מה אומר האמוג'י ההפוך? ואיך לעזאזל מסיימים שיחה עם מישהו שחופר לנו?

ד״ר כרמל ווייסמן

חוקרת תרבות דיגיטלית

מרצה וחוקרת בפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב. מחברת הספר "עברית אינטרנטית", מלמדת קורסים על שפה ועל דת ברשת, ויוצרת הפודקאסט "המצב הפוסט אנושי"

ד"ר כרמל ווייסמן, חג הפסח וציון יציאת בני ישראל מעבדות במצרים, הם הזדמנות טובה להיזכר גם בצורת הכתב שהיתה נהוגה במצרים העתיקה - החרטומים. על רקע השימוש ההולך וגובר באמוג'ים (סמלונים), מתברר שיש גם דמיון בין הכתב העתיק לתמונות הדיגיטליות.

"במובנים רבים אפשר לומר שהשימוש באמוג'ים הוא מעין הרחבה של השימוש בכתב חרטומים, ויש בין השניים נקודות דמיון. כך, למשל, החוקרת ד"ר שירלי בן דור אבין, אוצרת לארכיאולוגיה מצרית במוזיאון ישראל שאוצרת את התערוכה 'אימוגליפים, מכתב חרטומים לאמוג'י', מביאה דוגמה לשימושים המקבילים: כשבמצרים העתיקה רצו לכתוב 'בוא נלך לרקוד', השתמשו כמעט בסימן זהה לזה שאנו משתמשים בו היום - גבר צעיר שידיו מורמות לסירוגין באוויר. היום, כשאנחנו רוצים לומר שאנחנו לא יודעים משהו, האמוג'י המקובל הוא דמות שכתפיה משוכות למעלה, ממש דומה לייצוג שלו במצרים העתיקה שכלל ידיים מונפות לצדדים".

ויש עוד אמוג'י מעניין - הסמיילי ההפוך.

"גם במצרים העתיקה נעשה שימוש בהירוגליף הפוך. הדבר המעניין עם האמוג'י הזה בימינו, הוא שככל הנראה מדובר בייצוג הכי אניגמטי ושנוי במחלוקת. כל אחד משתמש בו בצורה אחרת ואיש לא יודע לפרשו. אני למשל עושה בו שימוש במצבים אירוניים".

האמוג'ים מאופיינים לא אחת בקשרים מורכבים יותר, שרירותיים, בין מסמן למסומן; למשל: ההבנה התרבותית שאף ארוך משמעותו שקר, כזכר לסיפור של פינוקיו. גם במצרים היו קשרים מורכבים כאלה ואחרים?

"בתערוכת האימוגליפים במוזיאון ישראל רואים לכך דוגמה יפה, שד"ר אבין עומדת גם עליה: המצרים ראו בחיפושית הזבל דבר פלאי, כי היא הסתובבה בשדה עם איזה 'כדור של זבל', ואחרי כמה ימים הם הבחינו שמתוך ה'כדור' יוצאות חיפושיות חדשות, חיים חדשים. עבור המצרים, סימן חיפושית הזבל הפך להיות המילה עבור הפועל 'להפוך למשהו חדש'. זה דומה, למשל, לשימוש שאנו עושים באמוג'י של לב - הוא אינו מסמל בהכרח את האיבר - אלא אהבה, אינטימיות והבעת רגש עז".

מה מעידה הדוגמה הזו על המין האנושי? האם ביצענו כברת דרך של ממש שמעידה על קדמה, או שלמעשה הלכנו אחורה וחזרנו למקורות?

"אנחנו יודעים, וגם פסיכולוגים וביולוגים אבולוציוניים טוענים זאת, שברמה מסוימת לא באמת התפתחנו בחלק מהצרכים הבסיסיים שלנו. אמנם יש אזורים שבהם חלה התקדמות ניכרת במין האנושי - אבל מנגד - אנחנו עדיין עוסקים באהבה, משפחה ומזון, למשל. אין זה מפתיע שאנחנו זקוקים עדיין לאותם סימנים כמו פעם".

המצרים כתבו עם החרטומים הכל: ספרות, תפילות לאלים ואפילו רשימת מכולת. גם אנחנו בדרך לשם? 

"כתב החרטומים היה נחשב אליטיסטי, וככל שהוא התפתח הוא הפך אליטיסטי יותר. האמוג'ים, מנגד, הם לגמרי פופולריים. לטעמי, הגם שאמוג'ים מורכבים יותר, אנחנו עדיין לא במצב של להשתמש בהם כתחליף לשפה".

מה בעצם קרה שחזרנו בשנים האחרונות לאמוג'ים, כמעין פרפראזה לכתב החרטומים?

"אחת הסברות מתבססת על חוקר ומבקר הספרות רולאן בארת, שטען כי אנחנו עוברים לתמונות וצלילים כשיש משבר בערכים ההומניסטיים - כאלה הקשורים לתרבות הכתב, לכתיבה, לאדם האנליטי - אז יעלה ערכם של התמונות והצלילים. בארת לא אמר זאת בהכרח בהקשר שלילי - משום שהוא טען שהכתב מטרתו היא לאו דווקא לתקשר. הוא התייחס לכתב כאל צופן שמטרתו להסתיר. ואם נחשוב על התפתחות הכתב, הוא בעצם היה ברור יותר כשהתחיל - כתבי יתדות וחרטומים היו ברורים באופן יחסי. למשנתו, התפתחות הכתב היתה כרוכה במעבר מתמונה למערכת כתב אטומה, שרירותית, וזאת בין השאר משום שאליטות שונות רצו לשוחח בינן לבין עצמן, בלי שהעם הפשוט ישתתף בשיחותיהן".

שמפניות ובתי משפט

אבל כיום העם משתתף גם משתתף. מדי יום מועברים כ־6 מיליארד אמוג'ים ברשתות השונות, ואני תוהה - בסופו של דבר הם יוצרים יותר קונפליקטים ופערים בתקשורת, או אולי חיבור והבנה רבה יותר?

"זה תלוי בפרשנות. אמוג'ים יכולים לייצר קרבה ולהפוך את המסר לקליל ומהנה יותר. אנשים משתמשים בהם לתקשורת לא פורמלית עם קרוביהם, ופחות סביר שהם יעזו לשלוח אמוג'י לאנשים רחוקים יותר. באותה מידה זה כמובן יכול ליצור אי הבנות. מתברר שהאמוג'י של הלק נתפס כזלזול אצל אנשים מסוימים, בתור ניסיון לומר שהצד השני משעמם או חופר. זו דוגמה לכך שהשימוש באמוג'י יכול לקרב, אבל גם להרחיק". 

הקונפליקטים השונים בגלל אמוג'ים היו רציניים למדי. הם אפילו הגיעו לבתי משפט.

"בארה"ב שמענו על מקרים שאנשים שלחו זה לזה אמוג'ים של אקדח - ובית המשפט דן בסוגיה האם מדובר באיום. אפל אפילו החליפו את האמוג'י המדובר לאקדח צעצוע. זה מהלך מעניין כשלעצמו, משום שזה נעשה במערכות של אפל, ומי שקיבל את האמוג'י במערכת הפעלה אחרת - עלול היה לקבל אקדח אמיתי. זה כמובן יוצר מקום לפערים ולקונפליקטים".

גם בארץ היה מקרה מפורסם שהגיע לבית המשפט.

"ב־2017 זוג שלח לבעל בית בקבוק שמפניה ורקדניות, והוויכוח בבית המשפט היה - האם האמוג'ים האלה העידו על כך שהם באים לסגור עסקה על הנכס? הרי נפתח בקבוק שמפניה. הוויכוח הוא על משמעות קריאת האמוג'י - האם זה תחליף למילה או קישוט לטקסט שאמור להפוך אותו לפחות פורמלי, אולי כדי להתחבב על בעל הבית? לבסוף נרשם שם פסק דין תקדימי שפסק פיצויים לזכות בעל הנכס". 

מה שבא ללמדנו כי יש מקרים שבהם כדאי לחשוב פעמיים לפני השימוש באמוג'י.

"בעניין זה, מחקר ביג דאטה שבדק כ־70 אלף ציוצים ב־13 שפות מצא שאנשים משתמשים באמוג'ים בעיקר למסרים חיוביים ומהנים. גם שימוש באמוג'ים רציניים, עצובים או כועסים נחשב לדבר שהופך את השיח לקליל יותר ומאותת לכיוון של פשרה. בעת ריבים, נעשה בזה הרבה פחות שימוש". 

מהם האמוג'ים השנויים ביותר במחלוקת מבחינת פרשנות?

"הצמדת כפות הידיים, למשל. במערכת האמוג'י היפנית המשמעות היא תודה, אבל אנחנו משתמשים בו גם לְסַמֵּל תפילה, 'הלוואי'. האמוג'י מוסיף נדבך למילים אבל לפעמים הוא גם מחליף מילים. למשל, כשקשה לסיים שיחה. ברגע שאחד הצדדים ישלח אמוג'י זה עשוי לסיים את השיחה. אנשים רבים משתמשים בזה כסגיר, וזה עובד היטב".

בין טקסט לרגש

השימוש באמוג'י מעיד על אופיו של אדם?

"סוג האמוג'ים או הכמות שלהם יכולים לאפיין ילדה בת 12 כפי שהם מאפיינים אישה בת 90. אני לא בטוחה שיש בכך להעיד על אישיות, דווקא משום העובדה שאנחנו לא בטוחים איך נקראים האמוג'ים - כטקסט, שפת גוף או רגש".

מה שיותר ודאי הוא כי האמוג'י מסתמן כשפה המסמלת זהות.

"יש קשר בין שפה לזהות. בבחירות האחרונות ראינו למשל את מרב מיכאלי שהכניסה לשיח דיבור בשפה נשית. זו הרגשה שאם אני אומרת משהו - זה חייב לייצג אותי. האמוג'י, בגלל היותו ויזואלי, מגשים רעיון שבמילה הכתובה היה יכול להישאר עמום. כך, לדוגמה, לכל אחד יש את דימויו האישי על משפחה. בעוד המילה משאירה מקום לשני הדימויים - כשאני באה לסמל משפחה באמצעות אמוג'י - הדימוי יהיה קונקרטי מאוד - למשל אמא, אבא, ילד וילדה. בעדכון האמוג'ים האחרון הוסיפו את כל סוגי המשפחות שאפשר לדמיין. הגם שבעיניי זה מגוחך, זה מראה לאן הולכת המערכת - פירוט כל מרחב הדימויים של אדם". 

במרחב הדימויים הזה כמעט שלא ראינו אמוג'ים שקשורים לקורונה. טוויטר, פייסבוק ואפל הוסיפו אמנם אמוג'ים רלוונטיים, אך כאלה שבאופן יחסי לא משתווים לסיקור התקשורתי של המגיפה.

"ראינו אמוג'י של חיסון, של מסיכה. צריך לזכור שבסופו של דבר אנחנו עדיין מדברים במילים. אנשים השתמשו בכתר כדי לתאר את הווירוס, והסתדרו".

בהתייחס לקורונה, בחצי הראשון של 2020 האמוג'י הנפוץ ביותר בטוויטר היה של הסמיילי הצוחק מדמעות, אחריו סמיילי בוכה, ואחריו עוד סמיילי המביע עצבות. מתוך עשרת האמוג'ים הפופולריים, רק ארבעה היו קשורים לשמחה ואושר. את סבורה שהשנה המצב אף יחמיר? 

"אני לא בטוחה שזה קשור למגיפה. אבל בהתייחס לאמוג'ים שתיארת, אני חושבת שחלקם מביעים רגש מוגזם יותר ממה שבאמת מורגש. אנשים שולחים אחד לשני סמיילים שנשפכים מצחוק, בעוד הם לא יושבים ונשפכים מצחוק. נוצר ניתוק בין הרגש הפנימי למה שמתקשרים כלפי חוץ. השיח הרבה יותר חיובי, כמעט מזויף".

אנשים גם מצפים להגזמה הזאת.

"נכון, כי מי שלא משתמש באמוג'ים עלול ליצור תגובות מצד אחרים - 'אולי אתה כועס עלי?' 'אולי אתה לא מתלהב?' חוסר שימוש בהם עלול להעיד שאתה פחות נלהב לתקשר. חשוב לומר שהשימוש באמוג'י אף חורג מהגבולות הווירטואליים. משום שאנחנו מבלים זמן רב ברשת, אנחנו מחקים ממנה דברים. ייתכן שנאמר למישהו 'לייק', או שנעשה מחווה גופנית שהאמוג'י היה אמור לחקות. בטיקטוק, לבני נוער יש עולם שלם של תנועות ידיים ומחוות שממש מחקות אמוג'ים".

 

המילים ייעלמו?

