"חשבתי שלא נחווה שם שום רגש מכיוון שהיהודים זרים לנו"

פסטיבל "קולטורה.net" הבינלאומי הראשון, אשר מתקיים בימים אלה במרחב הווירטואלי, מספק הזדמנות נדירה של מפגש עם דמויות המפתח בתרבות הרוסית העכשווית במדינות השונות. האירוע המסקרן של הפסטיבל יתקיים ב־13 במאי, כאשר המשתתפים מישראל יוכלו להיחשף לכתיבתה ולפועלה של הסופרת ואשת הציבור הליטאית רוּטָה וָנַאגיָיטָה.

נדמה שהמסגרות הפורמליות של "קולטורה.net" צרות עבור וָנַאגיָיטָה. על אף שליטתה בשפה הרוסית, חשיבותה אוניברסלית ולא מצטמצמת לשפה כלשהי, ועל אף עיסוקה הספרותי השפעותיה חורגות הרבה מעבר לעולם הספר. אמנם הקוראים בליטא הכירו אותה בזכות ספריה הרבה לפני ששמה נודע ברחבי העולם, אולם ב־2015 כל מה שידעו על ונאגייטה השתנה. מאז הופעת ספרה "מסע עם האויב", שהציג לראשונה בשפה הליטאית את חלקם המכריע של הליטאים בהשמדת יהודי ליטא בשואה, אין אדם ששופט אותה רק על פי האיכויות הספרותיות.

"בדומה למרבית הסובבים אותי לא ידעתי דבר על היהודים, והיו לי לא מעט דעות קדומות עליהם, לדוגמה חשבתי שאסור למי שאינו יהודי להיכנס לבית כנסת", מספרת ונאגייטה בשיחה עם "ישראל היום", "במקרה שלי חוסר הידע הצמיח סקרנות. טיפלתי בכמה פרויקטים שמומנו על ידי האיחוד האירופי ועסקו בזכרון ובהיסטוריה של ליטאים וליטא, והבנתי שלא רק אני לא יודעת דבר על היהודים, על תרבותם ועל אמונתם.

"בשלב הזה כלל לא רציתי להתמקד בשואה, מה גם שהרעיון לחשוף את הציבור הליטאי לשואה, למשל באמצעות הבאת קבוצות אנשים לגיאות ההריגה, כמו יער פונאר בקרבת וילנה, נראה לי לא נכון: חשבתי שלא נחווה שם שום רגש מכיוון שהיהודים זרים לנו. לעומת זאת, אם נלמד על היהודים, על דתם ועל אורח חייהם, אם ניגע בשמחות שלהם, נקשיב לשירים שלהם ונאכל את מאכליהם - נפתח קרבה אנושית, ואז כשנגיע לגיא ההריגה בפונאר נשכיל להבין איזו ציוויליזציה עשירה ועצומה נספתה שם. כך, על בסיס הרעיון הזה גיבשתי את פרויקט 'להיות יהודי', שהיה להצלחה גדולה. אנשים התעניינו, נרשמו והשתתפו, עד שנגמר המימון".

"ספר? גחמה מוזרה"

בעקבות הפרויקט הוזמנה ונאגייטה לסמינר הכנה של קבוצת מורים ליטאים לקראת נסיעתם ל"יד ושם", ושם שמעה לראשונה מפי היסטוריון מקומי כיצד התרחשה השואה בליטא. עד אז כל ידיעתה הסתכמה במשפט "הגרמנים רצחו את היהודים", ולפתע התברר שהרוצחים היו ליטאים, שלממשל הליטאי אשר הוקם על ידי כוחות הכיבוש הגרמניים היה תפקיד פעיל ומכריע בפעולות ההרג, ושמבצעי הרצח עשו את הדברים מרצונם.

"הגילוי היה מזעזע", מודה ונאגייטה, "ומטבע הדברים רציתי לדעת מה עשו בני משפחתי בתקופת השואה. תמיד דיברו במשפחה על כך שלסבא שלי ולדודותיי היה קשר כלשהו לעניין, אבל אף אחד לא ידע בדיוק מהו. התחלתי לחפש בספריות ובארכיונים ומצאתי את התיק של סבא ואת המסמכים של הדודות. הבנתי שהמוני ליטאים, גם כאלה שבעצמם לא רצחו באופן ישיר, היו שותפים לפשעי השואה באופן זה או אחר".

