פרשת תצווה: מי מחזיק בידע?

אנו חיים בזמנים מבורכים. הטכנולוגיה מספקת לנו גישה עצומה לידע, והפכה את עולמנו ליעיל יותר. ובעוד לטכנולוגיה יש גם צד שלילי - שערוריית NSO למשל - הטכנולוגיה הפכה את הידע לדמוקרטי. וכאומת סטארט־אפ, ישראל ניצבת בחזית המהפכה הטכנולוגית.

אם למדתם על יוון ומצרים העתיקות, קראתם את הומרוס או שאתם צופים ב"מניפסט" כעת - אתם יודעים שחברות עתיקות היו מחולקות לאליטות ולפשוטי העם. הכוהנים היו קבוצת משנה מרכזית של האליטות, והכוח שלהם נבע מכך שהם היו השומרים של סודות כתבי הקודש.

כיחידים שידעו לקרוא את הטקסטים המקודשים, הם היו בעלי השפעה עצומה. כשהם רצו לגלות את הסודות של מישהו אחר, היו להם דרכים לעשות זאת. הם שלטו בכלכלה וניהלו טקסים הקשורים למוות ולקבורה.

פרשת השבוע הנוכחית, פרשת תצווה, מציגה הצהרה דרמטית נגד ההתפצלות של החברה לכוהנים "שנמצאים באזור הידע" ולפשוטי העם "השרויים בחשכה". הפרשה מתמקדת בבגדים המיוחדים שהכוהן לבש בעת ששימש במשכן, והיא מסבירה שמטרת הבגדים האלה היא להבחין בין הכוהן ובין האדם הממוצע. התורה מציינת שבגדים אלו נועדו "לכבוד ולתפארת", ביטוי שמשמש בדרך כלל לציון מלכות. למעשה, בהמשך התנ"ך, במגילת אסתר, המלך אחשוורוש מתואר כמתפאר בעושרו, והטקסט של המגילה משתמש באותו ביטוי ממש: "בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו". במובן זה, הכוהנים היו נפרדים לגמרי מהעם.

אולם, באמצעות התיאור המפורט של הממדים של בגדי הכהן, התורה מסירה את הלוט מעל הכהונה. במקום לטעון שהכוהנים שונים, הפרשה מלמדת על כך שהסודות של האל אינם שרויים במסתורין ושלכוהנים אין כוחות קסם דתיים. בגדי הכהן הם בגדים לבנים פשוטים, ואפילו הבגדים שמקושטים בזהב מוגבלים לכוהן הגדול.

המשנה מציינת שעם הכניסה לקודש הקודשים, הכוהן הגדול הסיר את בגדי הזהב שלו, כסמל לענווה. כפי שציין הרב שאול ברמן, התורה מספקת תיאורים של בגדי הכהונה, כדי להיות שקופה בנוגע לחיים: לאף אדם או לאף קבוצה לא צריכה להיות גישה לסודות האלוהיים. כוהן לא היה יכול מעולם לטעון שהוא מחזיק ביכולת לעזור לאדם גוסס או מת או להגיע לעולם הבא, מאחר שלכוהנים אסור להיות במגע עם המת. מתוך חשש מתפיסת זכויות יתר על ידי הכוהנים, התורה דורשת שהכוהנים ירחיקו עצמם מהמתים ומהמוות. וכדי להגן עליהם מפני שחיתות כלכלית, הכוהנים לא זכו לקבל קרקע לעצמם.

פרשת תצווה מחזקת את האופן שבו, למרות צעדים מוטעים מעת לעת, מדינת ישראל הולכת בצורה מכובדת בעקבות המסורת התנ"כית. יש לציין לשבחנו שבנינו דמוקרטיה המבוססת על שקיפות. זה נכון שלעיתים איננו שומרים עליה מספיק, אך כאשר אנו מגלים את אלו שמפעילים כוח באופן סודי - אנו חושפים אותם, ומאשרים מחדש את העיקרון שלפיו כולם שווים במסגרת החוק. אף שאנו עלולים לחוות חוסר נוחות או מבוכה, אנו מפרסמים חקירות על מקרים טרגיים שקורים בצבא, אנו מקיימים ועדות שיחקרו אסונות כמו אסון מירון, ואנו מכירים בקיומן של שערוריות.

עבור כולנו, דתיים או חילונים, המדינה שלנו מקודשת כפי שהיה המשכן בתקופת המקרא. בעוד זוהי חובה המוטלת עלינו לפרסם שחיתויות בעת שאנו מגלים אותן, עלינו להיות גאים בהישגים שלנו של הפיכת הממשל שלנו לשקוף ולנגיש.

הכותב הוא מייסד עמותת עתים