ברווח שבין הפחדה למציאות

נכון שביבי מפחיד? הרי האשימו אותו לאורך שנים שהוא עוסק בהפחדה. כדאי להביט על הסביבה. איך בתוך תקופה קצרה ביותר, פתאום אומות עצמאיות מאוימות, אם לא בהכחדה - אז בכיבוש. אוקראינה, טייוואן. ההפתעות בדרך. יגאל כרמון וחבריו בממר"י הציגו תרחיש של הפתעה מצד סין. התרחיש היה כה מלומד ומפורט, שעולה חשד שזו רק אלגוריה למצבנו, לישראל. טיפש מי שלא רואה את איתות האזהרה במטס הרוסי לאורך רמת הגולן.

זו התוצאה של אובדן קשר עין עם הכדור. הפעם, בעקבות יום השואה הבינלאומי, גיליתי די להפתעתי ששבתי טבת היה נחרץ לגבי השאלה הגורלית של בעלות הברית והצלת היהודים: "התשובה לשאלה מדוע לא נחלצו וושינגטון ולונדון להצלה המונית של יהודי אירופה, נעוצה אפוא בגישתן כלפי היהודים בכלל, וכלפי עלייתם לארץ ישראל במיוחד. בגישה זו נעוצה גם התשובה לשאלה מדוע אושוויץ לא הופצצה", הוא כתב בכרך הרביעי בביוגרפיה האדירה שלו על בן־גוריון, "איש ריב".

הרושם שמתקבל מהדיון בשאלת "למה לא הפציצו", בין שאלו פסי הרכבת לאושוויץ או תאי הגזים, הוא בדרך כלל מבולבל. לא ידעו, לא דרשו מספיק, המנהיגים היהודים, הציונים, מנהיגי היישוב היו חלשים. עוד ועוד סיפורים. בסופו של דבר, ב־1944 ידעו ממקורות רבים, כולל מודיעיניים, לא רק על כל תא גזים - אלא על כל תא שירותים במרחב הטבח של היהודים. יכלו לעצור את זה בהפצצות, ולא עשו כך משום שלארה"ב זה פתר את בעיית ההגירה, ולבריטניה את בעיית הציונות. אין הגירה לארץ ישראל, ואין מדינה יהודית בהמשך.

טבת שחזר ופירט את כל השתלשלות האירועים הקשורים לסוגיית ההפצצות. לפי תאריכים, ולפי הקצינים והמנהיגים הנוגעים בפרשה. באופן שיטתי הופצצו אזורי תעשייה הסמוכים לאושוויץ 1 ואושוויץ 2, ורק במחנה עצמו ובתאי הגזים והמסילות לא נגעו. במקרה אחד הופצצו בטעות מגורי קצינים באושוויץ - 15 קציני אס.אס נהרגו ועשרות נפצעו. אופס.

ההימנעות מהפצצה לא נבעה מהסטת מאמץ, וגם לא מטווחי טיסה. הכל מפורט במחקרים. "בסיכום ברור שלא קשיים טכניים מנעו את הפצצת אושוויץ, ואת הסיבה האמיתית לאי־ההפצצה יש לחפש בתחום המדיני, וליתר דיוק - בגישת ארה"ב ובריטניה לפליטים בכלל, ולפליטים יהודים בפרט... לחרדת לונדון מפני הגירה לא מבוקרת לבריטניה נוספה חרדה גדולה יותר: נהירת יהודים לארץ ישראל".

המכה ה־81 היא שהאנגלים העניקו מלגות ומימון לחוקרים ישראלים כדי שיטביעו על ישראל את האשמה הנצחית ל"נכבה" של הערבים הפלשתינים; אותם ערבים שקשרו את גורלם באינטרנציונל השחור של אקס־נאצים ופורעים פולנים ומוסלמים יוגוסלבים, בניסיון לכתוב את פרק הסיום של השואה. עוד הפתעה: כאלף מוסלמים מבוסניה שלחמו קודם עם האס.אס השתתפו ב־1948 במלחמה להשמדת היישוב היהודי. ואם כבר מדברים לאחרונה על ניצנים: מה בדיוק חיפש שם הצבא המצרי? מה היה למצרים לחפש בתל אביב?

