ההצגה לבחירת שופטים

אם מצמצתם במחצית השנייה של 2020 ייתכן שפספסתם את תקופת כהונתו של אבי ניסנקורן כשר המשפטים בתקופת הממשלה הפריטטית הליכוד־כחול לבן. ניסנקורן הדגים דמוקרטיה מהי, וכיצד מתנהלת מערכת משפט כהלכתה, מבלי שיצוץ יש מאין יועמ"ש מוטרד וידבר על "מניעה משפטית".

ניסנקורן סירב להגיע להבנות עם נציגות הליכוד בוועדה למינוי שופטים - שרת התחבורה מירי רגב וח"כ אוסנת מארק, וגם לא עם ח"כ צבי האוזר מדרך ארץ. השלושה פרשו במחאה וניסנקורן פתח מבערים: במשך חמש שעות מינה 61 שופטים ללא מעורבות נציגי הציבור. הוא רמס גם את האוזר המסכן, שחשב שניסנקורן יזרום איתו על שלושה מועמדים. ומה יצא? לא זרם.

החרם של רגב, מארק והאוזר נועד למנוע את מינוי השופטים בוועדה שיש בה פחות משבעה חברים. אבל כחלק מהנס שעל פיו למחנה הנכון מותר לעשות ככל העולה על רוחו - קבעה יועמ"שית הכנסת שהכל בסדר. עתירה הוגשה לבג"ץ אך השופטים נהגו באצילות ונמנעו מלהתערב בעבודת הכנסת. החלטה שהיה קל לברך עליה אלמלא התערב בג"ץ בעבודת הכנסת רק חודשים ספורים לפני כן, כאשר כפה על יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לכנס את המליאה ולבחור יו"ר חדש.

האופן הפרוע שבו מונו עשרות שופטים בהליך מזורז ובמעמד צד אחד, על ידי אופורטוניסט שמונה לתפקיד בכיר ואז המשיך בענייניו - היה גלוי לעין כל, ודומה באופן חשוד לאירוע שמפניו מזהירים מגיני הדמוקרטיה, קרי: "עריצות הרוב" - רוב של שופטי בית המשפט העליון, לשכת עורכי הדין ושר משפטים לרגע, שמסרבים להגיע להבנות עם נציגי הציבור בוועדה למינוי שופטים, ואלה אפילו לא נציגי האופוזיציה - אלא שותפיו של ניסנקורן לקואליציה.

בולמוס המינויים חלף כקצף על פני המים, למעט כמה חיצי לעג לעבר רגב ומארק. "צר לנו שהיו חברי כנסת שבחרו שלא לממש את השפעתם ולהיעדר וכעת מתרעמים על החלטותיה", לגלגה סיעת כחול לבן, וניסנקורן עקץ: "אם אותם האנשים היו חשים דאגה אמיתית כלפי הציבור הישראלי, אולי אזרחי ישראל היו זוכים למינויי בכירים בשירות המדינה ובמערכת שלטון החוק, לוועדת שרים לחקיקה מתפקדת ואולי אפילו לתקציב מדינה, רחמנא ליצלן".

מעניין, אלה תמיד הדפקטים מהליכוד שלא יודעים איך ממנים בכירים בשירות הציבורי. והוכחה אחת מני רבות: אך התפרקה ממשלת נתניהו־גנץ, ושר המשפטים החדש אמיר אוחנה לא הצליח למנות אפילו מחליף זמני לפרקליט המדינה מרוב מניעות משפטיות שנחתו על ראשו.

במשך שלוש שנים היhתה אתי כרייף שופטת בבית משפט השלום בנתניה, ולאף אחד לא היה אכפת איך הגיעה לכס השיפוט. היא נחשבה לשופטת טובה, או לפחות לא גרועה. שופטים עולים לכותרות כשהם מחליפים מסרוני תיאום עם התביעה (אוסנת פוזננסקי), או משחררים לרחובות פושעים מסוכנים - אם הם מסתננים (רג'א מרזוק). איש לא שואל איך הגיעו לכס השיפוט, אם כי הם עברו מן הסתם את ועדת המיון הבלתי חוקית של שופטים בדימוס שנקראת "ועדת השתיים".