ונאגייטה מצאה בארכיון הקג"ב את התיק של סבה, שאחרי מלחמת העולם השנייה נעצר על ידי שלטונות בריה"מ, נשפט והוגלה לקזחסטן. הוא הואשם בכך שקיבל מן הגרמנים נשק וחיבר עבורם רשימות של פעילים סובייטיים - כל האנשים ברשימות שסיפק היו יהודים, וכולם נרצחו על ידי הגרמנים.

"האם סבי ידע מה יקרה לאנשים ברשימותיו?", תוהה ונאגייטה, "אין לדעת". ביחס לקרוב משפחה אחר, בעלה של דודתה, שהיה מפקד המשטרה הליטאית בעיר פניבז'יס (פּוֹנֵיבֵז' בהגייה היידישית) בקיץ 1941, אין לה ספקות.

"זו בדיוק התקופה שבה יהודי העיר גורשו לגטו, ואחר כך נרצחו. מאז שגדלתי, ידענו במשפחה שהדוד אדמאס השתתף בשואה, בלי שסיפרו לנו פרטים. כשהגרמנים נסוגו מפני הצבא האדום, הוא ברח עמם, הגיע לארה"ב וחי שם תחת שם מזויף. הוא לא היחיד. כ־60 אלף ליטאים ברחו עם הנאצים, כל שכבות הממשל הליטאי, וביחס לאנשים כאלה ופשעיהם אין תיקי ארכיון".

"כשהתגבש אצלי הרעיון לכתוב ספר, כל חבריי, כל מכריי ואפילו הילדים שלי אמרו 'השתגעת? זה לא יעניין איש'", היא אומרת בעצב. "לתגובה הזאת התלווה בדרך כלל 'הסבר' בנוסח בוטה יותר - שהיהודים יכתבו על הטרגדיה שלהם, את צריכה לכתוב על הליטאים. מה, היהודים משלמים לך? פניתי למו"ל שלי, ההוצאה הגדולה ביותר בכל המדינות הבלטיות, ומכיוון שנחשבתי למחברת מצליחה המו"ל לא סירב, ואף הקצה למחקר על הספר 2000 אירו. הוא היה משוכנע שכך 'הגחמה המוזרה' שלי תבוא על סיפוקה - הספר ייצא בשקט, ואז אחזור לחבר רבי מכר נורמליים".

"עובדת בשביל פוטין"

העבודה על הספר חייבה את ונאגייטה לסייר באתרי הרציחות ולראיין אנשים שגרים בסביבתם. בליטא הקטנה היו לא פחות מ־234 אתרים כאלה - חלקם בסמוך לערים, אחרים עמוק במעבה היער. רוטה הבינה שלא תוכל לעמוד במשימה המורכבת לבד, הסיכוי ללכת לאיבוד ביער או להיתקע הרחק מן העיר עם תקר בגלגל הפחיד אותה לא פחות מהציפייה להימצא לבד במקומות שראו טבח המוני. היא חשבה תחילה לשכור סטודנט שיתלווה אליה בסיורים, אך הגורל זימן לה את המפגש עם אפרים זורוף, היסטוריון ומנכ"ל מרכז ויזנטל בירושלים.

"הבזיק אצלי הרעיון: אם אנחנו באים משני צדי המתרס - במשפחתו היו קורבנות שואה (אחי-סבו נורה ביער פונאר), ובמשפחתי היו מבצעי השואה - אולי נצא ביחד למעין 'מסע עם האויב' לאתרי הרצח? אפרים הסכים, והמסע המשותף שלנו, שכלל כ־40 אתרים בליטא וכמה מקומות נוספים בבלארוס, שאליהם נשלחו ליטאים כדי לירות ביהודים מקומיים, הוליד את הספר, שלכאורה לא אמור היה לעניין איש אך בפועל דמה לפצצה שקרעה את השקט סביב נושא השואה בליטא. בחרתי לכתוב את הספר בשפה אנושית ואמוציונלית, אך יחד עם זאת פשוטה. קוראים רבים 'בלעו' אותה בלילה אחד. זהו כנראה הכישרון היחיד שלי: אני יודעת לכתוב בצורה שתעניין את הקורא".

הופעת הספר עוררה הדים שאיש לא חזה. בהוצאה ראשונה הודפסו תחילה 2000 עותקים, שנחטפו תוך 48 שעות, אך בהמשך הודפסו עוד הוצאות, ונמכרו עוד 17,000 עותקים, כך ש"מסע עם האויב" הפך לרב מכר אדיר. חשוב אף יותר, הוא הפך לשיחת היום. אנשים דנו בו סביב שולחנות ארוחות הערב ובחתונות. קרה לא אחת שבני משפחה רבו ביניהם ומשפחות רבות "נקרעו" בין התמיכה להתנגדות, בין אלה שטענו שהנאמר בספר אינו יותר מהמצאה לבין מי שנשבעו שכל האמור אמת, וחובתם של הליטאים לדעת אותה ולהודות בה. "נושא השואה, שלא היה חשוב לעם שלי במשך 80 שנים, נהפך בתוך מספר ימים לנושא מרכזי", אומרת ונאגייטה.

גורמי ממשל וחלקים לא מבוטלים בציבור הליטאי התנפלו על ונאגייטה בעקבות הוצאת הספר וניסו להדביק לה תדמית של חובבנית ("היא כלל לא היסטוריונית בהשכלתה", טענו, כאילו האמת משתנה בהתאם למקצוע של מי שמשמיע אותה) ושל בוגדת בעמה. באופן בלתי רשמי נפוצו שמועות ש"היהודים משלמים לה" כדי להאשים את הליטאים, ובאופן רשמי נזרקו לחלל האוויר ההשערות ש"היא עובדת בשביל פוטין" כדי לערער את עצמאותה של המדינה הבלטית. בשיאו של גל התגובות העוינות הכריזה מחלקת ביטחון המדינה של ליטא כי הספר מהווה איום על הביטחון הלאומי, לא פחות.

כלי משחק פוליטי

ההיסטוריה הכאובה של העם היהודי משמשת בשנים האחרונות כר נוח להתגוששות של צדדים שונים במאבק הגאופוליטי המחריף בין רוסיה של פוטין לבין כמה מדינות מזרח אירופה, שהשתחררו מן הלפיתה הרוסית בעקבות התפרקות בריה"מ, אך חוששות ששאיפות ההתפשטות של רוסיה יבלעו אותן שוב. המאבק הזה הוא הסיבה האמיתית להתעניינות הפתאומית של רוסיה בשואת היהודים, ושני הצדדים משתמשים בו בחצאי אמיתות, כשזיכרון השואה עבורם אינו יותר מקרדום לחפור בו.

אחרי עשרות שנים שבהן ביקשו הרוסים להעלים את הטרגדיה הגדולה של העם היהודי בשואה מן התודעה, נושא השואה אומץ לפתע על ידי התעמולה הרוסית, אולם לאימוץ הזה יש מטרה מרכזית אחת: לפגוע בלגיטימיות של מדינות כמו אוקראינה, לטביה וליטא באמצעות הצגתן כיורשות של משתפי הפעולה עם הנאצים.

למרבה האירוניה, ההאשמה הרוסית הגורפת גורמת למדינות מזרח אירופה לנקוט בקו פעולה שגוי באותה מידה. במקום להוקיע את בני עמם, שאכן השתתפו, מי יותר ומי פחות, ברצח יהודים, הן בוחרות להתעלם ולהתנער מן האחריות על הפשעים נגד היהודים בתקופת השואה, ולתייג כל עיסוק באחריות הזאת כ"מזימה רוסית".

בסמיכות זמנים מקרית, כשהרוחות סערו בליטא סביב "מסע עם האויב", גם בפולין יצא לאור ספר של מחבר מקומי שתיאר את רציחות היהודים בידי הפולנים במהלך השואה ומיד אחריה. לשני הספרים הודבקה מיד תווית הגנאי של "פרויקט התעמולה של פוטין", והם הוצגו כמסע מתוזמר נגד המדינות שמתנגדות לרוסיה. ונאגייטה מודעת כמובן לעובדה שגילוייה מציגים את העבר של עמה במלוא כיעורו ועלולים לשרת את מבקשי רעתה של ליטא העכשווית, אבל אין בכך כדי להסיט אותה מהדבקות באמת. והאמת ברורה: מכונת השמדת היהודים בליטא הופעלה בעיקר על ידי הליטאים.
"הדבר הנורא ביותר בשבילי הוא ההבנה שבליטא לא היה ממש כיבוש גרמני", היא אומרת בגילוי לב, "הגרמנים כבשו את ליטא והמשיכו מזרחה, בין 1941 לשחרור ב־1944 שהו בשטחה בין 600 ל־900 גרמנים! בממשל הליטאי שתחת הגרמנים שירתו כ־20 אלף איש, והם שביצעו את העבודה. הגרמנים פיקדו, והליטאים רצחו".

מה עפ"י הבנתך גרם לליטאים להשתתף בהמוניהם בפשעי השואה?
"הגורם המכריע היה האשמת היהודים באהדה לשלטון הסובייטי ולקומוניזם. האמת היא שממשלת ליטא העצמאית דווקא לא התנגדה לכיבוש הסובייטי בשנת 1940, ואפילו הורתה לצבא שלא להתנגד לפלישה. אך מיד עם התבססות השלטון הקומוניסטי החלו המעצרים והגירושים לסיביר, הליטאים הבינו לאיזו צרה נקלעו, ורצו לחפש את האשמים. כמו בכל עת משבר, יהודים התאימו לתפקיד הזה: הם, כביכול, כולם תומכי הקומוניזם. התעמולה של היטלר, ששטפה את ליטא והציגה תמונה דומה, סייעה מאוד להטמיע אותה.

"עם הפלישה הגרמנית, הליטאים ראו בגרמניה את הרע במיעוטו לעומת הדיכוי הסובייטי, וקיוו שהכיבוש הגרמני יעניק להם עצמאות ו'על הדרך' יאפשר להיפטר מן היהודים, שכבר הוצגו כאויב של ממש. הפגיעה ביהודים כבר לא נראתה כפגיעה בחלש, אלא כמאבק מול שטן רב עוצמה שמנסה להרוס את ליטא, מה שהפך את הפוגעים ביהודים לגיבורים, לפחות בעיני עצמם. המניע הזה הצטרף לאנטישמיות הקתולית המסורתית ולשאיפות להתעשר על חשבון הרכוש היהודי.

"הספר פיצל את העם"

"ב־6 בספטמבר 1941, היום שבו גורשו יהודי וילנה לגטו, התפנו 46 אחוזים מן הדירות בעיר, ומישהו הרי הרוויח מכך. בכל עיירה ליטאית הוקמה ועדה לחלוקה מחדש של הרכוש היהודי. חברי הוועדות היו כולם ליטאים, הם ידעו שאת הכסף והתכשיטים שנאספו מן היהודים המוצאים להורג או הנשלחים לגטו יש להעביר לשלטונות הגרמניים, אבל רק הם ידעו כמה נאסף, ואת מה שרצו פיזרו בין אנשי שלומם, בין העניים והנזקקים הליטאים. מן הסתם הם ראו בעצמם אנשים אצילים והגונים, כאלה שדואגים לבני עמם.

רוב הליטאים היו כאלה - לא חסידי אומות העולם, ולא סאדיסטים אלא מי שמסתגלים ומנצלים את הסיטואציה לטובתם. אישה אחת סיפרה לעיתונאי בתוכחה, כיצד בעיירה שלה כולם בזזו את הרכוש היהודי, והיו אף כאלה שמכרו שיני זהב של הקורבנות. אחת השיניים האלה קישטה את פיה, אבל האישה לא ראתה בכך כל פסול מאחר שהיא קנתה את השן".

כיצד השנים שעברו מאז הופעת "מסע עם האויב" שינו את היחס של הליטאים כלפי ספרך וכלפי השואה באופן כללי?
"נושא השואה פיצל את העם לשני חלקים, וקשה לי לקבוע מה השיעור של כל אחד מהם, אולם היום אין חולק על כך שזה נושא חשוב. אנשים יודעים עליו, חושבים עליו, וגם אם הם מעדיפים להתעטף בשתיקה, הם כבר לא חושבים ששואת היהודים לא היתה. הנושא יצא מן המחבוא, ויהיה קשה מאוד לטאטא אותה בחזרה מתחת לשטיח. כל חבריי עדיין מסרבים לדבר איתי על נושא הספר. לאף אחד הרי לא נעים להכיר במעשי שטן שדור הסבים שלנו עשה. הרבה יותר נוח להפיל את האשמה על הראי שמציג את האמת המרה - עלי".

פסטיבל "קולטורה.net" נערך בשיתוף פעולה בין ספריית בית אריאלה, עיריית תל אביב, הרשות לקליטת העלייה, תיאטרון גשר והפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות "אפוס".