שלום, ומציאות

בעוד עיני כל העולם היו נשואות השבוע לתבערה הפוטנציאלית באוקראינה, במערכת הביטחון היו מוטרדים בעיקר ממה שקורה בירושלים. כמעט שנה אחרי מבצע שומר החומות, קשה היה להתחמק מתחושת הדז'ה וו: שוב עימותים בשכונת שייח' ג'ראח, שוב משטרה, שוב איתמר בן גביר מלהיט את הרוחות, ושוב חמאס מאיים את האיומים הקבועים שירושלים בסכנה. נכון אמנם שכל האינדיקטורים מצביעים על כך שעימות בעזה לא נמצא כרגע בקלפים, אבל גם זה עלול להשתנות ברגע; די בהרוגים או בפצועים במהלך תפילות יום השישי היום במסגדים, כדי שהשטח יידלק - מיהודה ושומרון ועד עזה.

ייאמר מייד: לחמאס אין שום אינטרס כרגע להבעיר את הדרום מחדש. הוא עדיין מלקק את פצעי המערכה במאי האחרון, ואף ששיחות ההרגעה (או ההסדרה) מדשדשות ולא נראות כפתירות בשלב הנוכחי, הוא לא ממהר לחמם מנועים. זה נובע מהרבה סיבות, מרביתן פנים־פלשתיניות, אבל בשורה התחתונה - חמאס יעשה הכל כדי להדליק את ירושלים, או את יו"ש, ואם אפשר אז את שתיהן יחדיו, אבל כרגע הוא גם יעשה הכל כדי להשאיר את עזה שקטה.

הקדימו את הרשתות

העילה הנוכחית לבלאגן בשייח' ג'ראח היא רצף אירועים אלימים, לאומניים, כנגד רכוש יהודי, ובראשם שריפת רכבים וניסיון הצתת ביתה של משפחה יהודית שמתגוררת בשכונה. בשונה מבעבר, בשב"כ ובמשטרה מיהרו הפעם לפעול, משום שהבינו את הפוטנציאל הנפיץ של הדברים - בתוך רגע מתחילים קמפיינים ברשת, שהופכים לאירועים אלימים בשטח, שמדרדרים את המצב עד כדי חשש לגלישה לאלימות נרחבת.

החשודים בהצתות נעצרו השבוע. בביתו של אחד מהם נמצא בקבוק תבערה, מוכן לשימוש. הסיפור הספציפי הזה נראה סגור, אבל האירוע הרחב רחוק מפתרון. כתמיד, הסתערו על העניין מחממים מקצועיים משני הצדדים. כשמדובר בחמאס, אפשר להבין; הוא ארגון טרור שמחפש כל הזדמנות לעשות רע. כשמדובר בישראלים, ועוד בחבר כנסת, זה כבר בלתי נסלח; במקום שהשכל וההיגיון ירגיעו את העניינים, מישהו החליט לשחק באש.

לכן גם מיהרו ראש הממשלה בנט ושר הביטחון גנץ לדבר פומבית, בניסיון לצנן את האווירה. בצה"ל ובשב"כ עודדו אותם לעשות זאת, כדי להעביר שלושה מסרים מרכזיים: הראשון, שהעניינים בשליטה, ומי שמנהל אותם הוא לא בן גביר אלא ממשלת ישראל וכוחות הביטחון שלה. השני, שישראל תשמור על ריבונותה בירושלים, אבל אין לה כוונה להפוך את העניין להתכתשות מסוכנת ומסלימה. והשלישי, שהפלשתינים מתבקשים להישאר מחוץ לאירועים - גם בעזה וגם ביו"ש.

גם הטיפול הטקטי באירועים היה שונה מבשנה שעברה. לפני שומר החומות המשטרה עשתה אינסוף טעויות בשטח, שבמקום להרגיע את הרוחות רק הסלימו אותן. הפעם היא פעלה בשקט, ובשכל; את הפרות הסדר וההתפרעויות היא הצליחה לפזר בלי הרוגים ובלי פצועים. אסור להקל בזה ראש: נפגעים בירושלים ידליקו בסבירות גבוהה את הגדה, ובסבירות נמוכה את עזה. מאחר שהיעד המרכזי של ישראל הוא להימנע מכך, הטיפול המקצועי באירועים היה מתחייב.

ברמה המדינית, מתקיים תיאום הדוק מבעבר עם הרשות הפלשתינית ואבו מאזן; במקביל, מועברים מסרים חדים על ידי בנט ואנשיו לחמאס, בעיקר דרך המצרים, שישראל תהיה הפעם טולרנטית פחות מבעבר

ועדיין, לא הכל בשליטה. חמאס משקיע המון אנרגיות במאמץ לעורר את השטח. זה קשה לו יותר מאשר מאבק על "אל־אקצא בסכנה" - כפי שנעשה בשנה שעברה במהלך האירועים בשער שכם - אבל גם איומים ש"היהודים משתלטים על ירושלים" עלולים להוביל קיצונים לעשות מעשה. בינתיים זה לא מתבטא בעלייה משמעותית בהתרעות, מה שלא אומר שאיפשהו, מתישהו, יקום המחבל הבודד ויחליט לפעול.