המלחמה קרה מתמיד

שנים הסבירו לנו שעוצמתה של רוסיה נמצאת על כרעי תרנגולת, אבל הקונספציה קרסה, וההשלכות צריכות להטריד גם את ישראל

לא ברור אם זה בכוונה, אבל המשבר באוקראינה מתגלגל כהעתק של המשבר הקודם, שבו בספטמבר 2013 נרשמה הפגנת חולשה קשה של ארה"ב בסוריה, אחרי שנחצה הקו האדום בנושא השימוש של משטר אסד בנשק כימי. כעבור חצי שנה, לקראת אמצע פברואר 2014, רוסיה, בתרגיל פתע, כובשת את חצי האי קרים ומספחת אותו; מייד אחר כך היא פולשת למזרח אוקראינה.
הילוך מהיר שמונה שנים קדימה, אוגוסט 2021 - לא סתם הפגנת חולשה אמריקנית באפגניסטן, אלא משבר נסיגה שנתפס בעולם כהתמוטטות. חולשה מנהיגותית, טמטום מודיעיני, תכנון וביצוע צבאי ברמה ירודה. כעבור חצי שנה, אנחנו לקראת פברואר. והשאלה שכל מנתח מנסה לפענחה, לבסוף, היא מה יעשה פוטין בשטח?

בבסיס הכישלון המערבי שמתהווה באוקראינה, עומדת הערכת חסר מיושנת של עוצמותיה של רוסיה. כל זה מלווה בזלזול בחשיבותה ובמעמדה של רוסיה בין האומות, מה שגורם להיעדר כישרון לייצר איתה לאורך השנים מגע מדיני בינלאומי קונסטרוקטיבי. הגישה הזאת בלטה כבר בסוף המאה הקודמת במלחמת קוסובו.

הנשיא אובאמה הודיע לעולם, כחודש לאחר סיפוח קרים, ש"רוסיה היא לא יותר ממעצמה אזורית, שמפגינה חולשה בנושא אוקראינה"; "הפעולות של רוסיה בעניין אוקראינה הן ביטוי לפגיעות יותר מאשר לכוח", אמר, והשאלה היתה - מה משמעות האמירה הזאת? בין שזו חולשה ובין שזו עוצמה, התוצאה היא תוקפנות. ולכך לאמריקנים לא היתה תשובה.

אובאמה, כדי להדגיש כמה כל הנושא הרוסי־אוקראיני לא חשוב בעיניו, אמר אז שהוא מודאג הרבה יותר ממתקפת טרור גרעיני בניו יורק. היום, כאשר גזענות לבנה נחשבת טרור ואסלאמיזם וטרור אסלאמיסטי מוכחשים לחלוטין, כמו למשל בחטיפה בבית הכנסת בטקסס, האמריקנים נראים עוד יותר מבולבלים מאשר בימי אובאמה.

שנים הסבירו לנו המומחים, על סמך נתונים אובייקטיביים, שעוצמתה הכלכלית של רוסיה עומדת על כרעי תרנגולת. ועוד יותר חמור: היא בהידרדרות דמוגרפית. דעיכה בילודה, אלכוהוליזם. ניסו להוכיח שרוסיה בקושי מסוגלת להעמיד מחזור גיוס לצבא. אבל בעולם של היום, העוצמות הנדרשות כדי להשיג יעדים אסטרטגיים־לאומיים הן אחרות ממה שהיה בתקופת המלחמה הקרה, או בימי מלחמת העולם השנייה.

בעיני הרוסים, העולם נתון כבר בעיצומה של מלחמה קרה חדשה. המערב, ובראשו ארה"ב, שכח כבר את המלחמה הקרה; ברוסיה תוצאות המלחמה הזו צרובות כטראומה והשפלה עם קריסת בריה"מ. מבחינתם, זו היתה תבוסה נוראה. במלחמה הקרה הנוכחית הם נחושים לצאת כמנצחים, והם מאמינים שיש להם יתרון אל מול הדמוקרטיות המערביות שהפרשנים הרוסים רואים כמשטרים שנמצאים במצב התפרקות - פוליטית ומוסרית.

הלחץ שפוטין מפעיל בגבול אוקראינה מניב הצלחות, למשל בחזית גרמניה, וזו מפגינה שיתוף פעולה מלא עם פוטין. ממשלתה מעדיפה בבירור את האינטרס שלה באספקת גז, וזה אומר - האינטרס של רוסיה. האמריקנים רצו להטיל סנקציות על צינור הגז "נורד סטרים 2", אבל ממשלת גרמניה הפעילה לובי שהפיל הצעת חוק שהועלתה בנושא בסנאט. גרמניה מנעה טיסות הובלה של ציוד ונשק במרחב האווירי שלה, בדרכן לאוקראינה. הבריטים ביצעו את הטיסות מסביב לגרמניה.

אלו איתותים שגרמניה לא מהדקת שורות עם ארה"ב ומדינות נאט"ו במשבר הנוכחי. הבעיה של פוטין היא שהוא הכניס את עצמו למחויבות, ויש הרגשה שאם לא יפגין אקשן - הוא עצמו ייראה חלש ומהוסס.

לתוך האתגרים של אותן מערכות של המלחמה הקרה החדשה, ישראל בהחלט לא נכנסת עם נבחרת טובה; המוכנות האידיאולוגית והנכונות להתעמת ולנצל הזדמנויות נמצאות בירידה גדולה. בהגדרה תמציתית: מלחמה קרה, הנהגה נמסה.

ז'בו לשמאל, ברל לימין

ההצעה לקיים יום זיכרון לברל כצנלסון מחזירה אותנו לציטוטיו המיתולוגיים, ולמולדת הרוחנית שלו

ברל כצנלסון המנוח, שהשבוע הוחלט בוועד הפועל או בכנסת לקיים יום זיכרון על שמו, הוא אוצר של אמירות שהיום כנראה בעיקר אנשי ימין מצטטים אותן. "היש בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה... וגו'". מנהיג סוציאליסטי נאור ופרוגרסיבי, שהשווה בין המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה לגלגול חדש של עמלק. "אף תפקידה של הפק"פ הוא 'לזנב את הנחשלים' בקרבנו", אמר ברל בנאום ב־1936, על רקע פרוץ "המאורעות". "פרי באושים", אמר על מפלגת האם של עאידה תומא סולימאן, עופר כסיף ודב חנין.

כצנלסון בכה על "ילד יהודי (ב)ארץ ישראל, ילד שטופח על ידי ייסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך מהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים".

לא מזמן רצה מישהו לגלות לי סוד מוחלט בהחלט, מסמר שיער, לגבי המשחולת המפותלת של המנגנון. הוא השביע אותי בכל הברלים שבעולם. אז נשבעתי בשם ברל (כצנלסון) וברל (רפטור). וגם בשמן של שרה שמוקלר ולאה מירון, שברל קבור לידן בבית הקברות האגדי שלשפת הכנרת, היכן שקבורים כולם, כולל רחל המשוררת ונעמי שמר. וגם בשם סונק'ה של ברל רפטור מיגור.

אומרים הדמגוגים של השמאל שזאב ז'בוטינסקי היה מצביע היום למרצ. ברור שזאת שטות; אבל לא הייתי פוסל את האפשרות שברל היה מצביע היום לגוף פוליטי אידיאולוגי שנמצא ימינה מהליכוד. בכל אופן, הוא לא היה מאמין לאן הגיעו ממשיכי דרכו במפלגת העבודה, אלה שדחפו לקיום יום לזכרו.
"כשרוצים להסביר לנו עד כמה אנו זקוקים לשלום, מפחידים אותנו בחזרת הפורענויות, ואומרים: האם ככה נבנה? עוד מאורעות ועוד מאורעות? אין לנו אלא לענות: כן, ככה נבנה", אמר ברל. "ואני אומר כן, לא מפני שהפרספקטיבה של מלחמות ומריבות מלבבת אותי, אלא מפני שעדיין לא בידינו טובנו ושלומנו... היו בארץ מאורעות ופורענויות קודם שקמה הציונות הפוליטית".

