כשהרעשנים כבר לא מספיקים

בין האיסור על רמאות במשקל לבין מצוות הבאת הביכורים לבית המקדש מתנוססת בספר דברים מצוות מחיית עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵֽאתְכֶם מִמִּצְרָֽיִם׃ אֲשֶׁר קָֽרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל־הַנֶּֽחֱשָׁלִים אַֽחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִֽים׃ וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל־אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָֽה־אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַֽחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּֽח" (דברים, כה, יז-יט). זו אחת המצוות הרבות שמתייחסות בפירוש לתקופת העבדות במצרים ולתיקונה בתנאי ריבונות בארץ המובטחת.

לימים הוחלף הציווי בהתקפת רעשנים בכל פעם ששמו של המן, מזרע עמלק, מופיע בהקראת מגילת אסתר. כמו מצוות קטלניות אחרות, גם מחיית עמלק נשארה בתחום הסימבולי. אלא שבכל דור ודור נולד עמלק חדש, ובמקרה של ממשלת השינוי נמצא לו תחליף ראוי: המחנה הלאומי, ונגדו הרעשנים כבר לא מספיקים.

נראה שישיבת האליטות באופוזיציה במשך שנים רבות כל כך צרבה בהן השפלה כמו זו של ישראל בתקופת העבדות במצרים. וכשחזרו לשלטון על כנפי רגשי הנחיתות של בנט, סער ושקד - מיהרו להראות לפרעונים מהימין מה זה, מתוך תחושה שהאויב האמיתי של ישראל יושב על ספסלי האופוזיציה, בדרך כלל עם כיפה על הראש, ולא מספיק אשכנזי.

רק ראיית הימין כאויב יכולה להסביר את התעקשות ממשלת הריפוי לסלק אותו מכל השתתפות בניהול המדינה, וכדי להרבות שמחה - היא גם מתעקשת על דחיפת אצבע בעין בכל הזדמנות: החל מטאטוא האופוזיציה מוועדות הכנסת, שבהן היא נושלה מהייצוג שמגיע לה מתוקף כוחה הפוליטי, דרך גירוש סיטוני מהמליאה ומהוועדות של ח"כים מהאופוזיציה, וכלה בהתעקשות על חקיקה אישית נגד ראש המחנה, בנימין נתניהו, והקמת ועדת הצוללות - כי זה מה שדרוקר רוצה. וכל זה, בלוויית רטוריקה שלא יעזו להשתמש בה אפילו נגד אויב אמיתי, אולי כיוון שבעיני האליטות, כפי שייצג אותן היטב גדעון סער, "הליכוד הוא מנוע טורבו של הסתה ורעל 24 שעות ביממה. בתקשורת, ברשתות, בכל מקום", ולכן כל האמצעים כשרים נגד המפלגה ומצביעיה. אלה, אם לצטט את נפתלי בנט, הם לא מי שנתנו 30 מנדטים לליכוד (36 בסקר האחרון של "דירקט פולס"), אלא חברים ב"כת הביביסטית". אין פלא שממשלת השינוי מתייחסת לדמוקרטיה כאל כלי למחיקה פוליטית של מחצית העם.

דוגמה לתפיסת הימין כעמלק התקבלה השבוע, עם מינוי ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון. המינויים זכו לתשבוחות מהזרם המרכזי בישראל, קרי: מרב מיכאלי, שקיבלה מאיילת שקד גם כניעה מוחלטת בוועדה למינוי שופטים וגם את ועדת חוקה בכנסת, ומיכאל בן יאיר, לשעבר יועמ"ש ובהווה חבר במועצה הציבורית של ארגון השמאל הקיצוני "בצלם", ומי שטרח לפרסם בעיתון אירי מאמר שקובע שישראל היא מדינת אפרטהייד.