לכרייף היה קשר אינטימי עם אפי נוה עוד בטרם נבחר ליו"ר לשכת עורכי הדין. היא מונתה לשופטת ברוב מוחץ של חברי הוועדה, כולל נשיאת ביהמ"ש העליון דאז, מרים נאור ז"ל. אבל אז נפרץ הטלפון של אפי נוה (עבירה פלילית) ותוכנו הגיע לידיו של פרקליט המדינה שי ניצן, שהכשיר את הפריצה. כרייף מצאה את עצמה בחדר חקירות ואנחנו זכינו בהצצת פרימיום לחייה האינטימיים, תחת הכותרת המפתה, והשקרית: "מין תמורת מינוי". התיק של כרייף נסגר, אך היא אולצה לפרוש משיפוט, ונענשה על עבירות שבוצעו כלפיה.

כאן הייתי אמורה לתרום את דעתי על כרייף, ולא חסרות לי דעות. אלא שכולן נשענות על עובדות שלא הייתי אמורה לדעת, שניצן לא היה אמור לדעת, שהתקשורת לא היתה אמורה לדעת. בפרשת כרייף ונוה מערכת המשפט עברה על החוק באותה קלילות אלגנטית שבה ניסנקורן מינה עשרות שופטים בחצי יום עבודה. כרייף שיבשה חקירה - טענו כנגדה, כיוון שמחקה הודעות של חברים שלא רצתה לחשוף לעיני הרשויות. היא שילמה על שיבוש חקירה שלא היתה אמורה להתקיים מלכתחילה.

אניח לרגע לכרייף ואתמקד בדברים שנודעו לי ללא התערבות של פורץ: ועדת האיתור לבחירת יועמ"ש היתה הצגה ברמת מתנ"ס. גלי בהרב מיארה נבחרה מלכתחילה על ידי עוד שר משפטים כוחני, גדעון סער. המועמדים האחרים הועלו למען מצג שווא של מינהל תקין שלא שכנע איש. גם בפארסה הזו השתתף - שוב - צבי האוזר המסכן, שהצביע כמי שכפאו שד נגד רז נזרי, וסירב לנמק את הצבעתו.

גם יו"ר הוועדה, נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, לא טרח לנמק את בחירתם. וכיוון שעד כה לא נפרץ הטלפון של איש מהם, לא אוכל לערוב לרמת המוסר האישית שלהם. אני מניחה שכוווולם, מהזוטר שבשופטי ניסנקורן ועד לשר המשפטים סער, הגיעו לאן שהגיעו בזכות כישוריהם המקצועיים האובייקטיביים ולא בגלל שהם מתאימים למועדון הנכון של הדמוקרטיה המהותית.

אם כרייף מפריעה לכם קבלו את עדנה ארבל, פרקליטת המדינה ושופטת בבית המשפט העליון. ארבל המציאה לעצמה תואר שני במשפטים - שלא היה ולא נברא, קיבלה פיצויי פיטורים שלא הגיעו לה, המליצה להגיש כתבי אישום נגד השרים יעקב נאמן (זוכה), רפאל איתן (זוכה) ואביגדור קהלני (זוכה, אם כי ארבל ערערה במסירות על הזיכויים). וכמובן כיהנה בוועדת השתיים ונהנית עד היום מכבוד ויקר. ודאי שלא נחקרה במשטרה על הנסיבות שבהן מונתה לשופטת.

ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי אמר פעם ש"צריך להרים כף של די־9 על בית המשפט העליון". הדימוי המכני התייחס להרס בתי דריינוף בבית אל במצוות בג"ץ. יוגב זכה לגינויים מקיר אל קיר בעיקר בגלל הסגנון, אבל איש לא העמיד אותו על טעותו: מערכת המשפט הישראלית היא עצמה הדי־9, ואחרי שהשחיתה את עצמה היא מורידה כף ועוד כף ועוד כאפה על הדמוקרטיה, על שלטון החוק ועל אזרחי ישראל.