שליחות קטלנית

מבקר הספרות אמנון נבות הלך לעולמו לפני ארבע שנים, אבל למקרא המאמרים והמסות שלו במבחר החדש שיוצא כעת בהוצאת דחק
(אמנון נבות "מאמרים ומסות - מבחר"), עולה דמותו של איש ספרות שקשה להאמין כי חי בינינו עד ממש לא מזמן: מבקר חדור פאתוס לוחמני וקודרני, שהקדיש את חייו למען המאבק על קודש קודשי הספרות במסירות נפש, גם כשהיה ברור אף לו־עצמו שאיש כבר לא מטה אוזן.
בשדה הספרות המקומי הוא נודע בכינוי "אמנון נבּוּט", בשל שורה ארוכה של ביקורות קטלניות שפרסם על סופרים מהמצליחים ועטורי הפרסים בספרות המקומית. לחלקם הוא "נטפל" שוב ושוב לאורך השנים. על "עת הזמיר" של חיים באר כתב שהוא גובל ב"פורנוגרפיה רוחנית". על "איש עומד מאחורי אישה יושבת" של חנוך לוין: "רבע קב חריוני יונים ב[מחיר] שלושים ושלושה שקל". על "עיין ערך אהבה" של דויד גרוסמן: "בלון יומרני נפוח". על "זה עם הפנים אלינו" של רונית מטלון: "אוסף של פרפרים מיובשים, מתפוררים למגע". על "פתאום דפיקה בדלת" של אתגר קרת: "ספרו נחת על שולחני כחלום רע, כשגר־פגר מן העבר". ואלה רק דוגמאות בודדות מני רבות.

"אמנון לא נוח לעיכול באקלים של היום", אומר יהודה ויזן, עורך הספר ומו"ל הוצאת דחק. "אומרים היום כל הזמן 'המבקר אלים' - אבל אלה אנשים שלא קראו ביקורות ספרות מתקופת ההשכלה. היום אין הומור בביקורת, הגענו למצב שבו כל קטטה בפאב גוררת תביעה".
ויזן מבהיר ש"גם אחרי כל ה'אמנון נבּוּט', רואים בספר עד כמה סופרים היו קרובים לליבו של נבות, רואים את החיבוק שהוא נותן לסופרים עכשוויים כמו דן בניה סרי, לאה איני, בועז יזרעאלי, יובל שמעוני, יהושע קנז, יורם קניוק, יצחק לאור. גם כשהוא לא אהב משהו, הוא ידע לנהל דיאלוגים עם הסופרים, ולומר מה אהב ומה לא. הבעיה הגדולה שלו היתה עם האקדמיה ועם המסחור".

"מחקרים זה מוות"

ואכן, אפילו יותר מאשר נגד הסופרים עצמם, נבות ניהל מלחמה עיקשת נגד אנשי אקדמיה ומו"לים שהוא תפס כאחראים למצבה של הספרות המקומית, ובראשם מנחם פרי ודן מירון, שבהם הוא ראה האחראים הראשיים לשחיתות של שדה הספרות. עד כדי כך, שלא פעם קטל גם את מי שטופחו על ידם. על יהודית קציר ואורלי קסטל־בלום, למשל, הוא כתב בביטול שיש בו יותר משמץ של שוביניזם, שהן "משולות... לבובות סמרטוטים ממולאות צמר גפן או למאריונטות בתיאטרון בובות עלוב" שמפעיליהן הם פרי ומירון: "שתיים אלה אינן יותר מאשר בובות־משחק בידיהם של מפעילי-בובות תיאטרון הספרות העברית".

הוא יוצא נגד המחנאות בשדה הספרות אבל בסופו של דבר הוא משתתף באותו משחק של נאמנויות ומחנות - אין לו יומרה לענייניוּת.
ויזן: "אני לא חושב שמבקר צריך להיות ניטרלי".

אבל כשמבקר יוצא באופן שיטתי נגד אותם אנשי ספרות, ונגד הסופרים המקורבים אליהם, יש בעיה.
"היתה לו אובססיה עם מנחם פרי ודן מירון. למנחם פרי יש זכויות מכאן ועד הודעה חדשה. צריך לעשות הפרדה בין הביקורת של נבות על האקדמיה, על פרי ועל המירוניזם. מבחינת אמנון, פרי השחית את שוק הספרים בישראל - היה לו את 'סימן קריאה', והוא היה גם ראש החוג בתל אביב - אבל המנגנון הזה כבר לא קיים. אני חושב שאמנון ידע שפרי עשה דברים ענקיים.

"לעומת זאת, דן מירון הוא מבחינת נבות סדין אדום. לדעתו, מירון מבקש להיות הסופר־אגו של ספרות שלמה, הוא רוצה להחליף את הקריאה בגנסין בקריאה בדן מירון, את הקריאה באלתרמן בקריאה בדן מירון, הוא ממצב את עצמו בעמדת האח הגדול שתופס את אלתרמן מאונן במחסן ועושה לו נו־נו־נו (ויזן מכוון לפסיכולוגיזם של מירון, ק"ד). מחקרים כאלה זה מוות, אמנון היה חי. בסוף, זה ההבדל".

"צימאון למצליף חסר פשרות"

באחד המאמרים של נבות נגד "הספרות", רבעון אקדמי שהוציא החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, הוא מתייחס לדברים שכתב העורך, בנימין הרשב, על זכות קיומו של הרבעון בישראל של שנות ה־80: שעת טיסה קרבית, כותב הרשב, עולה יותר משנה של "הספרות". ואילו נבות, שקוטל אחד־אחד את מאמרי כתב העת, עונה לו כי אם זה הקריטריון, עדיף לסגור את כתב העת ולממן שעת טיסה נוספת לאף־16.

ברשימה אחרת, "אמא שלי ז"ל נגד מנחם פרי", הוא תולה את הסכסוך עם מנחם פרי בטינה ותיקה מצד אמו, שמתחילה עוד אי־שם בוורשה, והוא רק המוציא לפועל שלה:
"אני תקווה ששכנעתי אתכם, קוראיי היקרים, שלא אני האיש שניהל בפרי מאבקים - הייתי רק שליח של אמא שלי. הייתי יד הנפץ המשגרת מהלומות אל קלסתרו המעודן של המו"ל אנין הטעם (בענייני בישול). בבור הפיקוד ובחמ"ל ישבה אמא שלי... 'המלחמה עם הקליינער קאקער (זה לא אני אמרתי, זה אמא שלי!), עם הנחש משקפיים הזה, רק מתחילה. הוא גם ינסה לדבר איתך בטובות. אתה עמוד על המשמר ואל תוותר! גורנישט תיתן לו! מכות מצרים תיתן לו!'"

"זה נראה לי ספרות", אומר הסופר בועז יזרעאלי, שהיה חבר טוב של נבות. "אין כאן שום דבר ענייני או קונקרטי. מין מעשייה אורבנית נגד ההזניה של הספרות. אני תופס את זה כערוץ יצירתי של הביקורת שלו. אנשים קצת פספסו את הצד הליצני שלו, שעושה תעלולים מרגיזים. זה נתפס אולי כמשהו מרושע ומריר, וזה לא נכון. הספרות באמת היתה חשובה לו. הוא יצא נגד מה שמצועצע, מזויף, בורגני. מובן שהוא דרך על הבהונות של הרבה אנשים".

יזרעאלי אומר כי "ביקורת היא טקסט שעומד לעצמו, לא רק כלי כדי להעביר לקורא משהו, ולכן גם הנימה של נבות בביקורות לא היתה שונה מהנימה בפרוזה שלו. הוא ממש נהנה מהכתיבה, וזה ניכר. אני כותב מאמרים בעיתון 'הארץ' ואני רואה איך זה להיות נתון לעצבנות של הציבור, אני מתחיל להבין את הסיטואציה שהוא היה בה. מישהו שייקח את המקום שלו - אין. עמדה ספרותית שהופכת לישות בפני עצמה - לא קיימת. אני מזהה צימאון למצליף חסר פשרות, כן, חריף ומסוגנן".

פרופ' גבריאל מוקד, שאף הוא היה חבר של נבות, מוסיף כי נבות "המשיך מסורת של מבקרים שלא חששו. הוא ניהל מלחמות קשות - אבל לא יותר מפרישמן או ברנר בביקורת הלוחמת שלהם. הוא היה מגדלור שהתייצב נגד שלטון התקשורת בשדה הספרות, ולא חשש לפסול את גלי האופנה - ובדרך כלל גם צדק ברוב שיפוטיו". כשפניתי למנחם פרי בשאלה איך הוא מתייחס היום לפועלו של נבות, הוא הגיב: "בגילי אין לי זמן ועניין לעסוק בהבלים".

בין סופרים לחקלאים

אמנון נבות, יליד 1952, גדל בבני ברק למשפחה חילונית. עם זאת, למד בצעירותו בישיבה, ולשונו רצופה בביטויים מספרות חז"ל וספרות ההשכלה. "כשערכתי את הספר", מספר ויזן, "הייתי נתקל במילה וחושב 'שגיאת הגהה', ואז הייתי הולך לבדוק ומגלה שלא, זאת מילה שלא הכרתי".
נבות התגורר עם אשתו ושלוש בנותיו באורווה שהוסבה למגורים באזור השרון, ועבד לפרקים כשומר בחברת שמירה, במקביל לכתיבת ביקורות. לאחר שסולק מהעיתונות המרכזית, פרסם רבים ממאמריו במקומונים כמו "צומת השרון", שם נתנו לו חופש לכתוב גם רשימות בנות 4,000 מילה (בעוד בעיתונים המודפסים רשימות ביקורת בדרך כלל לא עולות על 1,000 מילה).

אתה רואה את עצמך כממשיכו?
ויזן: "לא. דבר אחר לגמרי".

מה דומה בכתיבה שלכם?
"פעם שמעתי ראיון עם אסטרונאוט אמריקני שסיפר על שיתוף פעולה עם הרוסים. הוא אמר, שנינו יכולנו לתקן את אותו דבר, רק שבניגוד אלינו, הרוסים היו באים עם מפתח ברגים ונותנים מכות - וזה היה עובד. אז גם אני ואמנון הגענו לאותן התוצאות. אני הייתי אומר על ספר 'אוי ויי', ואמנון היה אומר 'אוי ויי', אבל כתבנו את זה בדרכים מאוד שונות".
בביקורות שלו נראה הרבה פעמים שהמאבקים מאפילים על הספר עצמו.

"אני מסכים שאין אצלו אנליטיוּת מבויתת. באמת היה לו קושי להתמקד. מעט מאוד מהמאמרים שלו מדווחים על הספר עצמו. הקשר בין הטקסטים שלו לבין מושאי הביקורת הוא לא תמיד ישיר. הוא היה כותב על סופר מסוים - ואז עובר לדון בסטימצקי, במנחם פרי, ובחוסר האפשרות לקיים נוסח גנסיני בספרות העברית.

"כשנבות כותב על נתן שחם, לדוגמה, הוא מתחיל בזה שבדרכו ל'בית הסופר' בתל אביב הוא מגיע בטעות ל'איגוד החקלאות הישראלי', ומוצא שם עלון על כרס מלאכותית לפרות שמגדילה את תנובת החלב, וכל זה מטאפורה לזה ששחם הוציא ספר עב כרס שהמילוי שלו מלאכותי, מה שאופייני למספרי דור הפלמ"ח שכותבים אחרי שיאם. השזירה של פרוזה לתוך הביקורת - זה דבר שאפיין אותו, אבל בעיתונות היום לא מגיבים לזה כל כך טוב".

