הילד בן 30: "האם בעתיד נראה דור חסר אונים שלא עזב את הבית? כחברה, אנחנו מתחילים להיערך לזה"

ד"ר שירלי בן שלמה
חוקרת
מעברי חיים
מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר־אילן, ראש המגמה הטיפולית לתואר שני. חוקרת כיצד מעברים התפתחותיים לאורך מעגל החיים מושפעים ממאפייני הפרט, המשפחה והחברה, ומהו תפקיד התקשורת בהבניית תופעות חברתיות

ד"ר שירלי בן שלמה, אנחנו כשנתיים מפרוץ המגיפה, ובתחילת גל נוסף, חמישי במספר. נדמה שהקורונה העמיקה את תופעת ההישארות בקן, בבית ההורים, ואין סיבות רבות לאופטימיות בנושא.
"אם להתייחס לממדי התופעה, הרי בישראל מדובר על 25-20 אחוז של צעירים בגילי 30-18 שגרים בבית הוריהם. היה כאן 'מפץ פסיכולוגי' גדול: הקורונה הפגישה את כולנו עם אימה גדולה, כל מה שהכרנו התמוטט.
"על רקע מגיפת הקורונה משפחות התכנסו בתוך עצמן, הורים רבים הזמינו את ילדיהם לחזור הביתה ועודדו, בלי כוונה, תהליכי רגרסיה התפתחותיים. בחלק מהמקרים זו היתה העמקה של יחסי תלות שהיו קיימים לפני כן. תפקיד ההורים בגילים אלו הוא לעודד עצמאות, אך צעירים רבים וגם הוריהם מרגישים רמה נמוכה יותר של ביטחון. הם מקווים שממש בקרוב העולם ישוב להיות כפי שהיה, ועד אז - נוצרה אצלם התחושה שצריך לעצור ולחכות, הם עומדים במקום".

זה יוצר בלבול רב, ואנשים מרגישים צורך בהתכנסות פנימה.
"ב־1919 פרויד השתמש במושג 'אל־ביתי', והסביר אותו בכך שכאשר פוגשים אימה גדולה, אימה אינטלקטואלית לדבריו, יש תחושה שצריך, כמו שאמרת, להתכנס פנימה ולברוח אל המקום הבטוח, אל הבית. אך הבית בשנתיים האחרונות יוצר גם הוא תחושת זרות כי הוא מלא במסיכות, אלכוג'ל, בידודים ואימה של כל יושביו מול הלא נודע. פרויד הצביע דרך המושג הזה על דברים שמתרחשים כיום.

"נוסף על כך, הקורונה הגדילה את מספר הצעירים שנמצאים במצב רגשי דיפוזי, כלומר מתקשים לחקור את העולם ומה הם רוצים עבור עצמם, וכפועל יוצא מתקשים להתחייב לדרך חיים. הם דורכים במקום ופחות מצליחים להגיע לזהות מגובשת. במחקר, בקליניקה ובמפגש עם סטודנטים בגילים אלו, אני מזהה את הבלבול הגדול, הקושי להתחייב, וגם הרבה תהליכי אבל על העולם שהיה, לצד איזושהי ציפייה לחזרתו".

במחקר שערכת, מצאת שככל שהתלות הרגשית והכלכלית של צעירים בני 30-18 בהוריהם נמשכת לכיוון גיל 30 ואילך, כך גוברת תחושת חוסר שביעות הרצון מחייהם. זה מגביל את האפשרות להתפתח.
"נכון. אך חשוב לזכור שגם תלות של צעירים בהוריהם אפשר להפחית. אפשר לעודד צעירים לפתח עוד מערכות יחסים, ללמוד באקדמיה וכך להיחשף לרעיונות חדשים ואנשים נוספים, או לצאת לעבוד וכך לפתח מיומנויות תקשורתיות יומיומיות. יש הורים שמשתמשים במשפט: 'אם לא חינכתי אותו עד עכשיו, כבר לא אצליח'. זה לא נכון. אפשר להמשיך לחנך בכל גיל, בוודאי אם הצעיר חי תחת קורת הגג של ההורה.

"אני אף נתקלת בתופעה חדשה - הורים וילדיהם הצעירים, בשנות ה־20 המאוחרות, שמגיעים לטיפול דיאדי, מושג שאנו מכירים בדרך כלל מעבודה טיפולית עם הורים לילדים צעירים. גם בגילים האלה יש חשיבות לעבודה משותפת, כדי לנסות ולהגיע להתפתחות רגשית של הצעיר ושל הוריו".

הצבא כדלת יציאה

אם נדבר באופן קונקרטי יותר, הרי בבריטניה כבר הכריזו בעבר כי גיל ההתבגרות נמשך עד גיל 25. עד כמה לגיטימי להישאר בבית היום, ובאיזה גיל נורמטיבי לצאת מהבית?
"זה תלוי בחברה ובנורמות שלה. גיל הנישואים הממוצע בישראל עומד היום על 24 לנשים ו־28 לגברים; עזיבת הבית בסוף שנות ה־20 נחשבת נורמטיבית. עוד לפני העזיבה הסופית, קיימת תנועת מטוטלת, יציאה וחזרה מהבית שוב ושוב, שמסתיימת בגיל 30 בערך. השאלה היא אם בגיל 30 צעיר שיוצא מהבית הספיק לחסוך כסף, לרכוש מקצוע או למצוא עבודה מסודרת. צעירים רבים יוצאים מהבית ללא מספיק משאבים אינטלקטואליים, רגשיים וסביבתיים, ובהעדר משאבים אישיים וסביבתיים מספיקים - הצעירים בורחים לדרכי התמודדות פחות אדפטיביות כמו התמכרויות, דיכאון וחרדות".

אנחנו מדברים על הנושא כחריגה מהנורמה, אלא שנתונים טרום תקופת הקורונה מראים על מגמה: בארה"ב כ־35 אחוז מהצעירים בגילי 35-24 גרים אצל ההורים. באיטליה 50 אחוזים, ביוון 55 אחוזים, ובסלובקיה 74 אחוזים, בעיקר בגלל המצב הכלכלי הקשה. אולי המגמה הזאת דווקא מסמנת לנו נורמה?
"בהיסטוריה האנושית משפחות גרו באותו בית, שלושה דורות ביחד. עם השנים הנורמה השתנתה על רקע הדגשת ערכי אינדיבידואליות ונפרדות. נורמה, כפי שאנו רואים, היא עניין תקופתי, וגם עתה - ייתכן שאנחנו בתהליך הדרגתי של שינוי הנורמה, עם סייג קל: בישראל השירות הצבאי והשירות הלאומי מהווים דלת חד־כיוונית - בדרך לנפרדות. בעולם אין דלת כזאת, ולכן פעמים רבות צעירים נשארים בבית".

יש מקרים של אנשים מוכרים שגרים עם הוריהם. מה אנחנו למדים מהם? למשל טל אוחנה, ראשת עיריית ירוחם.
"מה שחריג במקרה הזה הוא לא שטל אוחנה גרה ביחידת דיור צמודה להוריה, אלא שהיא ראשת עיר שגרה אצל הוריה. על רקע תפקידה והישגיה, ניתן לשער שלא מדובר כאן בעניין של קושי כלכלי או בעיה של נפרדות. ועדיין - טוב שנשאל מדוע זה קורה".

נשים מתמודדות טוב יותר

את מזהה הבדל בין גברים ונשים בההתמודדות?
"מחקרים מראים שלנשים יש יותר כלים להתמודדות. הן יודעות להיעזר יותר במערכות תמיכה, למשל הורים וחברים, ומבחינה זאת הן משתמשות במשאב חיצוני שמסייע להן לשאול שאלות ולחקור, וגם מוביל לשביעות רצון גבוהה יותר מהחיים. משאבים נוספים שמסייעים לשני המינים בהתמודדות הם אמונה דתית, ערך עצמי גבוה ותחושת שליטה עצמית ומצבית. גם הסתמכות על מדיה היא משאב - למשל רשתות חברתיות".

האם גם גיל הצעירים מהווה משאב, או להפך - כלומר ככל שהגיל עולה נוצר יותר לחץ, והמשאבים להתמודדות עם יציאה מהבית מידלדלים?
"מצד אחד גיל הוא משאב. עם הזמן אתה מרגיש יותר בטוח ובעל ניסיון חיים. אבל מצד שני, הקורונה שינתה את כללי המשחק: אם היא תפסה אותך בגיל 25, אז שנתיים אחרי ייתכן שנותרת בדיוק באותו מקום. כך שההסתגרות בבית עד לשוך הסערה הביאה בהרבה מקרים למצב של קיפאון, ולהפיכת הגיל למשאב שלילי".

גם המשפחה יכולה להוות משאב שלילי, לחבל בתהליכי היציאה מהבית.
"מחקרים מראים שתמיכה כלכלית ורגשית מצד ההורים מסייעת בתחילת שנות ה־20, כשאדם עוד מחפש את דרכו בעולם. אלא שתמיכה בגיל מאוחר יותר, בגיל 25 לכיוון 30, מייצרת יותר תלות של הצעירים, ולא מאפשרת גיבוש זהות עצמאית".
מה אומרים להורים כדי שלא יהפכו למשאב שלילי?
"אנחנו אומרים להם שישחררו, לאט־לאט, את התלות של הבוגר הצעיר בהם. תפקיד ההורים הוא לאפשר גדילה של ילדיהם. בדיוק כמו שילד מתחיל ללכת ונופל, ואומרים לו 'לא נורא, תנסה שוב', כך גם במקרה של עזיבת הבית.

"הורים לא היו מעיזים להגיד לילד 'לא צריך ללכת, תישאר לשבת או לזחול', כי זה לא תקין. אבל אין באמת הבדל בין תהליכים של עצמאות בגיל ילדות לתהליכי עצמאות בבגרות צעירה. ובדיוק כפי שלילד שלא למד ללכת מסיבות רגשיות נגרם נזק, כך גם בבגרות בענייני עזיבת הבית. להורים אני אומרת - אל תמנעו מהילד שלכם את הזכות ללכת, להסתובב בעולם".

הדברים מתקשרים ל"תסמונת הקן המתרוקן" - דיכאון, היעדר כיוון בחיים ומשבר זהות בקרב הורים, בעיקר אימהות, לאחר שילדיהם עזבו את הבית.
"אין ספק שגם הורים חווים קושי בעת עזיבת ילדיהם את הבית. לפעמים הם מתחננים לכך שהילד יעזוב, וכשזה קורה - הם מגלים קושי, מורכבות. עם העזיבה, חלק מההורים עוברים לבתים קטנים, חלקם צריכים להתמקד יותר בזוגיות שלהם, ובשל תוחלת החיים המתארכת אנחנו עדים לשיעורי גירושין גבוהים יותר, בישראל ובעולם. תופעה חברתית נוספת שאנו פוגשים היא הורים שמתחברים לזהות המינית שלהם לאחר עזיבת הילדים את הקן. כמובן ישנם אלו שמחזקים את הזוגיות".

הזכרת את המדיה קודם. היא מסייעת בעזיבת הקן גם נוכח המאפיינים המיוחדים של מדינת ישראל? המשפחתיות כאן היא ערך מרכזי.
"ראש הממשלה בנט אמר השבוע בהקשר לגל החמישי כי 'כל משפחה צריכה להיערך'. הוא התכוון לכך שצריך להתחסן, אבל סביר שחלק מהצופים הבינו מדבריו שהצעירים יכולים להישאר בבית עוד קצת, כי שוב עלינו להתכנס בתוך היחידה המשפחתית שלנו. הרטוריקה של התקשורת הישראלית מתמקדת במשפחתיות ובפריון ומעצימה את הערך החברתי הזה. התקשורת מתווכת את המציאות החברתית, והראתה לנו כיצד גם בתחילת הקורונה משפחות ניסו להיפגש למרות הסגרים, משום שהמשפחה בישראל נחשבת ערך עליון.

"עוד תופעה מעניינת בהקשר המשפחתי ועל רקע מה שהתקשורת מעצימה היא צעירות ללא זוגיות, אשר מרגישות שהשעון הביולוגי מתקתק, והולכות לכיוון של טיפולי פוריות - הקפאת ביציות והפריה חוץ גופית. זו תופעה שהתגברה, והתחושה היא שאם הן ימתינו עד סיום המגיפה כבר יהיה מאוחר מדי".

מי ידאג לפנסיה?
חשוב לדבר על מקורות התופעה של צעירים הנשארים בקן. הפסיכולוגית מרגרט מאהלר הדגישה בתיאוריה שלה, בתהליך הספרציה־אינדיבידואציה, את שלב האימון – כבר בגיל 15-10 חודשים הילד מתרחק מאמו כדי לחקור את העולם. האם אנחנו יכולים לנבא באמצעות כשל בשלב זה תוצאות עתידיות של הישארות בבית?
"הורים שמאופיינים בפחות דיפרנציאציה, שפחות נוטים לראות את ילדיהם כבעלי צרכים משלהם, לרוב מעודדים יחסי תלות. הפסיכואנליטיקאי פיטר בלוס הרחיב את התיאוריה של מאהלר ודיבר על 'ספרציה־אינדיבידואציה שנייה', קרי התפתחות נפשית לכיוון דיפרנציאציה בגיל ההתבגרות. גם בתהליך של בלוס יש חשיבות להורים - ועליהם לאפשר לצעירים לחקור מה הם רוצים להיות, ולאפשר להם להיות מי שהם".

אילו עוד דפוסים הוריים רלוונטיים להישארות בקן?
"למשל הורים מתירניים מדי, שמעניקים לילדים כל מה שהם רוצים וכמעט לא דורשים מחויבות. בצורה כזאת הילדים לא מתפתחים. דפוס הורי מזיק אחר הוא ההורות השתלטנית - כלומר דרישות קפדניות בלי היענות לצרכים. ההורים נותנים הוראות והנחיות, בלי שום אמפתיה למאפיינים הייחודים של הילד. במקומות האלה רואים גם דיכאון של צעירים פעמים רבות.

"דפוס נוסף הוא נרקיסיזם הורי, כלומר הורים שרוצים עבור ילדיהם את מה שלא היה להם כילדים. הם משליכים על הילד את ציפיותיהם, לא מאפשרים לו תהליכי חקירה, ומנתבים אותו רק לפעילויות ולמקצועות מסוימים. כשאומרים 'אצלנו בבית עושים רק כך וכך', זו אמירה נרקיסיסטית שלא רואה את הילד כאחר. יש מצבים שבהם הורים משליכים את ציפיותיהם בצורה אלימה יותר - 'אם לא תעשה מה שאני אומר, לא אעזור לך'. ולצד כל אלה יש דפוס מיטיב, הורים שיודעים לדרוש מילדיהם אבל גם להיענות לצורכיהם".

כיצד מגמת אי עזיבת הקן צפויה להשפיע על שיעורי הילודה, על מחירי הנדל"ן ועל היכולת שלנו לחסוך לפנסיה?
"בעולם קיים צמצום בילודה. ציפו ל'בייבי בום', וזה לא קרה. משהו התערער עבור אנשים, וכשהעולם אינו נחווה בטוח, ותוסיף לכך את משבר האקלים ומתיחויות ביטחוניות או טרור - אז אנשים מביאים פחות ילדים, למשל באירופה. בישראל, אגב, זה לא המצב. החברה שלנו נעה בין טראומת השואה לטראומות של מלחמות ישראל. אנחנו נלחמים על קיומנו ולכן גם אם נגור בבית ההורים - נמשיך להביא ילדים.

"מבחינת חיסכון פנסיוני - המצב מדאיג. צעירים חוגגים את החיים, מבזבזים את מה שיש להם ומרגישים שגיל 80-70 אינו רלוונטי עבורם. הם חושבים שיהיה בסדר. יש הרבה צעירים שלא יודעים שיש דבר כזה ארנונה, כי הם מעולם לא התנסו בתשלום שלה. חשוב מאוד להנחיל לדור הצעיר חינוך פיננסי, בדגש על פנסיה, המבטאת תפיסת עתיד ברורה. באשר לבעיית הנדל"ן, עושה רושם שהיא תלך ותתעצם, ואם נחווה מחסור בדירות, או מחירים מרקיעי שחקים - ייתכן שנראה עוד ועוד משפחות שיחזרו לגור יחדיו".

לסיום, מתבקש לשאול: האם בעתיד נראה כאן דור של "צעירים" חסרי אונים ולא מתפקדים, כשהוריהם כבר לא יחיו ביום מן הימים?
"כחברה אנחנו מתחילים להיערך לזה. כבר כיום יש במשרד הרווחה יחידה שמטפלת בצעירים, דבר שלא היה קיים בעבר. גם באוניברסיטאות מתחילים ללמד באופן ספציפי את הנושא ולחקור אותו. כך שהתרחיש הזה בהחלט אפשרי, והוא מדאיג, אבל גם מזמין אותנו לפעול בהתאם ולהתכונן ל'יום שאחרי'". 

להצעות ותגובות Ranp@israelhayom.co.il