נאמנים למקור

האחרונים לשוב מן המתים היו בני משפחת פישר, מנהלי בית הלוויות "פישר ובניו". והם חשבו שהם מבינים דבר או שניים בשנת נצח. ממש השבוע דווח בכלי התקשורת בארה"ב כי ייתכן שסדרה נוספת תמצא את עצמה בקרוב זוכה לעלילות חדשות - "עמוק באדמה" המופתית.

בכך היא (אולי) מצטרפת לגל התחייה של "בנות גילמור", "סקס והעיר הגדולה", "טווין פיקס" ויתר הסדרות שקמו לחיים לאחר שמתו להן בשיבה טובה, השיבו נשמתן לבורא ומזמן נקברו, ובכן, עמוק באדמה.

הרשימה, באמת, כמעט בלתי נגמרת. "צער גידול בנות" עשתה זאת ב־2016, "וויל וגרייס" ב־2017, "רוזאן" ב־2018 ואפילו ביוויס ובאטהד יזכו בקרוב לככב על מסכי ערוץ "קומדי סנטרל", כשהאנשים שמאחוריהם מבטיחים ששני חסרי הבינה המצוירים והאהובים יכירו "עולם חדש של דור ה־Z".

ה"ריבייבל", מונח שמשמעותו בעולם הטלוויזיה ייצור קווי עלילה חדשים לסדרות שריתקו בעבר רבים אל המסכים, הוא סוג של מקבילה ל"סיקוול" ההוליוודי, סרט ההמשך הלרוב פחות טוב באיכותו (רק נסו את שני ההמשכונים ל"מטריקס") ללהיט הקולנועי המוכר.

הוסיפו לכך אינפלציה של "ריבוטס" (צילום מחדש של עלילות מוכרות בכיכובם של שחקנים חדשים, בסגנון "הצלצול הגואל") ספין־אופים (סדרות בת המתמקדות בדמות מהסדרה המקורית, נוסח "סמוך על סול" של "שובר שורות" או "קוברה קאי" שמקורה ב"קראטה קיד") ורי־אימג'נינג ("דמיון מחדש" של יצירה מוכרת בשינוי סגנוני מובהק, דוגמת גרסת הדרמה של "הנסיך המדליק מבל אייר" שנמצאת בשלבי הפקה), וקשה שלא לחשוב על תעשיית הקולנוע והטלוויזיה האמריקנית כמי שנמאס לה להתנסות בדייטים עם זרים מוחלטים, והחליטה לדבוק בישן ובמוכר. גם אם לא בטוח כמה חן יש בחזרה לאקסים מזדקנים.

"פרק אחד הספיק"

הסיבה לכך, כמו כל דבר, היא כלכלית. בעולם של אי־ודאות פוסט־פנדמי, שנושא טראומה משנה כמעט נטולת פעילות תרבותית - רשתות הטלוויזיה, הסטרימינג והאולפנים הגדולים מעדיפים הימורים בטוחים. בהוליווד זו נוסחה שהוכיחה את עצמה לא אחת. "פני צלקת", הקלאסיקה של בריאן דה פלמה מ־1983, שהביאה לעולם את טוני מונטנה בכיכובו של השחקן אל פצ'ינו, היא למעשה גרסה מחודשת של סרט מ־1932.

"כוכב נולד" - שיצא ב־2018, הפגיש על המסך את ליידי גאגא ובראדלי קופר, ונחשב להצלחה קופתית של 436.2 מיליון דולר (עם השקעה של לא פחות מ־36 מיליון ושיר מעצבן אחד) - היה למעשה גרסה מחודשת רביעית של סרט מוזיקלי מ־1937, ועוד שניים שנוצרו ב־1954 ו־1976.

אז נכון, לא אחת הגרסה החדשה מתבררת כהחלטה שמוטב היה לו לא היתה נעשית, ויעיד על כך "מכסחות השדים" שהפסיד 70 מיליון דולרים. אבל בלא מעט מהמקרים, ניכר שהעצה האבהית "הדרך הכי בטוחה היא הדרך שאתה מכיר" מוכיחה את עצמה. אז מה אם לא תמיד המעריצים מרוצים.

"זה קשור לסטרימינג ולרעיון שהסטרימינג התמלא בסדרות ישנות בשביל למלא תוכן", מסביר ד"ר איתי חרל"פ, ראש מסלול טלוויזיה במכללה האקדמית ספיר. "ואז נוצר מצב שיש דור חדש שנחשף לסדרות ישנות. זה יוצר עניין, כי עבורם זה לא דבר בן 20, זה דבר חדש. יש אנשים שפתאום מגלים אותן וצופים בכמה עונות בבת אחת, ואז הם רוצים עוד כי עבורם הסדרה הזו ממש עכשיו נגמרה. אם במקור הסדרה היתה מיועדת לשכבת גיל אחת, פתאום יש לך כמה שכבות חדשות שצופות בה.

מובן שהאולפנים יממשו את הדרישה אם יוכח פוטנציאל ההצלחה שלה".

איזון בין הקיים לחדש

אבל הצורך בניצול של משאב קיים לא קשור רק לעדנה המחודשת שלו ב"נטפליקס", "הולו" ודומותיהן. פרק האיחוד של "חברים", למשל, נוצר מהסיבה הזו, אבל הוא נדיר במהותו.

הסיבה הנוספת, לדעתו של חרל"פ, קשורה דווקא לתור הזהב של הטלוויזיה, שנמשך כבר שנים ארוכות (נהוג לסמן את עלייתה של "הסופרנוס" כנקודת הפתיחה שלו) ולהיצע הבלתי נגמר של סדרות טובות.

"יוצאות כל כך הרבה סדרות היום, וחייבים לבלוט איכשהו, כי היום לא מספיק להיות טוב", הוא אומר. "פעם היית עושה 'עמוק באדמה' וכולם ידעו על זה כי זה היה טוב, פרח בשדה קוצים. היום בשביל לבלוט מעל כולם לא תמיד מספיק להיות טוב. דרך אחת לבלוט היא לעשות אדפטציות למשחקי מחשב, ואז אתה מושך מראש קהל של גיקים שנורא מתלהב מהסרט ועוד לפני שיצא מייצר לו באזז ברשתות החברתיות.

"דרך שנייה היא באמת לעשות את כל הריבוטים והריבייבלים האלה, ואז בכל מקום רואים כתבות על למה זה חוזר ומה השתנה. המון פעמים זה עובד. אני יודע שמעריצי 'טווין פיקס' חושבים שהריבייבל שלה גאוני. 'דקסטר' החדשה, למשל, היתה קטסטרופה. ראיתי פרק אחד והספיק לי".

אבל יש מי שרואה בחפירת הקברים אקט שבסופו של דבר יוביל למותו, לפחות היצירתי, של ענף הטלוויזיה והסרטים. כמו שריר שמתנוון עקב חוסר שימוש, או מוח שלא מאתגר את עצמו באופן פעיל, סופה של תעשייה הנסמכת על חזרה ולא על חידושים - להתכלות. כל תעשייה, יגידו לכם המומחים, צריכה לאזן בין ניצול משאביה הקיימים ובין חדשנות, כדי להישאר תחרותית.

בטווח הקצר, הם אומרים, עוד מאותו הדבר נשמע כמו האופציה הבטוחה. אבל בפרספקטיבה של זמן, הסיפור קצת אחר. בסופו של דבר מדובר בתחום שתפקידו לגלגל כסף ממש כמו כל תחום אחר, ואפשר בקלות להשוות את המצב בהוליווד לזה של תעשיית הרכב האמריקנית של שנות ה־70. זו הסתמכה בשלב מסוים על ייצור מצטבר של דגמים קיימים, תוך שהיא מתעלמת מהפיתוחים החדשים בתחום - דבר שנחשב לאחת הסיבות לדעיכתה.

יכול להיות שההסתמכות של הקולנוע והטלוויזיה האמריקניים על הקיים תוביל לגוויעתם?
"תמיד יהיו אנשים קוטרים שמתלוננים, אבל כמות הטלוויזיה הטובה עכשיו היא עצומה", אומר חרל"פ, שמעדיף גם להסתכל על הדבר הטוב שבבריאה מחדש. "היתרון בריבוט הוא שאתה יכול להתאים אותו לתקופה, לשלב בו ייצוגים של זהויות וצבעים שונים. אין לי כרגע בראש איזה ריבייבל או ריבוט שאני שמח שעשו, אבל אם זה מסב הנאה לצופים - אז סבבה.

"אני לא יודע מה הולך לקרות, כי אם הייתי יודע הייתי עוזב את האקדמיה והולך לעשות כסף. אבל די ברור שהקולנוע לא ייעלם, כי אנחנו צריכים את היציאה הזו לאולמות, וגם הטלוויזיה תישאר. היא תשתנה, כמו כל דבר. אבל לא מדובר בדבר חדש. אפילו 'בבית של פיסטוק' היא ספין אוף של 'רגע עם דודלי'".