והנה הנרטיב שלי

אין לבוא בטענות על החינוך שקיבלתי.הוא היה ממלכתי, שלא לומר אלגנטי. נולדתי למשפחה תרבותית, קראתי את כל הספרים הנכונים, למדתי היסטוריה בסיסית, טיפחתי חשיבה ביקורתית, אהבתי שירים שקטים ויפים בסגנון עדות הגפילטע ולא הזנחתי מסיבות במיטב המועדונים של תל אביב. דבר לא הכין אותי לרגש שעלה בי בכל פעם שמדינה ערבית, מחבל ערבי או ארגון טרור ערבי, ניסה או הצליח להרוג מישהו מבני עמי: כמו חייתו יער יער רציתי להרוג אותו בחזרה.

אמרו לי: נרטיב, אמרו לי כיבוש, אמרו לי דיכוי והסללה. עניתי: יופי. אחלה נושא. נדבר על כל אלה אחרי שיהרגו את מי שמנסה להרוג אותי. אמרו: אבל יש לו סיבות. יש לו נרטיב. עניתי: אדבר בשמחה על הנרטיב אחרי שיוריד את הסכין מהיד, יפרוק את חבילת הנפץ ויאפסן את משגרי הרקטות. ייתכן שאני טועה מבחינה פוליטית, אבל ברגע מסוים זה אין לי עניין שיירו עלי. אז תירו בחזרה ואז נדסקס על כוס קפה.
אמרו לי: את גזענית ואפרטהייד, והלכו לבג"ץ להגיש עתירה נגד "נוהל שכן", נגד הריסת בתי מחבלים, נגד שלילת אזרחות של מחבלים, נגד גירוש 500 מחבלי חמאס ללבנון, נגד ניתוק החשמל לעזה בזמן שהם מכניסים אותי ואת משפחתי למקלט. בג"ץ עשה את המעשה הנכון, כי בג"ץ נאור יותר ממני, ונענה לעתירות.

לא עזר. לא נרפאתי.עדיין לא מעוניינת למות, כיחידה או כעם. מה גם שהפכתי מפונקת, ולא נהנית מריצה למקלט באמצע מקלחת או באמצע הלילה. גרוע מזה: לא מרגישה כובשת כשיהודי לוד נצורים בבתיהם בעוד פורעים ערבים מדוכאים משליכים עליהם בקבוקי תבערה ושורפים להם את המכוניות. אני רוצה לראות את חצי צה"ל מדכא את הפוגרום, ולאו דווקא עם מכתזית. לצערי הרב לא התפתחתי עד כדי כך שארחיב את המונח "מחאה" לכלל הסתערות על בתי אזרחים, הצתת בתי כנסת ותחנות משטרה, ירי על שוטרים ואזרחים, ניסיונות לינץ' בעוברי אורח - כשעל כל אלה מונף דגל פלשתין, וכל זה כשחמאס והג'יהאד האסלאמי משגרים עלי באופן אישי (כן, אני לוקחת את הירי באופן אישי) אלף רקטות ביממה. להפך - עוד הסלמתי עד כדי כך שאם אומרים לי "זה הכיבוש", מייד קופץ בי איזה רובד קמאי ועונה: "כנראה צריך עוד אחד".

הבעיה החמירה בכל פעם שנתקלתי בטקסטים שמאשימים אותי באופן אישי - כלומר את מדינת ישראל - באחריות לכל אלימות ערבית באשר היא. הייתי אמורה להרכין ראש בפני הודעת מרצי "בצלאל" לסטודנטים הערבים שלהם (המרצים מכנים אותם פלשתינים), ששובתים כרגע מסיבה נרטיבית כזו או אחרת: "אנחנו, מרצות ומרצים בבצלאל, מבקשות.ים להביע את הזדהותנו העמוקה עם מאבקכן.ם על הבית ועל החופש לנוכח האלימות המשטרתית ואלימות המתנחלים, פרי מדיניות ממשלתית, שבאים לידי ביטוי ביתר שאת באירועי הימים האחרונים בשייח' ג׳ראח, בשער שכם ובמסגד אל־אקצא. אנחנו מבינות.ים היטב את הקושי ללמוד במוסדות של העם הכובש והמדכא בכלל, וכל שכן בימים אלה".

