מרוסיה בלי אהבה

קרל מרקס טען כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה - בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה. מלחמות העולם הראשונה והשנייה מפריכות את התזה הזו, משום שעל השנייה אפשר לומר כמעט הכל, אבל פארסה לא הייתה שם.

מלחמות עולם הן לא דבר מצחיק, ונבואות גיאו־פוליטיות מרחיקות לכת הן אולי כמו עיוור בחדר חושך שמחפש כובע שחור. אבל דבר אחד בטוח - במלחמת העולם הרביעית, כפי שהבהיר יפה אלברט איינשטיין, נילחם במקלות ובאבנים. אני שומר תמונה מהירושימה ששלח לי פעם חבר. מרצפת אבן גדולה, ועליה כתם שחור עמום.

הכתם השחור היה פעם בן אדם. בן אנוש, שאהב ושנא, שמח והתעצב, הלך לעבודה ולמסיבות של הילדים בגן. יצור אנושי, שהפך בשניות לכתם על מדרכה. אדם שהתאדה מחום הפצצה הגרעינית. אני זוכר איך ב־2014, כשהרוסים פלשו וכבשו את חצי האי קרים, צפיתי בטלוויזיה באוקראינים המשוועים לעזרת המערב. לעזאזל, חשבתי, יש להם הסכם הגנה עם ארה"ב ובריטניה מ־1994, שעבורו הם הסכימו לפירוק ראשי הקרב הגרעיניים תמורת ערבויות ביטחוניות.

רוסיה אז הייתה במצב אחר, שלט בה שתיין חינני ולא יוצלח, כנופיות גנגסטרים בזזו את אוצרותיה והמערב היה על הסוס. את האוקראינים פירקו, אבל ערבות אין. סנקציות אינן מגפיים על הקרקע. את הלקח הזה חובה לשנן. לרגע אחד, לפני 30 שנה, נדמה היה כי עברנו את כל השלבים, קץ ההיסטוריה על שולחננו ו"פאקס אמריקנה" ברחובותינו. היום אנו צנועים יותר, התובנה היומרנית של פוקיאמה נשמעת כקוריוז. ה"פאקס אמריקנה" התערער, בלשון המעטה, במזרח הרחוק ובמזרח הקרוב.

סין משחקת בנערים כולם. בעשור וחצי האחרונים שוב צצה רוסיה הישנה, כעוף החול המתעורר. אותה רוסיה שכה אהבנו לשנוא בסרטי ג'יימס בונד - מותחת קפיצים. מדהים כיצד ההיסטוריה חוזרת על עצמה, רק השחקנים והמגרש משתנים. פעם חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, פעם חצי האי קרים ומחוזות בדלניים. פעם צ'מברליין מנפנף בחתיכת נייר ומדבר על "שלום בימינו", פעם אובאמה מתהדר בהסכם מגוחך עם איראן, ובקרוב ביידן יחגוג כניעה לה.

סר ישעיהו ברלין כתב על וינסטון צ'רצ'יל כי ההיסטוריה הייתה "המעיין הבלתי נדלה שממנו הוא שואב את החומר הראשוני". העיקרון המארגן, המרכזי והיחיד של עולמו המוסרי והאינטלקטואלי היה "דמיון היסטורי עז ומקיף עד כדי כך, שהוא אוצר את ההווה כולו ואת העתיד כולו במסגרת של עבר עשיר וססגוני".

ההיסטוריה הרוסית היוותה חממה מופלאה לרודנים פסיכופטים ותאווי דם ובצע. איוואן האיום כמשל. לאחר שהסתיימה בניית הקתדרלה של סנט בזיל במוסקבה, איוואן היה כה מרוצה מאיכות העבודה של הארכיטקטים פוסטניק וברמה, שבתור אות הערכה הורה לנקר את עיניהם, כדי שלא יוכלו לבנות חס וחלילה מבנה יפה יותר.

להבדיל אלף אלפי הבדלות מצ'רצ'יל, פוטין הרודן, לכאורה בריון קג"ב שעלה לגדולה, חי גם הוא בתודעה היסטורית של העבר, של רוסיה הגדולה החוזרת לימי גדולתה, לימי האימפריה. זו משימת חייו. פוטין אמנם לא נמצא בקליבר של איוואן האיום, שהיה אחד הטיפוסים הנאלחים בהיסטוריה, אולם בתכסיסיו ובמזימותיו הוא לא מבייש את הפירמה. ויש, כמובן, את האינטרסים הפרוזאיים: כסף. בשידור רדיו בשנות ה־30 אמר צ'רצ'יל: "אני לא יכול לחזות את הפעולות של רוסיה. מדובר בחידה, עטופה במסתורין, בתוך תעלומה; אבל אולי יש מפתח, והמפתח הזה הוא האינטרס הלאומי הרוסי".

