כמו בטור של פעם, נתחיל בבדיחה.
חצות, רכב מזגזג ברחובות, שוטר תנועה פותח עין כחולה ושועט אחריו. אחרי כמה רחובות, הניידת עוצרת את הרכב.
השוטר מתקרב, הרכב מריח כמו יקב.
"מאיפה אדוני מגיע"? שואל השוטר בנימוס.
"אשתי ואני היינו בחתונה", מגהק הנהג.
"שתית"? שואל השוטר.
"בקטנה", משיב הנהג, "אולי חצי כוס בירה".
"אפרופו קטנה", אומר השוטר, "אולי שמת לב במקרה, ששני צמתים לאחור, אשתך עפה מהרכב"?
"ברוך השם", נאנח הנהג בהכרת הטוב, "כבר חשבתי לרגע שנהייתי חירש".
גם אני חשבתי לרגע שהפכתי חירש. בשבועיים שבהם למדרון החלקלק של המציאות שלנו התווספו כמה תמרורים מבעיתים למדי, התקשורת שלנו, כלב השמירה שעד לפני חצי שנה נבח על חוקי קץ הדמוקרטיה של נתניהו, נשמעה כמו קרפיון טובע באמבטיה.
קואליציית הריפוי והשיקוי עסקה בשבועות האחרונים בפרויקט הדגל שלה - השמדת זכויות יסוד של אזרחי המדינה. בשבוע שעבר אושר החוק לצנזור פוסטים ברשתות החברתיות, והשבוע - חוק המאפשר לשוטרים לחפש בבית אזרח ללא צו בית משפט. שניהם עברו בקריאה טרומית. חוק הצנזורה, הידוע בכינויו חוק הפייסבוק, הוא חוק המאפשר לשופט להחליט שתוכן מסוים ברשת עלול "לפגוע בשלומו הנפשי של אדם" ולהורות על מחיקתו. כמה פשוט, ככה אמורפי. לא צריך להיות נביא כדי לנחש את מי יצנזרו.
חוק החיפוש ללא צו מאפשר לשוטרים בנסיבות מסוימות (כגון חשד להעלמת ראיות) להיכנס לבית של חשוד ולחפש בו גם ללא צו בית משפט. זה כולל גם כניסה למחשבים ולפלאפונים. רישיון דיג על מלא.
אם הייתי מומחה לזיהוי תהליכים הייתי מנפק פה איזה תובנה, ככה על הדרך. אבל אני לא.
בניסיון להצדיק את החוק להגבלת הרשתות החברתיות אמר סגן שר החינוך מאיר יצחק הלוי שקיימים ניסיונות ישירים ובוטים לשנות את דעתם של מקבלי ההחלטות, כולל שלו, דרך הרשתות החברתיות.
וואו, אזרחים מעזים להביע דעות שונות ולנסות להשפיע על נבחרי ציבור. זה נשמע כמו דמוקרטיה.
חנוכה 1921, ועידת היסוד של ההסתדרות. בשעה שאחד הנואמים האריך בדבריו, התפרץ משולחן העיתונאים גבר שמנמן ומזוקן עם עיניים בוערות וצעק: "אבל מה יש לך לומר לעצם הדבר"?
היו"ר יוסף שפרינצק העיר למזוקן: "אתה אינך ציר. אין לך רשות הדיבור".
"רשות הדיבור אין לי. אבל זכות הצעקה יש לי". השיב הסופר יוסף חיים ברנר, שחודשיים אחר כך יירצח בביתו ביפו במאורעות תרפ"א.
הרשתות החברתיות מממשות את זכות הצעקה של העם, הן הלבה המבעבעת הפורצת מבעד לפני השטח. הפוסטים בפייסבוק והציוצים בטוויטר הם זרם התודעה של הישראלים, ודאי של אלו החשים מושתקים, מנוכרים ומבוטלים מפני הכוח האדיר של האליטות בתקשורת, באקדמיה, בתרבות ובמערכת המשפטית. הרשתות החברתיות הן כלי הביטוי המרכזי של מי שאין לו במה אחרת. הפוסטים יכולים להיות תובנה מלומדת וקללה גסה. הערה שנונה ולעגנית אך גם נערת חמור. מגפון. הרשתות החברתיות הן ה"אגורה", כיכר העיר האתונאית של פעם, המקום לפרוס תפיסת עולם שלא באה לידי ביטוי בעיתונות הממוסדת.
זו תהיה משימה אווילית להגן באופן אוטומטי על כל פוסט או ציוץ ברשתות החברתיות, ודאי על אלו שנכנסים לקטגוריה של הבל ורעות רוח, גסות איומה, לעג אכזרי וכו'. אבל כל עוד אין הסתה לאלימות או לשון הרע ודיבה, חופש הביטוי סובל הכל, ויש לראות בהתבטאות ברשתות החברתיות זכות דמוקרטית בסיסית, ביטוי מובהק לחופש הביטוי. וזאת משום שחופש הביטוי נועד לאפשר לכל אדם להביע את דעתו ללא חשש ומורא מהשלטון. מדינה דמוקרטית צריכה ויכולה לסבול דעות שונות, ולו הקיצוניות ביותר והמקוממות ביותר.
עדיף חופש ביטוי למגעילים מאשר חופש ביטוי חלקי ומצונזר. כי צנזורה היא בומרנג. וכיוון שהרשתות החברתיות שינו את השיח הציבורי משום שאפשרו פתחון פה לציבור עצום שחש מודר, הקורבן שווה. עלבון הוא לא תוכנית עבודה.
כמאמר הקלישאה המיוחסת לוולטר - אני מוכן להילחם על זכותו של כל צייצן מבחיל להביע את דעתו המגעילה עלי. אמנם לא אהיה מוכן למות למען חופש הדיבור שלו, בכל זאת יש גבול, אבל בוא נאמר שאם אראה אותו גוסס ברחוב ממנדבושקס, אני אשקול להיכנס לבית מרקחת ולקנות לו שמפו נגד כינים.
הייתי בטוח שאשמע איזה קקופוניה תקשורתית בריאה. פאנלים עמוסי תוכחה, קריאות קץ הדמוקרטיה וכינוסי חירום של עיתונאים בבית סוקולוב. אחרי הכל, על הפרק פגיעה בליבת הדמוקרטיה ממש. זכויות הבסיס. חופש הביטוי וחזקת הפרטיות. זה הזאב באמת. הוא כבר כאן.
אבל יוק, שתיקה.
משום מה, הארכיון זוכר גם מקרים אחרים, פסטיבלי קץ דמוקרטיה בלתי נשכחים. ב־2011, בזמן ממשלת נתניהו, עבר בקריאה ראשונה בכנסת תיקון מס' 10 לחוק לשון הרע, שעל פיו יוגדל הפיצוי לקורבן לשון הרע ללא הוכחת נזק.
התקשורת השתוללה. כנס חירום נערך בסינמטק תל אביב. כולם היו שם: רזי ברקאי, אילנה דיין, רביב דרוקר ויאיר לפיד, ראש הממשלה הבא שלכם, שהצהיר שפגיעה בחופש הביטוי לא קשורה לימין ושמאל. את הפאתוס הם השלימו בסרטון שבו מיטב עיתונאי ישראל עומדים ושותקים, וברקע שומעים את עיקרי החוק. זה היה מרשים וגם אפקטיבי.
אז לאן הם נעלמו הפעם? כל אבירי שלטון החוק והדמוקרטיה, מגיני חופש הביטוי וזכויות הפרט? למה הם שותקים?
הם שותקים כי הם רוצים בזה. הם שותקים כי זו ממשלת שמאל, הממשלה שלהם, הממשלה שהם עבדו כל כך חזק להקמתה.
תקשורת הנדסת התודעה הישראלית מוכנה למכור את כל ערכיה תמורת "רק לא ביבי". השנאה הרעילה מוססה אינטגריטי בסיסי. אבל הם שותקים בעיקר משום שחופש הביטוי ברשתות החברתיות פוגע בתקשורת גם תדמיתית וגם בכיס. מאז הקמתן של הרשתות החברתיות, אין לתקשורת הממוסדת חשיבות או יוקרה. דעתו של פובליציסט פלוני שווה לפוסט של אלמוני. וזה מטריף אותם.
העיתונאי המוכשר בר שם אור, צייץ בטוויטר: "אם ביבי היה מחוקק שני חוקים, אחד שמוריד פוסטים ברשתות בצו שופט, ושני שמאפשר לכל שוטר להיכנס לבית פרטי בלי צו חיפוש, היו יוצאים עכשיו מאות אלפי אנשים לבלפור".
הוא צודק, וכדאי שנתעורר.