העתידן ריי קורצוויל דיבר על סינגולריות ב־2045 - היום שבו הבינה המלאכותית תגבור על בני האנוש. אבל מתברר שלמכונות יש קושי מסוים בהבנת אמוג'ים. האם יום אחד האמוג'ים עשויים להיות הכלי שלנו בהתמודדות מול מכונות, ולמה בעצם הן כל כך מתקשות בפענוח השפה הזאת?

"ככל שאלגוריתמים לומדים שפה טבעית, בני אדם לומדים להתחכם. זו מגמה שאנחנו רואים עוד במנועי החיפוש הראשונים טרום גוגל. ככל שהשפה שלנו הופכת סימבולית יותר, ויש בה יותר קונוטציות והקשרים תרבותיים - גם אנחנו מתקשים להבין אותה לחלוטין. וכשהמשמעות אינה קבועה, איך תלמד אלגוריתם להבין אותה? זה מחזיר אותנו לשיח על עמימות - בין בני אדם יכולה העמימות להישאר, אבל כשהיא גולשת אל המחשבים - זו גם נקודת הקריסה שלהם".

העמימות כחוזקה אנושית, כיתרון ולא כחולשה כפי שלעיתים נהוג לחשוב.

"אני סבורה שהחזון בנוגע לתקשורת - ככזו שיוצרת הבנה מלאה, שאני מעבירה את הכוונה שלי במלואה אל הצד השני ואנחנו אחד בדבר הזה - אני חושבת שזה מיתוס. שאם רק תבין את הכוונה שלי נחיה בשלום ובאחווה. יש משהו ייחודי בתקשורת חצי שבורה, שמכריחה אותנו להיות במו"מ ודווקא דרך זה להתקרב, להבין ולא להבין. וזה מקום שהאחרות שלו, המקום השבור בו, הספק, משרת אותנו כבני האדם".

אריסטו אמר ש"הנפש לעולם חושבת באמצעות תמונה". מה לדעתך השימוש באמוג'ים עושה לשיח בטווח בארוך, ומה הוא עושה לנפש האדם?

"אנחנו חושבים בתמונות. כשאנשים מדברים אלי אני עשויה לדמיין דברים. כשאני מעלה אותם על הכתב, אני חייבת להפוך את הטקסט לפחות מופשט ממה שעלה בדמיון. וייתכן שהעמימות שקיימת בתמונה מופשטת היא אנושית יותר במובן מסוים. העמימות אנושית יותר מאשר הדיוק. אולי זה מעולם לא היה טבעי לנו לקבע משמעות בצורה מדויקת כל כך. לכן, אולי כל הסיפור של מילים וכתב, כמו שבארת טוען, הוא סיפור קצר מאוד בהיסטוריה שלנו". 

את רומזת ששפת העתיד תהיה בסופו של דבר מבוססת על תמונות? חזרה לווריאציה מתוחכמת יותר של החרטומים?

"אני חושבת שתמיד יהיה גם וגם, כמו היום, והשילובים שייווצרו הם מעניינים. בהקשר של העתיד, כדאי לציין את תנועת הפוטוריזם האיטלקית, שהעריצה את מהירותם של כלי התחבורה, וראתה איך הם 'מפרקים' את העולם ומאפשרים לגשת אליו בצורה אחרת. כך, למשל, כשאתה במטוס - אתה 'קופץ' מדבר לדבר. 

"פיליפו תומאזו מארינטי, מנהיג התנועה הפוטוריסטית, טען שבדומה לתחבורה, כאשר טכנולוגיות התקשורת יהיו כה מואצות, תיווצר גם האצה של השפה. מארינטי סבר שבעת שהשפה תהיה מואצת - הדקדוק ומילות היחס 'יעופו' החוצה, החלק הנרטיבי ייצא ממנה, ויישארו פיסות דמויות דימוי, שאדם יחבר לפי נקודת מבטו. כמו לטוס במטוס ולחבר ערים מנקודת המבט שלך. 

"ולצד אלה, אסייג: אני לא בהכרח חושבת שנגיע למצב שבו נדבר רק כך, משום שזה יהיה מצב פוסט־אנושי מאוד - שלא מאפשר חיים אנושיים. כך שלגבי שאלתך האם העתיד הוא בשפה ללא תחביר, דקדוק ונרטיב - תשובתי היא שזה בוודאי לא יהיה העתיד שלנו". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו