טנגו הדמים

נתחיל במובן מאליו: הפלישה הרוסית לאוקראינה פסולה ומתועבת. למרות כל זאת, המחויבות המוסרית של מדינת ישראל היא בראש ובראשונה ללוחמיה. כשמוסר ואינטרסים מתנגשים, זו הזדמנות טובה לקיים דיון על היכולת לספר לעצמך את האמת על טיבה של המלחמה ועל טיבה של ההיסטוריה.

אני מאוד אוהב לעשות שימוש בהיסטוריה בניסיון לפרש את המציאות בהווה, אך דווקא בעת המלחמה באוקראינה, אירוע חריג בעוצמתו המתרחש לנגד עינינו, יש להרים דגל שחור מטאפורי.

ההשוואות למלחמת העולם השנייה חוטאות למציאות המורכבת - בין שאלו הרוסים, הקוראים לזלנסקי היהודי ולממשלתו ניאו־נאצים, ובין שאלו האוקראינים, המשווים את פוטין להיטלר ואת הפלישה הרוסית למתקפה הנאצית במבצע ברברוסה. פוטין הוא רודן ברוטאלי - אבל אינו היטלר, והטענה הרוסית שהם נמצאים בקרב נגד נאצים היא פרופגנדה עלובה.

קחו כמשל את אירוע הפצצת מגדל הטלוויזיה ליד האנדרטה בבאבי יאר, מקום רציחתם של מאות אלפים. על פי רון בן ישי, שליח "ידיעות אחרונות" לקייב, ההפצצה לא פגעה במקום, פייק ניוז. למרות זאת, זלנסקי מינף זאת לצורכי גיוס העולם היהודי: "מה הטעם באמירת 'לעולם לא עוד' במשך 80 שנה, אם העולם שותק על הפצצת אותו אתר בבאבי יאר?".

ההשוואות הללו לא נותרו באירופה, ועלו לישראל. שר החוץ יאיר לפיד צייץ בטוויטר: "‏אנו מגנים את הפגיעה בבית הקברות היהודי, הסמוך לאתר ההנצחה המציין את שואת יהודי קייב ורצח העם היהודי בבאבי יאר. אנו קוראים לשמור ולכבד את קדושת האתר".

זו לא היתה הפעם הראשונה שלפיד רפרר לשואה. "ישראל תהיה חלק ממאמץ הסיוע הכלל־עולמי לתושבי אוקראינה", הצהיר לפיד, "יש לנו חובה מוסרית, חובה היסטורית ומחויבות ערכית להיות חלק מהמאמץ". השגריר האוקראיני בישראל התבלבל לגמרי, והמציא היסטוריה אלטרנטיבית: "אנו מאמינים שכולכם זוכרים את מלחמת העולם השנייה, כשהאוקראינים סייעו להצלת יהודים". אז לא התבלבלנו. העם האוקראיני דווקא שיתף פעולה בהתלהבות עם הנאצים. העם שלכבודו הומצא "ועוזריהם".

נחסוך את התיאורים האכזריים של התנהגות האוקראינים בשואה. אמרנו, בלי הורים. אבל אין ספק שבמחשבון הקארמה הקוסמית, אם יש כזה, אין לנו שום חוב היסטורי לאוקראינים. להפך, אנחנו משיבים להם טובה תחת רעה. הנקודה היא, שהעבר האפל לא מכשיר בשום צורה את התוקפנות הרוסית, אבל גם אין לעשות בהיסטוריה שימוש מעוות.

1999, שלהי ממשלת נתניהו הראשונה. בעקבות פלישת הסרבים לקוסבו, ארה"ב מובילה את נאט"ו (בלי האו"ם) למתקפה אווירית אכזרית על סרביה כדי לאלץ אותה לסגת. מבצע "כוח מאוחד" היה המבצע רחב ההיקף הראשון בהיסטוריה של נאט"ו. ישראל סירבה לתמוך בהפגזות. אריאל שרון, שר החוץ דאז, שלח את דוברו להצהיר: "המצב שם מסובך, ואין אנחנו רוצים לנקוט עמדה. עניין פשטני הוא להגיד שצד אחד טוב, והצד השני רע" ("הניו יורק טיימס", 31.03.1999). שרון הבין את ההשלכות. מעבר לחוב המוסרי שהיהודים חבים לסרבים שנלחמו בגבורה בנאצים, בניגוד גמור לקרואטים והבוסנים "וסייעניהם", שרון הבין שההפצצות על סרביה הן תקדים מסוכן של קואליציה בינלאומית הסוחטת מדינה אחרת, ולכן לא הסכים לקחת בכך חלק.