בית המשפט העליון מקפיד במשך שנים להתנהג כזרוע מחוקקת ומבצעת, ואף מוודא שחבריו יהיו מצוידים באג'נדה הנכונה. בוועדה למינוי שופטים ישב הפעם נציג אחד של מחנה הימין - ח"כ שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית. מחוץ לוועדה, רוטמן מייצג ציבור גדול בהרבה מזה שמייצגים אסתר חיות וגדעון סער. ובכל זאת, חברי הוועדה לא מצאו לנכון למנות אפילו שופט אחד שייצג את הציבור הזה. אף לא אחד.

"מהיום הראשון, אמרתי לכל חברי הוועדה שדיברו איתי שלטובת מדינת ישראל, ולטובת האמון הציבורי בבית המשפט העליון ובמערכת המשפט בכלל, נכון יותר להגיע לקונצנזוס, גם במחיר פשרות כואבות", כתב רוטמן בדף הפייסבוק שלו. "הבעתי הסכמה כמה פעמים, לא למועמד אחד ולא לשניים. הבאתי רשימה גדולה ומגוונת של שופטים שמרנים וטובים, שכל אחד מהם יכול היה להיות ברשימה היום (...) מתוך 30 המועמדים שהוצגו, בשני הסבבים, ניתן בקלות למצוא שמונה או עשרה מועמדים שעונים, כל אחד בדרכו, להגדרה 'שמרן'. בחרתם לפסול את כולם.

"זה לא בריא למדינת ישראל ולבית המשפט העליון שהציבור הגדול שאותו אני מייצג ייצא מפה ללא כלום", הוסיף רוטמן. והוא צודק, אך הצדק שלו לא שווה כלום בממשלה שבה המטרה היא לא רק לשלוט, אלא להכניע את האופוזיציה, כלומר - את רוב הציבור היהודי. לדאוג שהמפסיד בבחירות יפסיד הכול. ככה לא מתייחסים לאופוזיציה, וככה לא מתייחסים למי שבחר בה. ככה מתייחסים לאויב.

הרי גם אילו היה נבחר שופט ימני-שמרן אחד מבין הארבעה - לא היה מופר האיזון השמאלני בבית המשפט העליון. מחצית העם היה מרגיש שבכל זאת קולו נשמע, ושבית המשפט העליון לא חסום בפני דעותיו וערכיו. אבל לא - גם זה יותר מדי מבחינת סער, חיות ושקד. הניצחון לא מספיק להם. הם גם רוצים למחות כל זכר. אין קול ימני שאותו הם לא רוצים להשתיק.

ואין מטרה קטנה מדי: לראשות מכון הרצל מונה אורי זכי, שבעברו תפקידים ב"בצלם", "האגודה לזכויות האזרח", ו־Human Rights Watch, כולם ארגוני קצה אנטי־ישראליים, וחוץ מזה - הוא בן זוגה של השרה תמר זנדברג. כדי לפתור את בעיית ח"כ ג'ידא רינאוי זועבי ממרצ, שהפילה את ההצבעה על חוק הגיוס - מינה אותה שר החוץ לקונסולית ישראל בשנחאי. לרגל המינוי התראיינה רינאוי זועבי לתוכנית "קלמן וליברמן", וסירבה לומר שהיא מכירה בישראל כמדינה יהודית. היא גם לא תשיר את "התקווה" בטקסים. ללא ספק - מייצגת נאמנה של ישראל בסין. אפילו לוועדת השמות הממשלתית הוצנחו שני אנשי שמאל: הסופר ישי שריד, ויופי תירוש - פמיניסטית רדיקלית עם קריירה מפוארת של רדיפת חרדים בבג"ץ. גם כשממשלת השינוי ממנה את אנשיה לתפקידים שונים, נראה שהיא מקפידה שיהיו אלה מקצה הספקטרום של המחנה. נראה שעד שלא יבהירו למחצית מהציבור שהוא אינו רצוי בשום מקום - לא יידעו מנוחה. מודל השלטון "תמחה את זכר עמלקוקרטיה", ככל שהוא מעורר מורת רוח, בכל זאת נושא על כנפיו בשורה חינוכית: גם עמלק זוכר. הוא רואה, הוא לומד, וכשיחזור מתישהו לשלטון - הוא ירגיש חופשי להשיב באותה מטבע.