חמינאי, יש לך חבר

שר החוץ האיראני לשעבר, מוחמד ג'וואד זריף, שעמד בראש המשא ומתן על הסכם הגרעין ב־2015, הוציא לאחרונה ספר זיכרונות, ולפי דיווח של פעיל זכויות אדם איראני בשם השמאט אליוי - יש שם אינפורמציה מעניינת. זריף חושף בספרו שבשנת 2014 ניסח המשטר באיראן טיוטה להסכם גרעין. "החלטנו לשלוח את טיוטת ההסכם לחברי ה־P5+1 (קרי, החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם - ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת, וגרמניה) באמצעות גורם שהיה במגע ישיר עם המשלחת האמריקנית וחבר פעיל של ארגון International Crisis Group. המטרה היתה לסלול את הדרך לטובת טיוטת ההסכם שלנו".

זריף טוען שהמהלך החשאי הביא לתוצאה המבוקשת. לאחר קבלת הטיוטה של טהרן, פרסם ה־ICG נייר עמדה תחת הכותרת: "איראן וה־P5+1 - לפתור את קוביית הרוביקס הגרעינית". זריף חושף שנייר ה־ICG התבסס על טיוטת ההסכם של איראן ובדיוק כפי שקיוו, הוא אומץ על ידי האמריקנים והפך לבסיס של הסכם הגרעין שהושג ביוני 2015. ההסכם נוסח על ידי עלי וואז, ששימש אז וגם היום ראש הדסק האיראני של ICG. עד 2009, הבוס שלו היה רוברט מאלי, שעמד בראש המחלקה למזרח התיכון וצפון אפריקה בארגון ה־ICG. בשנת 2014, היה מאלי חבר בצוות המו"מ הגרעיני של אובאמה. הוא שב ל־ICG כנשיא הארגון ב־2017 ונשאר שם ביחד עם וואז עד שהנשיא ביידן מינה אותו כשליחו למו"מ עם איראן אשתקד.

ה־ICG מכחיש את טענת זריף. אבל העובדה היא שגם מאלי וגם וואז תומכים כבר יותר מעשור בהסרת הסנקציות הכלכליות של האו"ם ושל ארה"ב על איראן. הם תומכים גם בהסרת ההגבלות על הפעילות הגרעינית של איראן. באוקטובר האחרון אמר מאלי שהממשל מתכונן "לעולם שבו אין מגבלות על תוכנית הגרעין של איראן... אנו מוכנים להסיר את כל הסנקציות שהוטלו על ידי ממשל טראמפ".

לוואז ולמאלי קשרים ענפים עם חמאס וחיזבאללה. בזמנו כינה השליח האמריקני את ארגוני הטרור "תנועות חברתיות-פוליטיות אותנטיות ושורשיות". על פי התקשורת האיראנית, וואז הוא המתווך (לצידו של שגריר רוסיה מיכאל יולאנוב) בין המשלחת האיראנית לבין זו של ארה"ב בשיחות בווינה.

אין שמאלה מביידן

כשהנשיא ביידן מינה את מאלי לנהל את החזרה של ארה"ב להסכם הגרעין, היו כאלה שטענו שעשה זאת כדי לפייס את אגף השמאל הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, בעוד הוא נשאר מתון. טענה זאת לא מתיישבת עם הרקורד ההיסטורי.

מאז 1979, גם בסנאט, גם כסגן הנשיא וגם כיום כנשיא - ביידן היה ונשאר אחד התומכים המובהקים של משטר האייתוללות בוושינגטון. במשבר בני הערובה האמריקנים בשגרירות בטהראן ב־1979, הוא התנגד לכל פעולה כוחנית לשחרורם. תגובתו למתקפות 11 בספטמבר 2001 היתה לקרוא לממשל בוש להעניק מאתיים מיליון דולר למשטר בטהרן, כמחווה של רצון טוב.

ביידן היה אדריכל הנסיגה האמריקנית מעיראק ב־2011, זו שמסרה למעשה את השליטה במדינה לאיראן. כסגן הנשיא, הוא היה תומך נלהב של הסכם הגרעין שסלל את דרכה של איראן לנשק גרעיני תוך ביטול הסנקציות שהוטלו עליה, ועוד.