בתוך תנועת העבודה מתח ברל ביקורת קשה על "השומר הצעיר", שבידל את עצמו באליטיזם קיצוני ונוקשה: "אין הוא מתערב חלילה עם חלוצים פשוטים. הוא הולך לקיבוץ הכשרה שלו... (כשהוא) עולה לארץ, פונה לקיבוץ שלו. נולד לו ילד, הרי הוא דור שני ל'השומר הצעיר'. הוא לא יתחנך בבית חינוך של פועלים סתם. הילד ילך למולדת הרוחנית ש־ל־ו, למשמר העמק, כדי שינשום שם בלי הפסק את אוויר השומר הצעיר... 'מהעריסה ועד הקבר'... הנער אמור להתגלגל יחד עם מדריכו בכל גלגוליו וחתחתיו מן האידיאולוגיה של תנועת הנוער הגרמנית לפרויד; ומפרויד לניטשה. ומניטשה למרקס, וממרקס לתלמידיו, ומהם לאינטרנציונל הרביעי, וחלילה לו למודרך שישאיר את מדריכו באחת התחנות וייצא לו לבקש את דרכו".

התוצאה שברל הבחין בה כבר לפני 85 שנה, מבוטאת בבית של שיר שבו נער מדמה את עצמו לחבילת קש: "כבשני המכבש, כעשב זה המציית / ואהיה גם אני / מרובע ומחושק וכבד".

עם הפלסטר התקציבי

אם זה מול הפרקליטות או בפרשת "פגסוס" - ראש הממשלה נפתלי בנט נמצא בכל המשברים מאחור, ונותן לזרמים לשלוט

הסגנון שהפגין השבוע נפתלי בנט בתגובתו לבנימין נתניהו, שביקר את מדיניות הקורונה של הממשלה, לקוח היישר מספר ההפעלה של השמאל; כמעט זהה למנהיג ימין שקדם לו וחבר לשמאל - אריק שרון. זה סגנון של פגיעה אישית מזלזלת. "היסטריה. כאוס. ענייניו האישיים. הוא נלחץ".
כישרונו של בנט: ללחוץ על כפתורי העורכים והפרשנים. כפי שציין ד"ר משה ברנט בהרצאה המצולמת שלו בפני קהל של אינטלקטואלים קשישים מהשמאל, התעמולה מופנית כלפי האליטות.
ההבדל המנהיגותי בין בנט לנתניהו הוא ברור. בנט לא יוזם מדיניות בשום תחום. הוא נותן לזרמים סטיכיים להשתלט על המדינה.

זה לא רק חוסר יכולתו למשול כמי שמייצג סיעה קטנה של שישה חברי כנסת. אלה מגבלותיו המנהיגותיות. כל בעיה שצצה - הוא מנסה לשים עליה פלסטר באמצעים תקציביים. הבעיות החמורות ביותר שהתגלו מאז עלתה הממשלה הנוכחית לשלטון הן בתחום התנהלות הפרקליטות והמשטרה, כפי שנחשף במשפט נתניהו.

עכשיו עולה סוגיית המעקבים של המשטרה באמצעות תוכנת "פגסוס". בין השאר, נחשף על ידי יואב יצחק שבני משפחת נתניהו היו תחת מעקב. דווקא החלטת הממשלה על רכש הצוללות, כאשר ישראל משלמת על עיכוב חתימת חוזה הרכש בעודף של יותר ממיליארד יורו, מלמדת שבמערכת הביטחון ניסו להשתמש בנושא לצורכי פוליטיקה ופגעו בביטחון.

בכל המשברים - בנט מאחור. הוא מנסה להרחיק את עצמו מהאירועים. הוא לא נלחם מהקו הקדמי כמנהג נתניהו, שידע מה הוא רוצה להשיג. אצל בנט - המצלמה תמיד יותר חשובה מהחולה.