היתה עבורי תגלית. הם העבירו כאן את חייהם, חלקם נרצחו כאן, ולא ידענו עליהם דבר. שאלתי את עצמי מדוע אני מלמדת את הסטודנטים שלי על מציאות רחוקה, במקום להתרכז בדברים שקשורים אלינו, כדי להראות שהזהות האוקראינית העכשווית חסרה דבר מה אם לא נדע מה איבדנו, מדוע איבדנו, ושהדורות לפנינו היו מעורבים בטיהור אתני, בגירושים ובמעשי עוינות שונים".
"פוטין מתיימר לשחרר את האוקראינים 'הטובים' מאלה ה'רעים', שלהם הוא קורא 'נאצים'. זו החלפת מציאות בדמיון, שכן הוא עצמו מגדל דורות של רוסים באווירה של שנאה כלפי העולם החיצוני"
לקחת על עצמך משימה תרבותית.
"התחלתי לחקור וללמד והייתי מעורבת בפרויקט בינלאומי שעסק בממד התרבותי של זיכרון המלחמה ברוסיה, באוקראינה, בפולין ובבלארוס. מה אנשים באמת יודעים ואם הם בכלל רוצים לדעת את האמת, שחלקה מאוד קשה. הרצון שלי היה לכלול אלמנטים שליליים של העבר בזהות האוקראינית העכשווית. להפוך את האמרה ׳לעולם לא עוד׳ לרלוונטית עבור הדור הצעיר. אני אומרת לסטודנטים שלי שההיסטוריה האוקראינית, שהיא מאוד מרוכזת בעצמה ומתבוננת בעצמה, היא כמו אקווריום שנסחף בים פתוח. זמן מה אפשר להעמיד פנים שאתה חלק מהעולם, אבל אתה נמצא בתוך האקווריום. מתישהו ייווצר שבר גדול והאקווריום יתפרק לרסיסים. אל בני דורי השואה הגיעה באמצעות סרטים כמו 'רשימת שינדלר', כסיפור שקרה היכן שהוא בחו״ל. בפולין. מאוחר יותר הפנמנו שזה קרה ממש כאן, ולא רק במקומות אחרים".
יש החוששים שמאחר שלאוקראינה יש נשיא יהודי, תבוסה תגרום לפרץ אנטישמיות. את שותפה להערכה הזו?
"אני לא מרגישה כך. המיעוט היהודי הוא קטן והעובדה שראש הממשלה הקודם שלנו היה יהודי והנשיא הנוכחי הוא ממוצא יהודי - מעידה שפחות אכפת לנו מה המוצא של אנשים. עובדה שהמפלגה הימנית-קיצונית לא נכנסה לפרלמנט שלנו. ברור שכמו בכל חברה, גם כאן יש אנטישמים, אבל הם בשוליים. הייתי דווקא חוששת מפני גל של רגשות אנטי־רוסיים למאה השנים הקרובות. זו תהיה המשימה של הדור הבא, להיאבק ברגשות הללו, שבנסיבות הנוכחיות יש להם הצדקה. זה לא הצבא האוקראיני שתקף את רוסיה, לא ערים רוסיות נמצאות תחת הפגזות אוקראיניות ולא רוסים הם שבורחים מארצם. כל הסבל שנכפה על אוקראינה יעורר זעם מוצדק ולזמן ארוך".
המלחמה הזו תשנה את העם האוקראיני?
"המלחמה הזו אינה רק נפשעת ואכזרית. יש בה משהו מחילול הקודש. לרוסים אין דבר שהם מתייחסים אליו כאל קדוש. כמובן, קשה לנו האוקראינים להתמודד עם כל חלקי ההיסטוריה שלנו. אבל, כאן בלביב יש לנו מוזיאון שנקרא 'שטח טרור', שמקשר את כל חלקי ההיסטוריה השחורה של האזור הזה יחדיו - מה שעבר על היהודים, על הפולנים, על האוקראינים, ומתייחס למעשי פשע, למעשי חסד ולתחום האפור שביניהם על כל גווניו. והיו רבים כאלו. קל מאוד לשחרר את שדי האלימות, אך ברגע שהם משתחררים - כל אחד יכול להיות קורבן במצב מסוים, פושע במצב אחר או משקיף מהצד. יהודה באוור אמר זאת בדיוק רב: הנוסחה ׳לעולם לא עוד׳ צריכה להיות מתורגמת בשלושה מובנים: לעולם לא נהיה פושעים, בכל נסיבות שהן; לעולם לא נהיה קורבנות - נילחם בחזרה; ולעולם לא נהיה אדישים למתרחש. החברה האוקראינית היום למדה את שלושת הלקחים: לא נהיה קורבנות, לא נהיה פושעים ולא נהיה משקיפים אדישים".