דוד ריב אינו פבלו פיקסו, והיצירה "ירושלים" אינה "גרניקה". ואחרי שאמרנו זאת צריך להדגיש את המובן מאליו: צנזור יצירת אמנות הוא צנזורה על חופש הביטוי, וכפי שחובה להדגיש תמיד, הגבלה של חופש ביטוי מותרת רק כשיש בה הסתה לאלימות.
מדינה דמוקרטית צריכה ויכולה לסבול דעות שונות, ולו הקיצוניות ביותר והמקוממות ביותר. מותר להפיץ רעל פוסט־ציוני מתרפס ומותר להביע תמיכה בחילופי אוכלוסיות - אסור להסית לאלימות או לסיכון חיי אדם.
שופט בית המשפט העליון האמריקני, ונדל הולמס, הגדיר זאת יפה: חופש הדיבור אינו מקנה את הזכות לצעוק "שריפה" באולם תיאטרון צפוף. היצירה של ריב איננה צעקת "שריפה" בתיאטרון אלא נפיחה עלובה ומשומשת. באמת שאני לא מצליח להבין מה יש להתרגש מהיצירה הבנאלית הזו. מדובר בטייק־אוף לעוס על ירושלים של זהב באופן הגס והדלוח ביותר. פרזיטיות אמנותית עצלנית. מי היה מדבר על היצירה ועל דוד ריב, אלמלא הסיבוב המיותר של שאמה הכהן שביקש לעצמו תהילה וקצר לאמן הילת מורד באינסטנט.
מה שכן, בזכותו נמצאה הזדמנות להתייחס לבעיה האמיתית, הליבתית: לא הצנזורה של כרמל שאמה הכהן פוגעת באמנות הישראלית, הפוך גוטה, הפוך. המצנזרים האנינים, סותמי הפיות הנאורים ומשתיקי הקולות - הם הממסד האמנותי והתרבותי בישראל. עוד מימי ראשית המדינה. הגמוניה שמתעלמת, מדירה ומשתיקה.
בדצמבר 2018, לאחר זכייתו בפרס שר החינוך, העניק האמן אבנר בר חמא ראיון ל"גלובס". בר חמא סיפר למראיינת צאלה קוטלר־הדרי כי ברור לו שהיעדרותו מבמות מרכזיות קשורה לדעותיו הפוליטיות ולנושאי יצירתו. "לי היה מאוד קשה להתקבל לברנז'ה ולקאנון. אמרו לי בפירוש 'אבנר, אתה פשוט שם איקס על העבודה ועל עצמך כי אמנות זה שמאל, וברגע שאתה עושה עבודות אמנות למען גוש קטיף, אתה חוסם את עצמך ולא תקבל פרסים'. וזה נכון. אני רואה את העבודות של דוד טרטקובר או דוד ריב עם חייל שמחזיק נשק מול ילד. אוקיי, אז אתה מביע את דעתך בלי גבול ומקבל שני אולמות במוזיאון תל אביב ואני לא, כי יש לי דעה אחרת. אין לי מה לעשות נגד זה. אפילו הצעתי לדוד ריב שנעשה תערוכה ביחד". אל תחזיקו את נשימתכם.
ריב אפילו לא התייחס.
בעוד השיח הפוליטי והתקשורתי בישראל מבעבע כלבה רותחת, עולם האמנות בישראל נותר קפוא. מגוון במרחב שבין מרצ למשותפת. אני לא אכנס להיסטוריה של "הלירי המופשט" וחבורת "אופקים חדשים" כי זו תהיה באמת אכילת ראש שלא מגיעה לכם, רק נקבע קטגורית ששדה האמנות אינו שדה אובייקטיבי. להטיות הפוליטיות והאידיאולוגיות יש משקל עצום בשיפוט ובהערכה של אמנים ויצירות. לא רק בישראל, במערב כולו.
הממסד האמנותי ההגמוני ישוב על אותו עקרון העל בפרוגרס - נון־קונפורמיזם קונפורמיסטי. המרקסיזם הקלאסי לובש ופושט צורה: לפעמים הוא מדבר סוציאליסטית שוטפת ולפעמים פוליטיקת זהויות פוסט־מודרנית, אבל תמיד הוא יתגלה ככוח רודני, סותם פיות ורודף יריבים.
