כמו בשייח' ג'ראח, כמו בנגב, גם בזירה הבינלאומית מפחדת ישראל להשמיע קול או לזוז. סולידריות עם אוקראינה? רק לא להרגיז אף אחד
אין לישראל מה לחפש במשבר באוקראינה, אבל בהחלט ישנן כמה אופציות ברמת המוסר הבינלאומי, ויש דבר כזה, שהיו פתוחות בפנינו. ישראל כמובן הלכה בדרך המבישה ביותר - העיקר להרגיש בטוחה מפני זעמו של ולדימיר פוטין. נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, היה פעם קומיקאי, לפני שרץ לנשיאות. על התנהלותו ועל התנהגותו בזמן המשבר מגיע לו לפחות אוסקר.
איכשהו פרשת סוללות כיפת ברזל, שישראל החליטה בסופו של דבר למנוע מאוקראינה, מצטרפת למסכת של ממשלה הנכנעת כמעט ללא תנאי לכל סחטנות. החל מהודעת הסחיטה של רע"מ, שדורשת הקלות במס לכל הפזורה הבדואית - בעיקר ההתיישבות הבלתי חוקית בנגב - וכלה בפחד ממה היה עושה לנו פוטין אם היינו מעיזים למכור לאוקראינה כמה סוללות. ולא שכחנו את שייח' ג'ראח. במרכז ירושלים ישראל חוששת מחמאס, וראש הממשלה נפתלי בנט מעדיף קודם כל לתקוף את איתמר בן גביר.
אם ישראל חוששת כל כך לגורל הישראלים באוקראינה, הדרך הנכונה היתה לבצע פינוי שקט, בלי להרעיש עולמות. אבל ישראל בחרה בדרך אחרת. פעמיים ביום בנט ושר החוץ יאיר לפיד מוציאים קריאות בהולות המהדהדות את המסרים האמריקניים. לצאת, לצאת, לצאת! אז אפשר היה לנהוג בפרופיל נמוך אם בוחרים להתרחק מכל המשבר האוקראיני ולעשות את עצמנו כאילו ישראל היא סטטיסטית בזירה הבינלאומית, ואין לה מה להגיד כאשר מדינה, גם אם לא נחמדה ביותר, עומדת בפני התקפה מעצמתית. לא לדבר - לפנות. ישראל פעלה כאגף של הבית הלבן או סניף של מחלקת המדינה.
אפשרות שנייה היתה למצוא דרך להביע איזושהי סולידריות עם אוקראינה ולהעביר מסר מתון נגד התנהלות הרוסים. המהלך הרוסי מזכיר בעיקר את הפלישה לצ'כוסלובקיה באוגוסט 1968. לישראל האמיצה של ימי אשכול, דיין וגולדה לא היתה בעיה לבטא סולידריות עם צ'כוסלובקיה, גם אם זו היתה בעיקר תמיכה עממית בנוסח השיר הנפלא של אריק איינשטיין שחיבר שלום חנוך "פראג". אולי זאת הבעיה. קייב לא בדיוק מרעידה מיתר בלב כמו פראג, וב־68' זכרו גם את מינכן של 38'.
ב־1970 וב־1973 נלחמה ישראל פנים אל פנים עם רוסיה הסובייטית. מטוס מול מטוס, מטוס מול טיל, וגם קצינים יועצים בשדה הקרב. ב־2022, אף על פי שהתיאום עם רוסיה דרוש לנו, ההתנהגות של ישראל בעניין כיפת ברזל היא כמו של רכיכה תחת פרוטקשן. כמו בגליל. כמו בנגב. כמו בשייח' ג'ראח. אנחנו מפחדים כמובן גם ממה שיגידו באמריקה. אגב, אותה ארה"ב שזעקה "הרוסים באים, הרוסים באים! מחר פורצת מלחמה!", בעיקר בשבוע האחרון, שכחה רק להגיד באיזו שעה זה יקרה.
אותה ארה"ב היא זו שהתריעה בפני ישראל בזמן המצור הערבי ב־1967: אל תזוזו, אם תפעלו לבד, תישארו לבד. ובאוקטובר 1973 הם התחפשו ללא־רואים. הם לא הזהירו - המצרים תוקפים! אלא להפך, עד הרגע שאחרי האחרון התעקשו - זאת לא מלחמה! אבל זה המחיר שמשלמת מדינה שנשלטת על ידי מי שכונה האיש שניצח את נתניהו פעם שנייה, אהוד ברק.
איום קיומי? תלוי
גם בנושא אוקראינה וגם בנושא איראן ישראל שבויה במדיניות הכוח הרך של ממשל ביידן. השאלה היא מה השאיפות האמיתיות של אויבינו.
הממשלה המעוותת ששולטת בישראל לא מסוגלת להחזיק את הכדור. כמו בעניין הקורונה והכלכלה, כך בעניין איראן. אם זה לא בכותרות זה לא קיים. אבל ישראל נעלמה או נאלמה בעניין האיראני וחדלה להוות גורם בשיקולי האמריקנים ובמידה רבה גם בשיקולי איראן עצמה.
בארה"ב יש אופוזיציה חריפה למהלכי ממשל ביידן בנושא הסכם הגרעין האיראני. הסנאטור לינדזי גרהאם שביקר השבוע בישראל מבטא אותה. מה שהוא גילה כאן זה שלא ניתן להציג חזית אחידה נגד הסכם הגרעין או נגד מדיניות ביידן בנושא איראן. יו"ר הליכוד, רה"מ לשעבר בנימין נתניהו, הוא האיש ששולט בנושא יותר מכל אחד אחר. יש לו ביקורת חריפה שהוא משתדל להתאפק ולא לפוצץ אותה בפומבי.
זאת לא ביקורת כללית על חוסר המעש, אלא דרכי פעולה ספציפיות לבלימת איראן. בכירי הביטחון בישראל מפגינים את גישתם הרשמית על ידי ביקורים תכופים, "היסטוריים", באיחוד האמירויות ובבחריין, כפי שעשה השבוע רה"מ נפתלי בנט וכפי שעשו לפניו הנשיא יצחק הרצוג ושר הביטחון בני גנץ. עולה חשש שהפגנות נוכחות מתוקשרות היטב, מכסות על חוסר מעש יעיל.
גם בנושא אוקראינה וגם בנושא איראן, ישראל שבויה במדיניות הכוח הרך של ממשל ביידן. אלא שגם פוטין וגם איראן מלמדים את המערב ובייחוד את ארה"ב שיעור חוזר בהפעלת כוח אמיתי לצורך איום או לצורך ביצוע. נתניהו מקפיד על איזון בקשריו עם הרפובליקנים והדמוקרטים בקונגרס האמריקני. הוא עומד להיפגש בקרוב עם עשרות חברי קונגרס דמוקרטים ועשרות רפובליקנים. אלה מתכוננים לערוך ועידה רפובליקנית מתוקשרת בהונגריה בסוף החודש כדי להביע תמיכה גלויה וחזקה בראש ממשלת הונגריה אורבן.
מאחר שהפנים של ישראל בעולם המדיני הן במידה רבה אלו של נתניהו, הם וההונגרים ביקשו ממנו שיופיע כנואם מרכזי בוועידה. נתניהו סירב, כדי להימנע ממראית עין של התערבות בבחירות שייערכו בקרוב, וכדי לא להיראות מזוהה יותר מדי עם הרפובליקנים.
הצמרת הביטחונית בישראל ממשיכה לדקלם את המנטרה שאין על ישראל איום קיומי. אלא שיותר ויותר נראה שהאויבים שלנו - ארגוני הטרור האסלאמיסטיים, התנועות הפוליטיות האסלאמיסטיות בתוך ישראל ובקואליציה, ומעל כולם איראן - לא שואפים להשמדה פיזית של ישראל. שמעתי פעם מקצין בכיר במטכ"ל מה זה איום קיומי: עכשיו זה קיים, אחרי מימוש האיום - זה לא קיים. כלומר השמדה פיזית.
