לראות, לבכות ולהאמין

"לא חלמתי, לא דמיינתי שככה זה יכאב לי", התפרק בבכי יהודה שפירא ליד אחד מבורות המוות ביער הילדים בטרנוב. "שאלו אותי לפני הנסיעה אם יש לי קרוב משפחה שנרצח בשואה ואמרתי שלא. היום אני יודע ששישה מיליון אחים שלי נהרגו בשואה ואני מתחבר לכל אחד מהם. החובה שלנו היא לדאוג שלעולם לא עוד".

שפירא נולד וגדל בהר נוף למשפחה חרדית, שירת כלוחם בחטיבת כפיר וכיום מתגורר בשכונת קריית משה בירושלים. הוא בן 29 ואב לשלושה ילדים, ואחראי על החיילים הבודדים בעמותת נצח יהודה של הנח"ל החרדי. המודעות שלו לכל נושא השואה לא היתה גבוהה במיוחד לדבריו, אבל כעת, אחרי שהצטרף למסע מרגש בפולין עם החיילים, החיבור לזוועות שפקדו את העם היהודי השתנה אצלו לבלי הכר.

אל המסע הזה, בעקבות השואה, יצאו בשבוע שעבר כ־40 איש, רובם לוחמים לשעבר בגדוד החרדי נצח יהודה שמשרתים עד היום בשירות מילואים פעיל. כולם חזרו אחרת לגמרי. "חבל שלא עשיתי את המסע הזה לפני השירות הצבאי, אני בטוח שהייתי מקבל משמעות רבה יותר לשירות", אמר אחד המשתתפים, רגע אחרי שסיימנו לשמוע תחת שלג כבד על הזוועות שהתרחשו במחנה ההשמדה חלמנו.

הפולנים המקומיים הביטו בתימהון על חבורת הצעירים שהסתובבה בגאון עם דגלי ישראל, וכמובן גם עם דגלי הגדוד, במחנות ההשמדה מיידנק, אושוויץ, בירקנאו וחלמנו, וגם ברחובות ורשה, קרקוב ולודז'. אבל לאף אחד בקבוצה לא היה אכפת מה חושבים או אומרים עליו.

מי שיזם את המסע, השני במספר, הוא יוסי לוי, מנכ"ל עמותת נצח יהודה. לוי נולד בירושלים, התחנך במוסדות חרדיים ולאחר מכן שירת בגדוד נצח יהודה כחייל, מפקד וקצין חי"ר, והשתחרר לאחר תפקיד קצין אגף המבצעים של גדוד נצח יהודה. כיום הוא רס"ן במילואים.

"נער חילוני ממוצע יוצא לפולין בתיכון, וגם אם הוא לא יוצא הוא עובר הדרכות, הרצאות, הכנות וכנסים", אומר לוי. "השסע בין הציבור החרדי לחילוני גדל, ואנחנו - החרדים שמשרתים בצבא - הם אלו שעומדים על הגשר. השואה היא חלק בלתי נפרד מהחיבור הזה שצריך לקרות. במגזר החרדי אין עיסוק אמיתי בשואה, וקריטי לסגור את הפער הזה. אני מאמין שהמסעות הללו יעלו את רמת המודעות בציבור".

לאותו מסע יצא גם יהודה פרבר (29) ממבשרת ציון, ששירת כקצין ומ"מ בשירות הסדיר בנצח יהודה וכיום הוא סמ"פ במילואים. "קראתי ספרים במהלך השנים, אבל רק עכשיו אני מבין ומרגיש מה עבר על היהודים בשואה", הוא אומר, "אתה פשוט מבין שאנשים רק חיפשו לשרוד ולהיאחז בחיים בכל דרך. קשה לתפוס את זה בלי להיות פה. מאז השחרור התרכזתי בעצמי, והמסע הזה נתן לי פרופורציות לחיים".