אדם ברוך ז"ל נתן בהם סימנים: "משטרה זו - אוצרים, מבקרים, אמנים, בעלי גלריות פלוס האספסוף האוטומטי הנצבר בעקבות הופעת הכוח של הקאנון המחייב".
והתירוץ הקבוע: "לא מספיק טוב". מבקר האמנות גדעון עפרת שלל בכלל אפשרות קיומם של אמנים משמעותיים בקרב הימין הישראלי. זה בולשיט כמובן. דעה פוליטית לא שייכת ליכולת אמנותית. להבדיל אלף אלפי הבדלות, הפוטוריסטים הפשיסטים מאיטליה היו אמנים לא פחות גדולים מציירי הריאליזם הסוציאליסטי של הבולשביקים.
אבל עזבו ימין ושמאל, תקראו מה הם עשו למרדכי ארדון. הוא היה יהודי מדי בשבילם. "פשטני", "אמן מטעם", "סימבוליסט", "גליצאי", "גלותי", "דקורטיבי", זה היה היחס של הממסד האמנותי לארדון, מגדולי אמני ישראל.
נחזור לבר חמא. הוא המשיך לספר בראיון כיצד רותי דירקטור, אחת מאוצרות ומבקרות האמנות החשובות בארץ, נכנסה לתערוכה שבה הציג את היצירה שלו על ההתנתקות ("היום גוש קטיף, מחר יפו!", הידועה בשם "מפת התפוזים", בשל 300 ק"ג תפוזים ומדבקות Jaffa שהונחו על הרצפה בצורת מפת ארץ ישראל השלמה), קראה את השם של העבודה, הסתובבה ויצאה. גם אלן גינתון, אחת מאוצרות האמנות הבכירות בארץ, אמרה דברים חמורים על העבודה, סיפר בר חמא.
בכלל, אלן גינתון היא דוגמה מעניינת. היא שימשה במשך 30 שנה(!) האוצרת הבכירה של האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב, ובין היתר גם אצרה שתי תערוכות יחיד לדוד ריב (ב־1994 וב־2014).
באוקטובר 2004 התראיינה גינתון לכתבה של יונתן אמיר ב"כל העיר" ("אל תיתנו להם מכחולים") ואמרה: "מעולם לא נתקלתי באמנות שנוצרת מעבר לקו הירוק ומצדיקה כניסה למוזיאון. למתנחלים אמנם יש בתים גדולים וכסף - תנאים מצוינים ליצירה - אבל הם עסוקים בהרג ובדיכוי של האוכלוסייה הערבית".
וכעת, אחרי שקשקשנו על מבני כוח בשדה האמנות ועל מתנחלים שעסוקים בהרג ובדיכוי ערבים, קחו הצצה קטנה, חמש דקות בגוגל, למפעל הנקניקיות של עולם האמנות: הפרסים. פרס רפפורט, שמעניקה קרן רפפורט בשיתוף מוזיאון תל אביב לאמנות, הוא אחד משני הפרסים החשובים שמעניקים המוזיאונים הגדולים בישראל. דוד ריב, למשל, זכה בפרס ב־2013. 70 אלף דולר. בוועדת הפרס ב־2013 ישבו שישה שופטים, מחציתם מהמוזיאון. סוזן לנדאו, המנכ"לית והאוצרת הראשית של המוזיאון, דורון סבג, יו"ר ועדת תערוכות ורכישות, וגב' אלן גינתון, שחושבת שלמתנחלים יש בתים גדולים והמון כסף. גינתון ישבה בוועדת הפרס מ־2007 עד 2017.
נמשיך. בשנת 2018 דלית מתתיהו החליפה את אלן גינתון כאוצרת הבכירה לאמנות ישראלית. ב־2019, שנה לאחר עזיבתה, בלי שום קשר כמובן, דוד גינתון, בן זוגה של האוצרת לשעבר במוזיאון, זכה בפרס רפפורט לאמן בכיר ע״ס 85,000 דולר (35,000 דולר לאמן ו־50,000 דולר למימון תערוכה). בוועדת הפרס ישבו סוזן לנדאו המנכ"לית, דורון סבג, יו"ר ועדת תערוכות ורכישות, דורון רבינא, אוצר ראשי, והמחליפה של גינתון, דלית מתתיהו, האוצרת הבכירה לאמנות ישראלית.
מה אני רוצה לומר בזה? כלום ושום דבר.
איך אמר אלדד זיו: "באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה".