"להיות יהודי ולא ציוני – זה מאוד נאיבי"

הסופר מקסים בילר ממהר להבהיר כי קיים דמיון בין גיבורי "שש מזוודות", ספרו החדש, לבין משפחתו שלו, אבל מוסיף כי הוא מקפיד ללכת בזהירות בין עולם הדמיון לבין המציאות. "גם אם לא נכון להשוות אותי אליו, כך גם קורה לפעמים ברומנים של פיליפ רות", אומר בילר, "השמות ושמות המשפחה של הדמויות אמיתיים, אלא שהדמויות מקבלות חיים משל עצמן כיד הדמיון. לא רציתי להמציא דברים מנותקים ובה בעת לא רציתי לכתוב תעודה, לכן נקטתי את האמצעי הזה".

לא כולם שבעו בעבר נחת מן האמצעי הספרותי הזה של בילר. כשעמד לצאת לאור ב־2003 הרומן "אֶסְרָה", פנו חברתו לשעבר ואמה לערכאות, טענו שזיהו את עצמן בספר והתלוננו שהסופר ביסס עליהן את הדמויות הנשיות בלי רשותן. בית המשפט נענה לדרישתן לאסור את הפצת הרומן, ומאז ועד היום האיסור עומד בתוקפו בגרמניה, אף שהדבר לא מנע את הופעת התרגומים בשפות אחרות, לרבות בעברית.

"לא ייאמן שבאירופה של המאה ה־21 ספר נאסר לפרסום, זאת שערורייה!", מעיר בילר ולא שוכח להזכיר שזאת לא השערורייה היחידה שנקשרה בו ובדרכו הספרותית.

הילת המסתורין של "שש מזוודות" - שיצא לאחרונה בתרגום לעברית (הוצאת זמורה, מגרמנית: נועה קול) - מתעבה סביב תעלומה מן העבר: הדור הצעיר במשפחה של דיסידנטים יהודים, ששורשיה בבריה"מ ובצ'כוסלובקיה לשעבר, מחפש אחרי המלשין ששיתף פעולה עם המשטרה החשאית והמיט עליה אסון, או אפילו כמה אסונות. ככל שנפתחות ה"מזוודות", כלי קיבול לזיכרונות עמומים של שישה מבני המשפחה, התמונה רק מסתבכת. מספר החשודים גדל, הוודאות מתרחקת והסיכוי למצוא את השטינקר חומק בין האצבעות, אף שכוח ההרס של החשדות אינו מרפה.

האם בכלל היתה בגידה? האם ניתן לשפוט אנשים שחיו בעולם שונה, רווי איומים, נסיבות ופחדים שאיש לא יבין עכשיו? את התשובות לשאלות האלה לא תקבלו גם כאשר תסיימו לקרוא את המילים האחרונות של הרומן. בילר אוהב לטעת אצל קוראיו תהיות, לעורר אצלם ספקות, להתפלמס, לחשוף מחלוקות ולעיתים להכעיס אותם, ואף ליהנות מכך. מתן מענה אינו מתפקידיו.

"זה לא נעים להם"

מסלול חייו של בילר תמיד היה לא שגרתי. הוא נולד ב־1960 בפראג להורים יהודים שעברו אל העיר מבריה"מ. כעבור כעשור, אחרי ש"האביב של פראג" דוכא ביד קשה על ידי טנקים סובייטיים, משפחתו הצליחה להימלט למערב גרמניה. ערבוב הזהויות והשפות בילדותו תיעל את בילר לכתיבה, ובכתיבתו ההומוריסטית והגרוטסקית עולה מן האוב עולם של אינטלקטואלים יהודים מזרח־אירופאים מן ההווה ומן העבר. מרובי זהויות כמוהו, ומיטלטלים כמוהו בין מדינות ותרבויות בחיפוש בלתי נגמר אחר עצמם.

בילר נהנה עד מאוד לתאר את הסביבה האינטלקטואלית שהיתה לו בית - שילוב ייחודי בין זהות יהודית, מסורת אינטלקטואלית רוסית חזקה ונטייה לערכי החירות של המערב - ומודה שזהו עולם נכחד.

