רפורמת החקלאות: פרי ביאושים

הרפורמה בחקלאות, שעליה הכריזו השבוע שרי האוצר והחקלאות, היא אירוע בעל משמעויות מרחיקות לכת. לרוע המזל, הן הפוכות מאלה שאביגדור ליברמן ועודד פורר התכוונו אליהן: במקום להוזיל את הפירות והירקות, הן יהרגו את החקלאות הישראלית, יפגעו בעצמאות התזונתית של מדינת ישראל, יפגעו בביטחון ובציונות במובן הכי עמוק שלהם, ולא יורידו את יוקר המחיה במאום.
בשלהי מחאת הקוטג', לפני יותר מעשור, התחוללה מחאה דומה, קטנה יותר, סביב מחיר שימורי הטונה. הלחץ הוביל לכך שהמכסים הוסרו, והשוק נפתח ליבוא. שלושת המפעלים שייצרו עד אז שימורי טונה בארץ נסגרו, והפכו בעצמם ליבואנים, משום שהתקשו להתמודד עם המחירים בחו"ל. והמחיר בארץ? רק עולה מאז בתלילות, בהיעדר תחרות מקומית.

לפני 12 שנה היו בישראל 60 אלף חקלאים. היום, על פי נתוני הלמ"ס, ישנם בארץ כ־14 אלף חקלאים. הגיל הממוצע של חקלאי ישראלי הוא הגבוה בעולם, הרבה מעל 60. צעירים ובנים־ממשיכים אינם מזדרזים להצטרף לתחום: העבודה קשה, הסיכון גבוה, הפרנסה בינונית (במקרה הטוב), והאויב העיקרי הוא המדינה - שמערימה על החקלאים שלה כל קושי וביורוקרטיה אפשריים.

ירידה לצורך עלייה

קבלו שתי דוגמאות. הראשונה נוגעת לתפוקה. למרות הירידה בכמות המשקים החקלאיים בעשור האחרון, התפוקה של החקלאות הישראלית לא ירדה, ונותרה כ־31 מילארד שקלים בשנה. אבל התפוקה הזאת גם לא עולה, משום שהממשלה לא מקצה כמויות מים נוספות שיאפשרו לחקלאות להתפתח. זה פטנט ישראלי ייחודי, שלא קיים באף מדינה אחרת; בכל העולם אין הגבלות מים לחקלאים, ובישראל יש. ובכל העולם גם מחירי המים לחקלאות נמוכים (כ־20 סנט בממוצע לקוב מים), ובישראל הם מרקיעי שחקים (דולר בממוצע לקוב).

הדוגמה השנייה נוגעת לעובדים זרים. בכל העולם נשענים המשקים החקלאיים על ידיים עובדות זרות. הממשלות מעודדות זאת, כדי להעלות את התפוקה. בישראל, לפי נתוני משרד החקלאות, חסרים כ־25 אלף עובדים זרים (החקלאים טוענים שהמספר האמיתי גבוה בהרבה). מי שרוצה לעודד תפוקה ולעודד תחרותיות, לא חונק כך את הענף.

הטענה על המחיר הגבוה של פירות וירקות בארץ מוצדקת כמובן. אבל דומה ששרי האוצר והחקלאות הלכו על החוליה החלשה בשרשרת - החקלאים. מכל שקל שאנחנו משלמים על פירות וירקות, החקלאי מרוויח 35 אחוז בממוצע. את היתר, שהוא החלק העיקרי מהמחיר, גוזרות הרשתות הקמעונאיות, שמשתמשות לא פעם בפרקטיקות שפוגעות בחקלאים. מאחר ש־70 אחוז מהתוצרת החקלאית נמכרת בחמש רשתות קמעונאיות - שחלקן הן גם יבואניות מרכזיות - ספק אם המחירים ירדו. סביר יותר שכמו עם שימורי הטונה, בחודשים הראשונים נראה ירידת מחירים, ולאחריה עלייה - מבלי יכולת אמיתית לבלום אותה.

גורמי מקצוע שונים טוענים שהרפורמה תחתוך כ־1.6 מיליארד שקלים מהכנסות החקלאים. הפדיון מחקלאות ברמת הגולן יירד בעקבותיה ב־60 אחוז, בגליל העליון ב־50 אחוז, ובעוטף עזה ב־40 אחוז. וגרוע מכל: אם כיום מהווה היבוא כ־10 אחוז מסך המכירות של פירות וירקות בארץ, אחרי הרפורמה יעלה הנתח של היבוא ל־50 אחוז.

התוצאה ארוכת הטווח תהיה הרסנית. החקלאות הישראלית תמות. אפשר להבין את הרצון של הממשלה להילחם ביוקר המחיה, אי אפשר להבין את מה שהיא גוזרת מכך על חקלאיה ואזרחיה. השנתיים האחרונות נתנו שיעור מאלף לעולם, וגם לישראל, על הצורך בעצמאות תזונתית. תחת הקורונה, והגבלות הסחר והתנועה בין המדינות, מצאו עצמן מדינות שלא נהנו מעצמאות מתמודדות עם משבר ומחסור. באיחוד האמירויות, למשל, קילו בצל עלה לפני הקורונה פחות מדולר, ולאחריה - 6 דולר.