במערכת הביטחון נערכים לכך. פחות להסלמה מול עזה - זה, כאמור, נראה בסבירות נמוכה כרגע, אף שגם שם צה"ל מתכונן, כאשר צוות בראשותו של תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר מוביל שינוי מחשבתי בדרך שבה עתיד צה"ל להילחם ברצועה בעתיד - ויותר להתפתחויות ביו"ש, ובירושלים.

הגדה סערה בחודשים האחרונים עם לא מעט אירועי אלימות - האחרון שבהם חיסול החוליה שביצעה רצף פיגועים בשומרון. אופן החיסול הזה נקבע אמנם ממניעים מבצעיים - כאשר התקבל המודיעין שניתן ללכוד (ובדיעבד להרוג) את מרבית חברי החוליה בזמן מסוים ובמקום מסוים - אבל היה לו גם אפקט הרתעתי משמעותי: העובדה שהוא בוצע בלב שכם, באור יום, מול עיני המון פלשתיני, העבירה מסר ברור כי לקלישאת הלחימה בטרור "בכל זמן ובכל מקום" יש על מה להסתמך.

ועדיין, השטח סוער ונפיץ, כפי שהתריע השבוע מפקד אוגדת יו"ש, תא"ל אבי בלוט. מטבע הדברים, מפקד האוגדה לקח את הדברים כמה קליקים קדימה כדי לדרוך את הכוחות, אבל בתמונה הגדולה הוא לא טועה. מה שהפתיע, אולי, היה העיתוי; בהערכות מצב ובתרגילים שהתקיימו באחרונה, נערכו לכך שהעלייה באלימות צפויה רק במהלך ימי הרמדאן, שיחול בחודש אפריל הקרוב.

אירועי שייח' ג'ראח הקדימו את הבלאגן. הם גם נתנו לישראל הזדמנות טובה להכין את עצמה למה שעלול לקרות פה בעוד חודשיים. כתמיד, חמאס ינסה להלהיט את הרוחות, וכתמיד הוא ימצא פרטנרים טובים בצד הפלשתיני: מנוער משועמם במזרח ירושלים ועד לשלל מיואשים ביו"ש. אפשר להמר שגם בצד הישראלי יהיו מי שיגלו, שוב, חוסר אחריות, ויסייעו בהלהטת הרוחות.

כדי למנוע את זה, נוקטת ישראל כמה מהלכים. ברמה המדינית, מתקיים תיאום הדוק מבעבר עם הרשות הפלשתינית ואבו מאזן, בעיקר על ידי הנשיא הרצוג, שר הביטחון גנץ, ראש השב"כ רונן בר ומתאם הפעולות בשטחים אלוף רסאן עליאן. במקביל, מועברים מסרים חדים על ידי בנט ואנשיו (במועצה לביטחון לאומי ובשב"כ) לחמאס, בעיקר דרך המצרים, שישראל תהיה הפעם טולרנטית פחות מבעבר, ובוודאי לא תאפשר חזרה למדיניות של "טפטופי" רקטות ובלוני תבערה בדרום - עניין שעתיד מן הסתם לעמוד למבחן.

כיבוי שריפות בגבהים משתנים

האירועים בשייח' ג'ראח, בזמן שבנט נמצא בביקור היסטורי בבחריין, המחישו את הפרדוקס האינסופי של המזרח התיכון, ואת הפער שבין ענני השלום והפוטנציאל שלו, למציאות היומיומית המאתגרת בשטח, בעיקר בזירה הפלשתינית.

זה לקח חשוב: לבחריין ולאמירויות הפלשתינים לא כל כך חשובים, אבל לישראל הם כן, משום שהם כאן. התעלמות מהם לא תוביל לדבר; היא רק תחייב כיבוי שריפות בגבהים משתנים. הסכם שלום עם הפלשתינים אמנם לא עומד כרגע על הפרק - לא ביו"ש, ובוודאי לא בעזה - אבל המציאות הזאת מחייבת ניהול מושכל, עם אסטרטגיה ברורה שרואה לא רק את מחר בבוקר אלא הרבה יותר רחוק מכך.

לא ברור עד כמה ניתן לעשות את זה בממשלה המורכבת, פוליטית ורעיונית, שמנהלת כרגע את העניינים בירושלים, אבל המאמץ חייב להיעשות. טוב שהוא ייעשה כעת, רגע אחרי שהשקט יוחזר (כך צריך לקוות) לשייח' ג'ראח, ורגע לפני שהרמדאן יגיע על שמחותיו וצרותיו. זה לא יבטיח שקט לזמן ממושך, אבל זה יצמצם סכנות, וירחיק את האפשרות שגם השנה יתגלגלו האירועים בירושלים למערכה בעזה.