"אחרי שנת 1990 הופיעו כאן, בגרמניה, יהודים אחרים", הוא נזכר באירועים הדרמטיים של נפילת הגוש הקומוניסטי. "גרמניה הזמינה אז את היהודים הסובייטים לבוא בשעריה, ועד עכשיו איני מבין מה זה היה - אולי הניסיון להשקיט את המצפון הגרמני או רעיון פוליטי כלשהו. המהגרים היהודים החדשים כבר לא נמנו עם העילית האינטלקטואלית, גם אם היו אנשים משכילים. הם לא באו לממש אידיאל חירות אלא הגיעו פשוט כי הוזמנו וציפו לזכות בכל טובות המערב בלי להתאמץ. דור ההורים שלי ידע שכשנפרוץ את 'מסך הברזל' ונגיע למערב - נצטרך להיאבק, ובזכות הגישה הזאת הם הצליחו להשתלב טוב יותר מדור המהגרים היהודים שרק ציפה לקבל.
"הוריי הגיעו למערב גרמניה עם שני ילדים, ללא ידיעת השפה - אם לא מביאים בחשבון את הקרבה בין יידיש, שאבי שמע בילדותו, לגרמנית - וללא כל רכוש, למעט כמה איקונות שרכשו מראש כדי למכור אותם בארץ חדשה. אבי עבד שבעה ימים בשבוע, בין 12 ל־14 שעות ביום, והצליח להעמיד אותנו על הרגליים, לאפשר לנו ללמוד ולהתפתח. הוא מימש את החלום האמריקני, רק בדרך אירופית".

לדבריו, לא רק הסביבה היהודית עברה שינוי משמעותי. גם גרמניה עצמה השתנתה מאוד: "גרמניה הרשמית, על מוסדותיה והמיינסטרים שלה (לא כולל מפלגת 'האלטרנטיבה לגרמניה' והשמאל שונא ישראל), ממשיכה לכאורה לדבר בקול מוכר שלא מתנער מאחריות לזוועות שהגרמנים חוללו כלפי היהודים, ומאשר את החובה לזכור ואת המחויבות כלפי ישראל. אבל בתרבות ובספרות אין פתיחות לאנשים כמוני. הגרמנים מסרבים לראות בי סופר גרמני.

"לקוראים הגרמנים ולמבקרים קל יותר להבין סופר גרמני בינוני, מאשר אותי. העולם שאני משרטט הוא מבחינתם עולם זר, ובעיקר הם רואים בי נטע זר. ההומור שלי, הטמפרמנט שלי, אפילו שיטת הכתיבה שלי, שמתבססת על דרמטורגיה הגיונית המוכרת עוד מימי אריסטו, ומבחינה בין פתיחה, הסתבכות העלילה, נקודת מפנה, נקודת שיא וסיום - כל אלה זרים להם, בבחינת חידה בלתי מפוענחת.
"נוסף על כך, אני הרי מרבה לבקר אותם, גם מנקודת הראות היהודית. זה לא נעים להם, והם אינם מסתירים זאת. ברור שהגרמנים היו מעדיפים שסופר כמוני פשוט לא היה קיים. מצד שני, חוג הקוראים שלי בכל זאת גדל עוד ועוד, על כן אני מוצא טעם להמשיך להיאבק - להתיישב בכל יום, כבר 35 שנים, ולכתוב עמוד ליום - אף שהמאבק מעייף ומצריך עצבים חזקים".

בלי לעגל פינות

הוא ממשיך בכתיבה, אך בגרמניה יופתעו לשמוע שמשהו מעייף את בילר, ושכעבור 35 שנים של ניסוח עמדות בלתי מתפשרות - הוא כמה למה שהוא מגדיר כ"לטיפה". "לאחרונה אני מרגיש קצת כמו דון קישוט או כמו סיזיפוס, או אולי כהכלאה של שניהם", הוא מודה במרירות, אך מייד מבהיר שיוכל לצפצף גם להבא על הביקורות ועל הרתיעה של הגרמנים כלפיו.

אילו הסתפק בכתיבה ספרותית, התדמית של "הילד הרע" היתה ככל הנראה נחסכת מבילר, או לפחות לא צומחת לממדים מפלצתיים. אבל הוא שאף לבטא את עצמו גם בכתיבה פובליציסטית, ובמקום להתרחק ממחלוקות או לעגל פינות - דווקא חיפש לזעוק את האמת שלו במלוא הקול והחריפות. טורו הקבוע בכתב העת "טמפו", שהתפרסם במשך שנים, מאז היותו בן 25, תחת הכותרת "100 שורות של שנאה", היה לשם דבר בגרמניה. הקוראים חיכו לטור בכיליון עיניים, מנחשים על מי ייצא קצפו של בילר בפעם הבאה.

"בכל חודש בחרתי מטרה אחרת לביקורת, אבל הכותרת היתה מוגזמת", מבהיר בילר. "התוכן שיקף ביקורת תוקפנית אך מנומקת, ולא שנאה. בגרמניה, השילוב של כתיבה פובליציסטית נשכנית ושל כתיבה ספרותית נתפס כחריג".

ברשימה הארוכה של אישים רמי מעלה שכיכבו בטוריו של בילר מופיעים כמעט כל מי שאכלס את שורות הפוליטיקה הגרמנית והאירופית באותה תקופה: נשיאים, ראשי ממשלה ושרים, ולצידם אייקונים של תרבות מהעולם. את שר החוץ הגרמני לשעבר יושקה פישר, כינה "שקרן" על חלקו במלחמות יוגוסלביה. את וודי אלן ביקר כי סבר שיצירתו לא עולה לכדי רמת איכות סבירה. ואנגלה מרקל המנומסת ביקשה שלוש פעמים לקטוע את הראיון שערך עימה, כי הרגישה במהלכו מאוד לא נעים.

"ביקשתי לשאול אותה על השנים שבהן גדלה במזרח גרמניה הקומוניסטית", מפרט בילר את הסיבה לחוסר הנחת של הקנצלרית, שעל לכתה הוא אינו מצר. "היא אמנם לא בנתה קריירה של פעילה קומוניסטית, אולם רציתי להבין מה היא לקחה עימה מהעידן הזה, מה דבק בה ונשאר עד היום, וזה לא מצא חן בעיניה".

לאחר שמאס בכתיבת טורים, בילר שלח את ידו בכתיבת מסות ארוכות בנושאי היסטוריה, תרבות וספרות, בעיתון הנחשב "די צייט". אחת המסות האחרונות שלו יצאה נגד פסאודו־היסטוריונים אשר שוללים את הייחודיות של שואת העם היהודי ומנסים להציג אותה כפשע אחד מני פשעים רבים בתולדות העולם. בעיניו, זהו סוג של הכחשת שואה. "המאמר שלי עורר הדים רבים, וסתם את הגולל על הפצת הגישה המסוכנת הזאת בציבוריות הגרמנית", הוא מספר בסיפוק. "היא עדיין רוחשת בחוגים מצומצמים של השמאל באקדמיה, אך במיינסטרים הצלחנו, אני ואחרים, לעקר אותה מן השורש".

מסות אחרות של בילר הוקדשו לסוגיות ספרותיות לכאורה, ובכל זאת גרמו לסערות, במיוחד כאשר נתן דרור לדעותיו הלא מחמיאות ביחס לספרות במדינתו. את הדעות האלה הוא לא מסתיר גם כעת. "הספרות הגרמנית נכתבת עבור המבקרים ולא עבור קורא נורמלי", מכריז בילר. "אני לא דורש שכולם יכתבו כמו דוסטויבסקי או באבל, אבל הבו לקורא עניין!".

טיפוסים שונים של יהודים

העניין שבילר עצמו הצליח לספק לקוראים ברומנים ובסיפורים שלו יכול היה בהחלט להספיק לכמה וכמה סופרים. הוא מצטער שנוסף על "שש מזוודות" רק שני ספרים אחרים שלו ראו אור בעברית ("אסרה" המדובר וקובץ הסיפורים "בראש של ברונו שולץ"), וחולם שגם הרומן "בת", שעוסק בטרגדיה של חייל ישראלי לשעבר, הנושא עימו צלקת מימי מלחמת לבנון הראשונה, יתורגם ויתפרסם בישראל.
למרות הטרוניות על היעדר הקבלה המטריד ועל מאבקיו הרבים בגרמניה, בילר נזעק כאשר נשאל אם הוא מרגיש נוח לחיות במדינה הזאת. "אתה חושב שנוח לי בישראל, לצד אנשים בעלי הומור של גויים?", הוא משיב בשאלה משלו, ספק בהלצה, ספק ברצינות, "הראש וההומור שלי הם של יהודי מן העיירה. בישראל אף אחד לא מבין בדיחה טובה - זאת קטסטרופה של ממש עבור אדם כמוני, והייתי מתקשה להסתגל. נוסף על כך, אני הרי מכיר את ישראל: גם בה הייתי צריך להיאבק כל הזמן, והייתי מתעייף".

השאלה על ישראל כחלופה לגרמניה לא משאירה אותך אדיש.
"ככלל, השאלה מדוע אני חי במדינה זו או אחרת נראית לי מיושנת משהו. אני עוד מבין שהפנו אותה לשורדי המחנות, אבל היום היא לא במקומה. מובן שאני מהרהר לעיתים מה היה קורה אילו הוריי היו עולים לישראל במקום להשתקע בגרמניה. אולי הייתי הופך לסופר בישראל, אולם השאלה החשובה היא לא אם הייתי כותב, אלא על מה ואיך הייתי כותב. הרי כסופר אני מגיב הן לבעיות האישיות שאני חווה, והן לסוגיות פוליטיות, היסטוריות וחברתיות שמעסיקות את החברה שבה אני חי. לו הייתי הופך לסופר ישראלי, כנראה נושאים כמו נאציזם וסטליניזם היו משחקים תפקיד קטן הרבה יותר בכתיבה שלי.

"אני מאוד אוהב את הסיפורים המוקדמים של אתגר קרת. לא הייתי כותב סיפורים קצרצרים כמו שלו, אבל סביר שהייתי מתעניין בנושאים דומים. כך או אחרת, החיים הסתדרו כפי שהם הסתדרו. עם זאת, אין לי ספק: אני יכול להיות עצמי בגרמניה רק בזכות קיומה של מדינת ישראל. הקנצלר שלי הוא ראש ממשלת ישראל, ולא אנגלה מרקל, ולא משנה אם הייתי בוחר בו או לא. הוא יגן עלי אם אזדקק להגנה. להיות יהודי ולא להיות ציוני - זה מאוד נאיבי".

הדור שלך יידע להעביר את ההבנה הזאת לדור חדש של יהודים צעירים באירופה?
"אני הצלחתי להנחיל אותה לבתי, ותחושתי היא שבסביבת היהדות האינטלקטואלית, שאני חלק ממנה, התפיסה הזאת היא נחלת הכלל. אנחנו נלך מדי פעם לבית כנסת, גם אם לא נבין את טקסט התפילה, נשתתף בסדר פסח ובאירועים אחרים. אולם בגרמניה יש טיפוסים שונים של יהודים. יש, למשל, צאצאי העקורים, שהשתקעו בגרמניה אחרי השואה. הם מחוברים לקהילתיות היהודית לא פחות מדור ההורים, וככלל אינם שונים מהם, אולי רק הגרמנית שבפיהם טובה יותר מזאת שהיתה לדור שורדי המחנות.

"הקבוצה הגדולה יותר מבחינה מספרית היא קבוצת המהגרים היהודים מברית המועצות לשעבר, ובה הכל אפשרי. חלקים ממנה דווקא התקרבו לזהות היהודית; אחרים בדיוק להפך - נהו אחרי השמאל ומחיים את האנטישמיות הסובייטית בגלגולה האירופי החדש, כביקורת נגד ישראל כביכול. כפי שזה קרה במשך אלפיים שנה - מישהו נשאר יהודי, מישהו עוזב ומישהו מתחזק ונהיה יהודי משוגע לגמרי (צוחק). אין חדש תחת השמש".