לדברי ויזן, נבות "הגיע ממקום שבו הביקורת צומחת מתוך הספרות, ולא היה לו את קרש הקפיצה של המחקר או של התיאוריה. הוא אף פעם לא עסק ב'פוסט־קולוניאליזם ביצירתו של...'. הוא נע בזרם של הספרות, ונחבט בסלעים, ופתאום מצא את עצמו בעולם שבו הוא היצור המוזר, ולעומת זאת יש כל מיני תפקידים כמו 'כתבי תרבות', בעוד תפקיד המבקר כבר לא ברור. אז הוא הפך להיות חצי תימהוני".

"האיש שאהב ממולאים"

מתוך "הספרות העברית: הנר הולך וכבה", 1989:
"הספרות העברית קרבה במהירות עצומה אל סיפו של 'החור השחור' הקרוי 'תרבות הפנאי המערבית'... 'תרבות הפנאי' הבדרנית והשטחית, תאבת הסיפוקים המיידיים... היא מלאך־המוות של הספרות... הספרות העברית, אם חפצה חיים היא, חייבת לשאוף אל פסגותיה בימי עברה הזוהרים: ייצוג 'האני העליון הקיומי' של ההוויה התרבותית העברית, מוסרה וערכיה, והמחיר שתובעת הוויית חיינו כאן. מן הראוי הוא, שכל המעשים ייעשו לאלתר, שאם לא כן, לא נוכל להשיב אלא כדרך שהשיב ברנר לברדיצ'בסקי: 'אכן, שחורים הנרות ההולכים וכבים'".

"נפגשנו לראשונה ב־2010 ב'נסיך הקטן' בתל אביב", מספר ויזן, "הוא היה יושב שם בכל יום שישי. ניגשתי אליו ואמרתי שאני רוצה להוציא מבחר מאמרים שלו. הוא אמר שהוא לא רוצה, אז אמרתי לו, 'אני אוציא בלי לשאול אותך'. הוא אמר לי 'אה, ככה?', אבל הוא ידע כמה אני מכבד אותו, וככה בסוף נולד הספר 'מזכר פנימי' שיצא לאור ב־2011, על העשור האחרון בסיפורת העברית.
מאותו רגע, התחילו ויזן ונבות לשתף פעולה בכתב העת 'דחק'. "הוא הפך לחלק מהמשפחה של כתב העת. היה יושב פה בבית עם סיר הממולאים מאמא שלי. אני, נבות, בועז יזרעאלי, לאה איני, ויזלטיר, אהרן שבתאי - אלה אנשים לא ממש חברותיים, אוסף של אינדיבידואלים שהצליחו לקיים ביניהם יחסי כבוד. אבל עם אמנון היתה חברות אמיתית, שלי ושל אשתי.

בחתונה שלי, הוא היה ממחזיקי החופה. מגיל 60 הוא ביקש שכולנו נקרא לו 'סבא'. הוא היה בונה דיוקן של כל איש ספרות שהוא פגש, חוקר מה מניע אותו. הוא היה חוקר אותי, 'מה אכלת?'. ברומן שלי, 'פֶּקַח', אמנון הוא דמות, שכל מה שהיא אומרת זה ציטוטים של אמנון - אוסף של ספקולציות ושאלות על מה בישלה סבתא שלי כשהייתי בן 12".

מה הוא היה מוצא באוסף הפרטים הטריוויאליים האלה?
"אמנון היה תמיד בעמדה של 'הצופה לבית ישראל'. אז לכל פרט קטן היתה משמעות. אם אני בא מבית מזרחי מסורתי מיהוד, ופתאום בגיל 20 ומשהו מתחילים להגיש בסוף הארוחה קינוח חלבי - זה סימפטום, בדוגמה הזאת: סימפטום להתרופפות של ערכים".

יש דימוי של נבות כנביא קודר של הרפובליקה הספרותית. אבל אתה מתאר דמות שונה, עם לא מעט חברים סופרים.