ומהו האינטרס הלאומי הרוסי? למשל - האיום האמריקני לספק גז לאירופה במחירי רצפה ולהתחרות ב"נורד סטרים 2", צינור הגז של רוסיה לגרמניה. כיוון ששמינית מהתל"ג הרוסי באה מהגז, הדוב הרוסי חטף קריזה. ויש כמובן את נאט"ו על הגבול. זו לא רק פגיעה בכבוד הלאומי, זו גם פגיעה בתעשיית הנשק הרוסית. המדינות שייכנסו לנאט"ו יקנו באמריקה. והנה, בשעה שאנו מתעסקים עם מעצמות, אסטרטגיות גיאו־פוליטיות ומדינאות בינלאומית, איתרע מזלנו ומובילה את מדינת ישראל ממשלה לא מתפקדת, מבולבלת, המסוכסכת בין חלקיה אך מקבלת אתרוג מתקשורת הנדסת התודעה.

ממשלה הסובלת מבעיית שר חוץ וראש ממשלה חליפי שמדבר לפני שהוא חושב. וזו מחמאה. קחו סיכום קצר של כהונת לפיד: התחלנו במשבר דיפלומטי מלאכותי ומתוזמן מול פולין, בעלת בריתן של אוקראינה ובריטניה, וגם של אמריקה. אחר כך הוא ירד בראיון על הדרך שבה נסוגו האמריקנים מאפגניסטן, ואחרי שיחת נזיפה עם מזכיר המדינה בלינקן, הוא הוציא הבהרה כי בשיחה עימו דווקא שיבח את הפינוי. לפני שבועיים לפיד חזה שלא תפרוץ מלחמה בין אוקראינה לרוסיה, והטריף את האוקראינים ("מזועזעים מדבריו של לפיד").

ביום ראשון, בתשובה לשאלה אם ישראל תיקח חלק בסנקציות על רוסיה, ענה לפיד: "נשקול זאת. זה לא המצב כרגע ואנחנו לא שם". הדליק את הרוסים. שלשום דווח כי בתום התייעצות של בנט, לפיד, גנץ וליברמן, פרסם משרד החוץ לראשונה עמדה רשמית התומכת באוקראינה - אך ללא גינוי של פעולותיה של רוסיה. "ישראל שותפה לדאגה הבינלאומית מהצעדים במזרח אוקראינה ומההסלמה החמורה שחלה במצב. מקווה שיימצא פתרון דיפלומטי שיוביל לרגיעה". ישראל איחרה ביומיים אחרי גינוי מדינות המערב. ב"הארץ" הכותרת בדף הראשי הייתה: "גורם מדיני: 'עשינו את המינימום המתבקש כדי שנוכל לחזור לעשות קולות של שטיח'". למה גורם בכיר הדליף את "קולות של שטיח"? כי הוא ניסה לאותת לרוסים שאנחנו בעצם שווייץ.

"למלך אדוני, אלוהיי, השמש ברקיע. דברי יבני־אילו איש לכיש, עבדך, עפר לרגליך, הכינה בשערך. שבע פעמים שבע, אני משתחווה לרגלי המלך אדוני, אלוהיי, השמש ברקיע. על הבטן ועל הגב...". (מכתב 328, מסמכי "אל־עמארנה").היו לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב, ליבני־אילו, מלך לכיש הכנעני, ששלח לפני 3,400 שנה מסר דיפלומטי למלך המצרי אח'אנתון. הזמן חלף, הפרעוני היה למומיה, הכינה בשערו שבקה, אימפריות נפלו וחדשות קמו, אבל דיפלומטיה של שטיחים - לא נס ליחה. סטנלי קובריק, הבמאי היהודי־אמריקני, אמר שאומות גדולות תמיד מתנהגות כמו גנגסטרים, ואומות קטנות כמו פרוצות. החוכמה היא תמרון נכון בין האינטרסים. הייתה לנו רולס רויס, קיבלנו בימבה.