כאשר ראש הממשלה נפתלי בנט סירב להיפגש עם מאלי במהלך ביקורו בארץ בנובמבר, ביידן הגיב בזעם וייתכן שניצל את האירוע כדי לנתק מגע מבנט במשך חודשים ארוכים. לפני שבועיים, התפטרו שלושה חברי צוות המו"מ האמריקני. השלושה, ובהם סגנו של מאלי ריצ'ארד נפוי, התנגדו לקו הפייסני של מאלי כלפי איראן וסברו כי לנוכח ההתקדמות הגרעינית שלה - הסכם 2015 כבר לא רלוונטי. על פי דיווח של ה"וול־סטריט ג'ורנל", הוויכוח בין מאלי ונפוי הגיע עד לנשיא ביידן, שתמך בעמדתו של הראשון.

מתוך כל זה עולה מסקנה לא נעימה - ממשל ביידן הוא בעל ברית של איראן בכל הקשור לתוכנית הגרעין שלה. שום הסכם לא ימנע מאיראן להשיג נשק גרעיני, והממשל לא יטיל עליה כל סנקציה. להפך. הממשל יפעל להגן על איראן מפני מתנגדיה, כפי שעשה כשהסיר את החות'ים מרשימת ארגוני הטרור והטיל סנקציות על מצרים בשבוע שעבר.

מפגן של חוסר רצינות

כל זה בניגוד למה שמכרו לציבור לגבי קשרי הממשלה החדשה בישראל עם הממשל הדמוקרטי. עושה רושם שבנט ושאר השרים טרם הפנימו את המציאות. בסיום שיחת הטלפון הראשונה שלו עם ביידן אחרי הנתק, אמר השבוע בנט לנשיא שישראל שומרת לעצמה את כל האופציות לפעולה נגד מתקני הגרעין האיראניים. האמירה הזאת לא היתה מופנית כלפי הציבור בארץ, שכן לנו העניין מובן מאליו, אלא כלפי הממשל.

אמירתו של בנט, כמו שיגור היועץ לביטחון לאומי שלו איל חולתא לוושינגטון השבוע, מעידים שמדיניותו היא לשדל את הממשל לשנות את עמדתו. ובנט לא היחיד. גם שר החוץ יאיר לפיד ושר הביטחון בני גנץ יוצרים רושם שאינם מבינים שאין עם מי לעבוד בממשל האמריקני בכל הקשור למאבק באיראן.

יש שיגידו שאין לישראל ברירה אלא להציג תמונה של הרמוניה עם הממשל. אבל יש צד שני לטענה זאת. השבחים התכופים וניסיונות השידול הבלתי פוסקים כלפי ממשל עוין, פוגעים במעמדה ובאמינותה של ישראל בעיני בעלי הברית האמיתיים שלנו במאבק נגד תוכנית הגרעין. אלה כוללים את נסיכויות המפרץ והרפובליקנים בקונגרס. הם רואים בהתנהלות של ממשלת ישראל ובהיתממות שלה כלפי הממשל מפגן של רפיון וחוסר רצינות בנושא גורלי.

הסעודים והאמירותים מגיבים לבגידת וושינגטון בכמה דרכים, חלקן סותרות. מצד אחד, הם מנסים לשפר את יחסיהם עם טהרן. ביחד עם מצרים הם מתקרבים לסין ולרוסיה. מצד שני, הם בוחנים את ישראל. הביקורים של גנץ והנשיא הרצוג במדינות המפרץ בשבועות האחרונים היו איתות למדינות ערב, שתולות בישראל תקוות שנוביל מאבק תקיף נגד איראן.

אשר לרפובליקנים, הם נותרו איתנים בהתנגדותם הנחרצת לחידוש הסכם הגרעין ולביטול הסנקציות על איראן. רק השבוע שלחו 32 סנאטורים רפובליקנים מכתב לביידן ובו הזהירו שיסכלו כל הסכם שלא יובא בפניהם לאישור.

מדיניות ישראלית שאמורה להיות מעוגנת במציאות היתה חייבת להתמקד בבעלי הברית - הערבים והרפובליקנים - שרואים איתנו עין בעין את האיום האיראני. כל עוד מדיניות ישראל מתכחשת למדיניות השלילית של הממשל הדמוקרטי, היא פוגעת ביכולתה לפעול לבד ולסכל בסיוע שותפותיה את המצעד של טהרן לעבר ארסנל גרעיני.