"הוא לא היה חושב על עצמו כנביא בשער, עם כל הפאתוס של הנביא. הוא היה אומר משהו גרוטסקי על שוטטות בביבים, מתחת לווילות של צפון תל אביב, כשהוא מציץ ורואה מה זה אכל ומה ההוא שתה. הוא לא ראה את עצמו כמי שלוחם בחזית, אלא כמי שיש לו חוב כלפי העבר, כלפי המסורת. הוא תמיד ניהל, במידת יכולתו, דיאלוג עם הרפובליקה הספרותית".

למי הוא כתב ברפובליקה הזאת, את מי הוא דמיין מולו?
"חד־משמעית את ברנר. הוא ראה את עצמו כמי שמדבר בין הדורות, עם אנשים כמו ברוך קורצווייל ומנחם מנדל פייטלסון, שהיה מבקר משכילי נשכח, כל מיני אנשים שלא עשו פשרות, והספרות - או הממשות - מחצו אותם.

"זה לא קל להיות האאוטסיידר שאמנון היה. מאוד קל שיאהבו אותך כמבקר - אם אתה כותב כמו יורם ברונובסקי למשל, כתיבה 'תרבותניקית' כזאת. נבות היה מסוגל לכתוב על ספר, 'לא הייתי לוקח אותו לשירותים'. מי שלא ויתר על הספרות כאמנות, הדברים ברורים בעיניו: הזיוף של עוז, הפורמייקה של גרוסמן, זה ברור למי ששופט ספרות כאמנות, בלי ההילה שמסביב".

דווקא נראה כאילו הוא מגן על איזו הילה אבודה, אלא שהוא מציב אותה הרחק בעבר.
"ההילה הזאת היא ההילה של הספרות עצמה. הוא חזה את מסחור הספרות העברית. היום ספר מתקבל כי יש לו מנגנון יחסי ציבור משומן. בשעתו לא אמרו את זה. הוא התריע על התהליך, וקרא לו 'אובדן הסוברניות של הספרות' - הספרות כבר לא ברשות עצמה. הוא ראה איך סופרים מכוונים ספר לפרס ספיר, ואחרי שהם זוכים הם חוזרים לכתוב תוכניות טלוויזיה. הוא התעסק כל הזמן בזיוף של סופרים".

מהיכן המוטיבציה שלו להמשיך לכתוב ולפרסם בזמן שהוא חוזר ומתריע שאין למי לכתוב?
"הספר מיועד למבקרים ולחוקרים. אני לא משלה את עצמי - מי עוד קורא אסופת מאמרי ביקורת? יכול להיות שגם סופרים צעירים יתעניינו, זה לא מופרך. אבל אני אף פעם לא שואל את עצמי מי קהל היעד. אולי מישהו ישמע על נבות, אולי מישהו ירגיש גם כן לבד, ויגיד 'אני צריך לדבוק באמת שלי, אולי מי שהולך עם האמת שלו, יהיו לו בסוף חברים שזוכרים, שדואגים שהדברים יכונסו, שזה לא יהיה לשווא, שמעמידים מצבה מכובדת לזכרו".

ויזן חד משמעי בצורך של הקובץ. "זה שווה את זה, ואני חושב שהבנות שלו שמחות מאוד בספר. זה כבר מספיק. אני חושב שאמנון היה אומר, 'לשמח את בנותיו של האיש, זאת הסיבה המרכזית!' זה היה ההיגיון שלו, היגיון של אבא, של איש פשוט שאהב ממולאים.

"הכתיבה שלו היא קומית. אלה לא עלבונות. זאת פרוזה מעולה. זה כמו לומר שג'ונתן סוויפט זה עלבונות. הוא אוהב לכתוב דברים כאלה מופרכים, שאי אפשר לא לצחוק. הוא היה קורא ספרות וחווה אותה. קורא ספר רע, ונשאר מיואש שבוע; קורא ספר טוב ונהיה מאושר. אני מאוד מקווה שיהיו מי שיידעו להכיר בהישגים שלו, וגם להבין איך צריך לקרוא אותו".