שבוע וחצי לפלישה הרוסית, נדמה שבזווית הישראלית העניינים כרגיל. אותו פיצול אישיות מובנה אך מדומה של הממשלה ממשיך. מצד "ימין", השוטר הרע בנט "משמיע קולות של שטיח". לא מזכיר את הרוסים בשמם, לא מגנה, לא מציע סיוע הומניטרי, או לתווך בין רוסיה לאוקראינה. לרגע חשבתי שזו מחשבה פוליטית נבונה, אך במחשבה שנייה - זו הזיה מסוכנת. כמו להתנדב לעשות טיפול שיניים להיפופוטם.

מהצד הנאור והנכון של ההיסטוריה התייצב לפיד. תמיד השמאל משחק את השוטר הטוב. לפיד, עם הקשר המיוחד לממשל הדמוקרטי, הצטרף לגינוי העולמי, והבטיח להקים צוות לבחינת האפשרות להטיל סנקציות על רוסיה. הכל, כמובן, פוזה. גם לפיד יודע שהוא מוגבל ולא יכול ללכת עד הסוף נגד האינטרס הישראלי. הוא יכול לדבר על ערכים עד מחר, אבל גם הוא פועל במציאות מורכבת, וכל שנותר לו זה לשחרר אוויר חם. הרי אין על הפרק משלוחי כיפת ברזל לאוקראינה, או איסור נחיתת טיסות רוסיות בנתב"ג. אגב, בשאלת היחס ההיסטורי בין מוסר לאינטרסים, כדאי להזכיר שהאמריקנים הצטרפו ללחימה בנאצים רק אחרי שהיפנים תקפו אותם בפרל הארבור. כשנתיים לאחר תחילת המלחמה, כשכל אירופה כבר היתה תחת מגפי הנאצים.

השבוע ברדיו, יריב אופנהיימר השווה את הכיבוש הרוסי לסיפור שלנו. נחרדתי. זו השוואה מסוכנת במיוחד ביקום הנטפליקסי הפרוגרסיבי, שבו האנדרדוג תמיד זוכה לאהדה מובנית מהקהל העולמי שקונה כרטיסים בדמות סנקציות כלכליות.

נכון לעכשיו, מסתמן שהקהל העולמי יישאר למעלה בטריבונה, ומקסימום יתלה דגל אוקראינה בחלון ביתו או יוסיף אותו לשמו ברשתות החברתיות. ארה"ב ערבה לביטחון אוקראינה. אבל בפועל, כרגע, זה לא שווה הרבה צבאית. האוקראינים נשארו לבד מול טורי השריון של פוטין.

אין למערב יכולת להכניע מעצמה גרעינית. אחד הדברים שאני מבין מהסיפור הזה הוא שאין דרך לסיים אותו בדרך אלגנטית. פוטין נחוש, גם אם בדרך יחריב את כל אוקראינה. לא נראה לי שאפשר לצפות שפוטין ייסוג עם הזנב בין הרגליים. הוא לא יכול להרשות לעצמו, ולכן גם איים בהפעלת האטום. משבר הטילים בקובה נראה כמו משחק ילדים בהשוואה להיום. חיילים וטנקים על הקרקע. ואין לטעות, גם אם פוטין יירד מהבמה מרצונו או ילך בדרך אחרת, אף מנהיג רוסי שיבוא אחריו, כולל נבלני, לא יוותר על הארסנל הגרעיני העצום ומעמד המעצמה. צריך להבין את זה ולכבד את זה, ובעיקר - צריך ללמוד איך להתמודד עם זה.

הסיבות והנסיבות ההיסטוריות שהביאו אותנו עד הלום הן רבות ומגוונות. מכל הצדדים. בשביל טנגו צריך שניים, גם לטנגו דמים.

בינתיים - סין, הדיקטטורה מפירת זכויות האדם הגדולה בעולם, מביטה מהצד משועשעת. המערב לא מפנטז אפילו לשנייה להטיל עליה סנקציות. כמו חתול המשתעשע בעכבר, סין מתגרה בטייוואן. שוו בנפשכם מה יקרה אם סין תפלוש. סנקציות? הצחקתם. מאיפה יביאו שבבים?

אם כבר לקח היסטורי, זו הסכנה של איראן גרעינית. בעוד האמריקנים מטילים על רוסיה סנקציות - בווינה, מיכאיל אוליאנוב, איש של פוטין, מוביל את ההסכם מול האיראנים/