"נקמת דם" ליד הר האפר

זיכרון השואה אף פעם לא היה חזק אצלי. בישיבה ובבית הספר לא לקחו אותנו ליד ושם, במשפחתי הקרובה לא היו נרצחים וגם לא ניצולים שיכלו לספר מקרוב, והכל הסתכם בכמה ספרים וסרטים שיצא לי לקרוא ולצפות בהם במהלך השנים. זו הסיבה שכשארגון הבוגרים 'דרך אחים' מטעם עמותת נצח יהודה יזם את מסע 'עדים לנצח', קפצתי על ההזדמנות.

אחד הרגעים המרגשים במסע התרחש בתאי הגזים במחנה מיידנק, כשהקבוצה החלה לשיר "אני מאמין". חלק מחברי הקבוצה התיישבו על הרצפה, וחלק נעמדו סביבם. בחוץ ירד גשם חזק, והקלישאה "השמיים בוכים יחד איתנו" אף פעם לא היתה נכונה יותר. באותם רגעים ממש אפשר היה לדמיין איך היהודים מובלים עירומים, מושפלים וחסרי אונים אל מותם האכזרי, והדמעות זלגו מאליהן.

לאחר מכן, כשעלינו לאוטובוס, שמעתי את אחד מחברי הקבוצה שואל את הרב הצבאי, יצחק דויטש, "איך דווקא במקום כזה, שבו יהודים נרצחו בהמוניהם ולכאורה לא ראו את ההשגחה העליונה באותם זמנים, אפשר לשיר 'אני מאמין באמונה שלמה'?". באותו רגע התערב אחד החבר'ה ואמר: "מעולם לא חשתי אמונה חזקה כל כך כמו באותם רגעים". לא יכולתי שלא להסכים איתו.

בכלל, משירת "אני מאמין" בתאי הגזים ועד לתפילת מנחה שהדהדה בין צמרות העצים ביער הילדים - לכל אורך השבוע היתה תחושה של משהו מיוחד באוויר. כשקראתי לבקשתו של הרב דויטש את פרק ע"ט בתהילים ליד הר האפר במיידנק, הרגשתי שהמילים "נקום נקמת דם עבדיך השפוך" כאילו נוצרו בשביל הרגעים הללו. התחושות שחוויתי באותם רגעים היו העוצמתיות והמטלטלות ביותר בחיי.

רגע מטלטל נוסף במסע היה בשעות הלילה המאוחרות של יום שלישי. הגענו לבית מלון בעיר אושוויינצ'ים הסמוכה למחנה ההשמדה אושוויץ, שאליו התעתדנו להגיע בבוקר המחרת. היינו אחרי יום עמוס ומתיש מנטלית ופיזית, שהתחיל בקברו של רבי אלימלך מליז'נסק, נמשך ביער הילדים והסתיים בגטו היהודי בקרקוב, וכל זה בליווי שעות ארוכות בדרכים.

למרות העייפות התאספנו לשיחת סיכום והתעוררות בלובי המלון, שם ישבנו עד השעות הקטנות של הלילה. הרגש והדמעות שפרצו במהלך השיחה הותירו רושם עז על כל המשתתפים.
ה"זקן" שבחבורה היה בנצי רובר מכפר חב"ד. בן 42, אבא לשישה ילדים, מראשוני המתגייסים לגדוד החרדי וכיום סרס"פ במילואים. במהלך השיחה סיפר שמעולם לא חשב שאלו יהיו התחושות שיחווה, ובשיחה עימו לאחר החזרה ארצה אמר: "זה היה מסע לא פשוט. לא חשבתי שזה ישפיע עלי עד כדי כך. כל יום היה סוג של רכבת הרים רגשית. לא ציפיתי לעבור את מה שעברתי. היה מסע מטלטל. חזרתי הביתה ביום חמישי, ובשבת בכיתי מול הילדים בעת אמירת הקידוש. הילדים שלי הבינו לאן הלכתי, אבל לא הבינו עד כמה זה השפיע על אבא שלהם. עצרתי כמה פעמים במהלך הקידוש, כי עברו לי מול העיניים המקומות שבהם ביקרנו והיהודים שנרצחו שם והחיים שלהם נגדעו. שנים רציתי לעשות את המסע הזה ולא הזדמן לי, ועכשיו אני ממליץ לכל אחד מהחברים שלי לעשות את זה. אדם שלא היה שם לא יבין".

תרצה שהילדים שלך יעברו את המסע הזה?
"חד־משמעית כן. השאלה היחידה היא באיזה גיל הם צריכים לנסוע לשם".
גם פרבר מסכים: "ודאי שארצה שהילד שלי יעשה את המסע הזה".

ארגון "דרך אחים" ועמותת נצח יהודה כבר מתכננים לארגן כמה מסעות של בוגרי הגדוד בכל שנה. "המטרה היא שלבוגרי המסלולים תהיה הזדמנות לעבור את החוויה, שבעיניי היא חובה לכל יהודי ויהודי", אומר גולדשטיין, ולוי מוסיף: "למסע הראשון נרשמו יותר מ־1,000 איש וגם למסע הזה היה ביקוש מטורף. נשקול לצרף במסעות הבאים גם חרדים שהם לא בוגרי הגדוד, כי מבחינתי לחשוף את כל המגזר למה שהעם היהודי עבר בשואה זו מטרה נעלית".

חשדנות בסיסית

אהרון פינקלשטיין השתתף כבר בעשרות מסעות לפולין, בחלקם ליווה משלחות קצינים וחיילים כרב צבאי ובאחרים על תקן מדריך במסעות, לאחר שעבר את קורס המדריכים של יד ושם. את המסע הזה ליווה כמדריך, ולדבריו היתה זו עבורו חוויה תקדימית. "היו כמה דברים מאוד מיוחדים", הוא אומר, "היה ציבור יחסית מבוגר לעומת הגיל הממוצע במסעות אחרים, חלק אפילו אבות לילדים, כולם בוגרי צבא, חלקם הגדול לוחמים. זה קשב אחר, שאלות אחרות, רגש אחר. אבא שמגיע ליער הילדים מתייחס לזה שונה מבחור בן 16 שמגיע לכאן, והרגשת את זה בכל רגע.

"הדבר השני זה האופי האמוני החזק שהיה במסע - השירים, ההשתפכות, ההתחזקות, זה בלט מאוד. העוצמות האמוניות־יהודיות שעלו, כולל נגיעה בשאלות הלכתיות, אלה דברים שלא קורים בכל מסע. הרצינות של האנשים בלטה מאוד. היה רצון רב והשתוקקות ללמוד ולהגיע למקומות נוספים ולאתרים חדשים. השעון לא 'דיבר' בכלל במסע הזה. לא היו לי דברים כאלה. אתה לא מרגיש את העייפות, כי כשיש לך את ה'למה' אתה מסוגל לעבור כל קושי".

אחד הדברים שבלטו במהלך המסע הוא המודעות הנמוכה באופן יחסי לשואה, שהיתה אצל המשתתפים. קשה להאשים אותם. סיורים ביד ושם אינם חלק אינטגרלי מתוכניות הלימודים בבתי הספר החרדיים, סרטים לא תמיד נמצאים בהישג יד בשונה מבתי הספר התיכוניים בציבור החילוני או אפילו במגזר הדתי־לאומי, הישיבות והכוללים לא מארגנים נסיעות למחנות ההשמדה. מי שבמשפחתו הקרובה יש ניצולי שואה מודע יותר לנושא, אך ככל שהולכות וחולפות השנים - גם זה מתמעט.
נאווה וייס, ראש המדור החרדי ב"יד ושם", מוסיפה בהקשר זה: "מודעות לנושא השואה היתה מאז ומתמיד בציבור החרדי, היא קיימת, אבל לפעמים יש מקום לשיפור בידע. מה שכן, אני יכולה להגיד שכאשר אנחנו מגיעים להעביר הרצאות לילדים ולצעירים בציבור החרדי - הם מתחברים מייד, מה שלא תמיד קורה במגזר הכללי".

לטענת וייס, ההבדלים נעוצים בגישה: "אצל רבים מהחרדים יש חשדנות כלפי יד ושם ונגד סמלים נוספים של המדינה, כמו המנהגים ביום השואה והגבורה. לגבי הנסיעות לפולין יש מחלוקת על האפקטיביות שלהן בגילים צעירים. אני מסכימה שלנסוע בגיל מבוגר יותר בהחלט יכול לעזור בהעלאת המודעות והגברת הידע, אבל לא בטוח שנסיעה בגילי תיכון היא תמיד טובה, כי אל נסיעה כזו צריך לבוא על בסיס מסוים שלא תמיד קיים אצל הצעירים".

וייס מספרת שבמקרים רבים, אצל הבנות החרדיות יש מודעות גדולה יותר לנושא השואה מאשר אצל בנים במגזר החרדי, ופעמים רבות גם יותר מאשר אצל בנות בגילים מקבילים בציבור החילוני.
פינקלשטיין, שפרט להיותו מדריך במסעות גם מנהל את מכון אייבשיץ בחיפה ללימוד והנחלת השואה, מספר ש"בעבר היו מגיעות קבוצות ממוסדות של בנות חרדיות, אך בשנים האחרונות גם הביקורים הללו התמעטו".

חלוקה מעניינת נוספת שווייס מצביעה עליה מלמדת כי אצל הקהילות החסידיות קיימת מודעות גדולה יותר לשואה מאשר בציבור הליטאי. עם זאת, מסופר על אחד האדמו"רים החשובים בדורנו שאמר לחסידיו שעדיף להתעסק כמה שפחות באותה תקופה חשוכה, כיוון שהתעסקות זו תעורר שאלות ותמיהות בנושאי אמונה בבורא העולם - שאלות שאין עליהן תשובות.

"כל השנים גדלתי על כך שההנצחה הטובה ביותר לנרצחים בשואה היא אמירת קדיש לעילוי נשמתם, לימוד משניות וקיום מצוות בהידור", סיפר לי אחד המשתתפים במסע, שנולד וגדל בשכונה חרדית מובהקת בירושלים.

נוסעים כדי לדעת יותר

מבחינת וייס הפתרון הוא "להכניס לתוך הנושא את ה'אנחנו', את הקהילות החרדיות המפוארות שנמחקו, את האדמו"רים וגדולי התורה שנרצחו בשואה או אפילו את אלה ששרדו. החיבור הזה בוודאי יגביר בצורה משמעותית את תחושת השייכות ואת הרצון לדעת עוד. איזה חרדי לא ירצה לדעת מה עבר על גדולי התורה והצדיקים במהלך המלחמה?".

מי שלקח על עצמו לבצע שינוי בנושא הוא אשר לייבל, מנכ"ל חברת "דורות", המארגנת מסעות תוכן כשרים למהדרין לציבור החרדי לפולין ולמדינות נוספות במזרח אירופה, רובם בנושאי השואה.

לדבריו, בשנים האחרונות הוא מארגן בכל שנה 30-20 מסעות של קבוצות חרדיות למחנות בפולין, שבהם משולבים ביקורים בקברי צדיקים. כל קבוצה מונה בין 20 ל־50 נוסעים.

"כשהקמתי את העסק לפני כמה שנים, נסעתי לפולין ולמדתי את השטח והבנתי שזה משהו שחסר מאוד במגזר החרדי", אומר לייבל, שהתעקש להצטרף בעצמו למסע של אנשי המילואים ("כי אתה רוצה להיות חלק מהדבר הזה שנקרא נצח יהודה"), "אצל החרדים נהוג מאוד לנסוע לקברי צדיקים, אבל כמעט לא נגעו בפן השואתי.

"בשנים האחרונות יש עלייה בנסיעות למחנות בפולין, ראשית בזכות הירידה הדרסטית במחירי הטיסות. שנית - פעם היית הולך ברחוב ומרגיש יותר 'בשואה', אם זה השרת בבית הספר או בזקן בפינת בית הכנסת, שהיו ניצולים. היום לצערנו כבר אין את זה, ומי שרוצה לדעת פשוט צריך לנסוע לשם כדי ללמוד על מה שקרה. השילוב של נסיעה למחנות עם קברי הצדיקים והאופציה לקבל אוכל כשר למהדרין בכל מקום וכל השירותים הנלווים - כמו מפתח מכני בבית המלון בשבת - עוזרים לחרדים לנסוע בקלות יותר".