במקום להתפעל מהשפה הרב־מגדרית, שמעידה על נפש אמנותית מפותחת, בקע ממני ה"יאללה יאללה תפטרו להם את הצורה". ידידים הסבירו לי שערך חופש הביטוי הוא קדוש. נכון. אבל רשע, שקרנות ונפש מעוותת לא אמורים - לשיטתי הפרימיטיבית - לקבל משכורת ממני. בצלאל הוא מוסד ציבורי שממומן על ידי המדינה, ולכן ישמרו המרצים על חופש הביטוי שלהם במוסד פרטי ועצמאי לעיצוב ולטוהר מוסרי, שיגבו כסף ויוציאו חשבוניות.ים. עליונותם המוסרית המדומיינת לא מרשימה מישהי שברגע הספציפי הזה רצה למקלט בשתיים בלילה, ואין לה כוח לפוזה המגוחכת והמרושעת הזו מצד אנשים שכואב להם על האויב.
אופס. אמרתי "אויב". חבל, אבל אמשיך ואציע את תוכניתי לנצח את האויב, ואני יודעת שיש כאלה שקשה להם גם עם המילה "לנצח". שכן היא מרמזת על כך שמי שניסה להרוג אותך - סופו שימות הרבה יותר ממך. ובכן, איך מנצחים? לשיטתי, צה"ל, או כמו שאמרו פעם "כוחותינו", יעשה מה שצריך כדי שהאויב ימות ואנחנו נחיה. ברור לי שהאסטרטגיה שלי שגויה, כיוון שהנאורים הסבירו לי שהאלימות הערבית כלפי יהודים היא ביטוי רגשי למסכנות של מדוכאים, ואילו אני עדיין עומדת על כך שמדובר בשנאה אנטישמית רצחנית וחסרת גבולות. ייתכן שהתבלבלתי, בין היתר, מסרטון של בכיר חמאס מעזה שממליץ לערביי ירושלים להשקיע חמישה שקלים בסכין ולשחוט יהודים, כולל הדגמה של הדרך הנכונה לעשות זאת.
כמו כן אני טועה שכן את ה"ניצחון" שכן מותר להשיג, יש לעשות תחת השגחה קפדנית של פרקליטים צבאיים, שופטי בג"ץ, וכמובן אין לשכוח את הארגונים שמגישים עתירות להצר את צעדי צה"ל. העתירות ממומנות על ידי גרמניה בעיקר, ועוד כמה מדינות מהאיחוד האירופי, וגם תורמים פרטיים מחו"ל, שלא יושבים כרגע במקלט או נצורים בבתיהם מפחד שכניהם הערבים. אני, באופן פרימיטיבי ושגוי, סבורה שהחמלה לאזרחי האויב היא אמנם רגש בעל ערך קישוטי רב, ולכן ממליצה לאויב, לאזרחיו וילדיו: תשתדלו לא לשגר רקטות משכונות מגורים, בתי ספר ובתי חולים. למעשה, אל תירו עלי משום מקום בכלל ותראו ישועות.

כיוון שממילא רגשותיי לא מפותחיםולא אסתטיים, אני גם פטורה מתחושת אשמה תמידית על עצם קיומי, ועל כך שאני מתקשה לחבב את מי ששונא אותי. אמנם החינוך שקיבלתי דרש להטיל ספק בכל דבר - חוץ מגינויים באו"ם ופסיקות בג"ץ - אך בסופו של דבר, שום פלפול אקדמי או מאמר מערכת של "הארץ" או נאומים של חברי כנסת מהרשימה המשותפת, לא הצליחו לסדוק את הנרטיב שלי, שאני לא יודעת מה מעמדו באולימפוס של פוסקי המוסר ברחבי העולם וגם לא אכפת לי. האמת היחידה שאין בלתה היא עם ישראל, תורת ישראל, ארץ ישראל, ומנה גדושה של צבא ההגנה לישראל.