גם המלחמה באוקראינה מלמדת את אותו השיעור. העלייה התלולה במחירי החיטה והשעורה גורמת כבר לעלייה במחירי הלחם - מוצר הצריכה הבסיסי ביותר - ובמחירי סחורות נוספות, כתוצאה מהעלייה התלולה במחירי הנפט, שמובילים לעלייה תלולה במחירי השינוע. מאחר שהיבואנים אינם אלטרואיסטים, עליות המחירים האלה יתנקזו כולן לכיסו של הצרכן.

ישראל היא מדינת אי. היא כמעט לא מייבאת דרך גבולותיה היבשתיים, ומייצאת מעט מאוד. במקרה של מלחמה, התנועה האווירית תיפסק כמעט לחלוטין, והתנועה הימית תוגבל מאוד. את מה שישראל לא תייצר בעצמה, ספק אם היא תצליח לייבא; מי שבוחר להסתמך על פרץ האהבה הנוכחי מטורקיה משחק באש: זאת לא הפרטנרית שאפשר יהיה להישען עליה ביום סגריר.

גם כך, אפשר רק להתפלץ לנוכח העובדה שלא פעם אוכלים חיילי צה"ל בעוטף עזה עגבניות מטורקיה - חובבת החמאס שנגדו הם נלחמים - ולא עגבניות שמגדלים החקלאים בעוטף עזה. זה פטנט ישראלי ייחודי, שמתעדף את האויב ולא את האוהב. אבל זה לא רק עניין כלכלי, אלא גם בריאותי: התוצרת החקלאית בארץ נמצאת תחת פיקוח הדוק בכל שלביה. היבוא, לעומתה, משוחרר מכך לחלוטין. אין לדעת באיזה ביוב הושקתה הסחורה החקלאית שנקנה בעתיד, ואילו מחלות ונזקים היא תביאה איתה.

אבל מעל לכל, חקלאות היא ציונות. במובן הכי פשוט ובסיסי של המילה. מראשית הציונות, ובוודאי לאחר הקמת המדינה, התפרסו החקלאים לאורך הגבולות. בגליל העליון מול לבנון, ברמת הגולן מול סוריה, בבקעת הירדן ובערבה מול ירדן, ולאורך גבול עזה. הם החזיקו ביד אחת רובה וביד השנייה מחרשה, נלחמים וזורעים, שומרים על המדינה ומתפרנסים מאדמתה. הרפורמה החדשה תפגע אנושות באתוס הזה, ובאנשים שמקיימים אותו בגופם. ליברמן, שכיהן כשר ביטחון, אמור לדעת זאת; פורר - שרושם תקדים בהיותו שר החקלאות הראשון שלא תומך בחקלאים אלא נלחם בהם - לא העמיק כנראה בהשלכות הנרחבות של המהלך שהוא מוביל.

עוד לא מאוחר לעצור את המהלך הזה. במשרדי האוצר והחקלאות אמנם הבהירו שהוא כבר יצא לדרך, אבל שדולת החקלאים בכנסת מנסה לבלום אותו, והחלה באיסוף חתימות. יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ מיכאל ביטון, יכנס דיון בנושא בשבוע הבא; טוב יעשה אם יזמין לא רק את הצדדים, אלא יעסוק גם בהשלכות הרחבות של הרפורמה המתוכננת.

אם המהלך בכנסת לא יצליח, מתכוונים החקלאים לצאת לרחובות. לחסום צמתים, לפזר סחורה, לעשות את מה שצריך כדי לשנות את רוע הגזרה. אין להם מה להפסיד, אבל כדי להרוויח הם יצטרכו לגייס לצידם את הציבור. זאת תהיה משימה לא פשוטה, כי האזרחים רוצים לחסוך, ויידרש להסביר להם שהרפורמה הנוכחית לא רק שלא תוריד מחירים, היא תעלה אותם בטווח הארוך.

אבל הציבור יכול לסייע לחקלאות גם בדרך עצמאית: לתעדף פירות וירקות מתוצרת הארץ על פני סחורה מיובאת. החוק שמחייב סימון ארץ מקור של מוצרים (כפי שנהוג בכל העולם) כבר עבר בממשלה, והוא עתיד להגיע לאישור בכנסת. זה ישים את ישראל במקום דומה לזה של הארצות המתוקנות בעולם, שבהן על כל עגבנייה, פלפל או אבטיח כתוב איפה הוא גדל. כך נוכל לדעת גם אנחנו מה אנחנו קונים, ומאיפה, להצביע בכיס - ולהציל את החקלאות הישראלית ממהלך שיהיה בכייה לדורות.