זו תפיסה שטחית, שלא לומר לא חכמה. לנגד עינינו ישנה מדינה גדולה, אוקראינה, שהיום היא קיימת ומחר - בזמן כלשהו בעתיד - אפשר למצוא טכניקות של הפעלת כוח שהיא לא תהיה קיימת. אבל קייב ועשרות מיליוני התושבים ימשיכו לנשום. מה אם האויבים שלנו מעדיפים להקפיא אותנו במצב של משלמי דמי חסות? כמו סוחר או קיבוץ או בעל חברה בצפון, ששומר על קיומו הפיזי באמצעות השותף המאיים מערביי הגליל שהוא משלם לו סכומי עתק מהכנסותיו. חכו לתיאוריה שתעניק חוקיות לסחיטה ולשוד כהכרח בל יגונה של צדק חלוקתי.
חקירה מיוחדת, לא פחות
הלחץ שהופעל להקמת ועדת אור יכול לשמש דוגמה למי שרוצה באמת לחקור את פרשת ההאזנות. זה המקום של הנשיא להתערב.
זאת הפעם הראשונה שאני מסכים עם ח"כ מוסי רז. לא סתם משהו, אלא פעולה מכרעת שעליה יש הסכמה בינו לבין ח"כ שלמה קרעי מהליכוד. ההצעה שלהם לטיפול וחקירה של פרשת ההאזנות היא הנכונה ביותר. הכנסת צריכה למצוא דרך למנות ועדה או חוקר מיוחד, שיהיו לו כל הסמכויות המשפטיות להגיש כתבי אישום.
אפשר להשוות את הקמת הגוף החוקר להקמת ועדת החקירה בראשות תיאודור אור. אף שרוב הציבור התנגד להקמה, מתברר שכבר אז הלחץ שידעו להפעיל ערביי ישראל היה יותר אפקטיבי ממה שהימין - או רוב הציבור היהודי בישראל - מסוגל ליצור. אבל היה עוד משתנה אחד, ואהוד ברק ודאי זוכר זאת.
יש כיוון מסוים בישראל שקל בו יותר לדחוף מעמסים כבדים. ברק לא רצה את ועדת אור אבל היה אז שר משפטים, יוסי ביילין, והוא דאג שהוועדה תקום, בניגוד לשר הנוכחי גדעון סער. גם כשברק ניסה למנות את יצחק בריק כחוקר פרשת הרפז־אשכנזי זה לא צלח. לעומת זאת, כאשר הופעל "לחץ ציבורי" של כמה עשרות מחוללי מהומות - בתוספת לחצי תקשורת ידועים, ולחצי מערכת הביטחון - הוגשו כתבי אישום נגד נתניהו. מומלץ לקרוא את עדותו של אלדד יניב מלפני שבוע ב"הארץ".
היה מרתק השבוע לקרוא כיצד "הארץ" מכריז ש"פרשת פגסוס" מתפוגגת, ומקדיש עמוד שלם למאמר שמנסה לעשות דיסקרדיטציה לתחקיר של "כלכליסט". בכל זאת, זה לא שגרתי שבית משפט בישראל עומד מלכת בעקבות פרסום בעיתון - פרסום שנראה מספיק אמין לאחר שנוצל בידי סנגורי הנאשמים בתיקים המפורסמים נגד נתניהו, כדי לדרוש מהשופטים תגובה של הפרקליטות.
מה גרם לאיילת שקד להגיד "שטאזי"? מה גרם לרוני אלשיך להגיד בראיון לעמיר רפפורט "אני אסביר: נגיד שכדי לחשוף עכשיו מה ארגון פשיעה רוצה לעשות, אני מפעיל סיגינט על ארגון הפשיעה. בסוף, כשאני מצליח לזהות משהו שאני יכול להביא עליו ראיות, אני לוקח את האדם הזה והזה, ואוסף עליהם ראיות באופן ממוקד". אחרי שאני חוקר אותם, מסיים אלשיך, אני מעביר את התיק לביהמ"ש. זו תפיסה התקפית של יעדי אויב והשאלה מה פירוש "סיגינט". זה לא רק האזנות ממוקדות, והמקרים הידועים של מנכ"לים, כולל שלמה פילבר, מרמזים על פעולה בלתי חוקית שכיסתה לא רק ענני מידע אלא ענני אנשים.
רק תביעה נחרצת של הנשיא הרצוג לחקור את פעולות המשטרה הפרקליטות ובתי המשפט בנושא שאיבת המידע, ההאזנות והפריצות הטלפוניות, תגרום לכך שיוקם גוף חוקר או לכל הפחות ועדת חקירה ממלכתית.
בכוח הפטיש
הקומוניסטים הצליחו לשכלל מיצגי אמנות ומחאה לדרגות חדשות של הסתה, גם אם המשמעות היא רמיסת רגשות האחר ברגל גסה.
בתחילת השבוע הובאה למנוחות ביד חנה פנינה פיילר, אחת מנכבדי הקומוניסטים בישראל. כשבוע לפני מותה, התפרסם ראיון ענק ב"הארץ" עם בנה, דרור פיילר, הנחשב לאמן ומוזיקאי בולט בשבדיה. הוא התפרסם במיצג של המחבלת שפוצצה עצמה במסעדה בחיפה. המיצג כלל בריכת דם, ושגריר ישראל בסטוקהולם דאז, צבי מזאל, ניתק את החשמל שכנראה האיר משהו ביצירה.
פנינה פיילר, במסגרת זכויות הפנסיה של קומוניסטים אנטי־ישראלים, זכתה גם בסרט דוקומנטרי חשוב בבימויים של דליה מבורך ודני דותן (2010). משהו מהמסורת הסטליניסטית המפארת של סרטי לאה צמל ודב חנין.
חניכי המסורת הסטליניסטית בישראל, כמו דרור פיילר, מופיעים במסווה של לוחמי צדק, מחאה ומרדנות. ב"העולם הזה" דווח ב־1969 על מעשה ונדליזם קדוש של חברי גן שמואל, שחיללו אנדרטת זיכרון בבית ספר תיכון בחדרה. "כשביצענו את הצביעה היה המפרט לא גמור ולא היו שום שמות או משהו כזה", אמרו שני בני הקיבוץ שאחד מהם הוא היום איש חינוך דגול. "... ברור דבר אחד: יותר מדי אנשים הלכו למות בשם 'כל הקדוש'", אמרו, ודרכו לאנשי חדרה על כל הקדוש להם - שנתיים אחרי ששת הימים.
בכירי הביטחון בישראל מפגינים את גישתם הרשמית על ידי ביקורים תכופים, "היסטוריים", באיחוד האמירויות ובבחריין. עולה חשש שהפגנות נוכחות מתוקשרות היטב, מכסות על חוסר מעש יעיל
אך חבריהם חשבו שאם לדרוך - אז גם על כל הקדוש לחברי גן שמואל עצמם. לרגל 1 במאי, הכינו פלקט ענק ועליו כתבו: "הבוז למלחמות האימפריאליסטיות - אנו מחרבנים על קברו של החייל האלמוני" (ציטוט של חורחה סמפרון). לג'ורג אורוול היה מה להגיד על השחץ הרודני הזה: "הדרך האפקטיבית ביותר להרוס עם היא להכחיש ולמחוק את הבנתם בכל הקשור להיסטוריה שלהם. אם רצונכם לראות את תמונת העתיד, דמיינו מגף דורך על פני אנוש - לנצח נצחים"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו