חולים אלמונים היינו

אין להם יותר פנים ושמות. מותם הוא כבר לא "קריאת השכמה". לא "מחדל" ולא סיבה לתבוע קבלת אחריות ממישהו. המוות שלהם הוא "מחיר". מחיר החזרה ל"נורמליות", תשלום הדמים עבור הזכות להצהיר ש"השארנו את המדינה פתוחה ללא סגרים". אפשר לקרוא להם "קורבנות ההכלה", אם תמצאו יחצן ציני מספיק.

אלף מתים. בשלושה חודשים. בינתיים כבר יותר. או פחות. תלוי את מי שואלים ואיזו ספירה מקובלת עליכם. שזה עוד סימן לרוח התקופה: הפסקנו לספור. הפסקנו לעקוב אחרי המספרים. חלפו הימים של מעקב קולקטיבי דרוך אחר מבזקים הנפתחים בפורמולה הלשונית "מניין ההרוגים עלה".

זה יהיה קל מדי, צפוי מדי, להצביע על הצביעות. היא זועקת את עצמה ואין צורך להצביע עליה. קורבנות הגל הרביעי לא קיבלו שער דרמטי בעיתון, איש לא מונה את מספרם בשלטי חוצות, הם אפילו לא שורה מתחלפת בתחתית המסך של תוכניות האקטואליה. אף אחד לא עולה על הדוכן וצווח: "יש לנו עם שהולך ומת!". אפילו לא זה שעמד וצווח זאת קודם. במיוחד הוא. דווקא הוא.

אפילו הוויכוח על מספרם נדחק לשרשורי טוויטר צדדיים: לאף אחד לא מספיק דחוף לדווח, ולאף אחד לא בוער לדעת כמה בדיוק מתו מתחילת הגל, כמה מתו בחודש שעבר, כמה מתו השבוע. כמה הלכו מאיתנו עד רדת הליל.

ואם כבר מציינים את מספרם, זה רק כדי להשוותו למניין הנספים הגבוה יותר בתקופה המקבילה אשתקד. במילים אחרות, אם הם מעניינים, זה רק כשאפשר להשתמש בהם כדי לעשות עוד קצת פוליטיקה על הגב של קודמיהם. זו כבר לא סתם צביעות, זו ציניות מקפיאת דם.

וזה הדבר העמוק שצריך להבין כאן: אנחנו בסטייט אוף מיינד אוסלואידי. הם כמו קורבנות השלום, אף שהאחרונים לפחות קיבלו יממה של שירי שכול ואבל ברדיו אחרי שעלו השמיימה בסערת חגורות הנפץ. חזרנו, ובגדול, למנטליות של "המטרה הגדולה", או יותר נכון של "בשם המטרה הגדולה". של "להצטער על כל אבדה בנפש", אבל לא לתת לזה לרגע אחד להוריד את העיניים מהיעד. וגם הפעם קוראים לזה "לקבל החלטה אמיצה".

חזרנו גם לדיסוננס המקאברי והמצמרר ההוא שבין מציאות מטורפת של שכול, ודמעות, ופצועים אנוש, ונכים לכל החיים, ועומס רגשי בלתי נתפס על חיי היומיום ועל מערכות הביטחון, החירום וההצלה - מול ממשלה שחוגגת ניצחונות ותקשורת שמהללת את הצלחותיה. שוב הניתוק המקומם הזה שבין הרטוריקה למציאות, שבין הנהגה לשטח, בין הטקס ליומיום.

וכמו אז, מי שמעז להצביע על כך, מי שרק פוזל לכיוון של תקיעת מקלות בגלגלי העגלה הדוהרת אל האופק המואר, מוקע מייד כמסית. ביחד עם "הכלת המוות", חוזר גם הדיכוי המנטלי של הביקורת החופשית. אין דבר כזה יותר אופוזיציה לגיטימית. הכל "הסתה ביביסטית", "שיח רעיל", הכל "פוליטיזציה פסולה".

"ערב יום הכיפורים והפיד מלא בדברי הסתה כלפי ראש הממשלה. אין אפילו זכר להעמדת פנים שהיום נצום לכפרת עוונות, או אולי איזו הורדת טון סמלית. 500 קמ"ש של בלע", כתבה חברת הכנסת לשעבר איילת נחמיאס־ורבין בטוויטר בערב כיפור. ודווקא משום שאני מכבד אותה, אני שואל: אנחנו חלקנו אותה פיסת מציאות בשנתיים־שלוש האחרונות, שבהן בעיתון הבית של האליטה התרבותית והמשפטית של ישראל השתעשעו ברצינות באנלוגיות בין נתניהו להיטלר או צ'אושסקו? אנחנו זוכרים מי כבשו את משרדי הממשלה אחרי שהשוו את נתניהו לארדואן, כינו את שריו "חבורת מגעילים" ו"חארות" וייחסו לתומכיו פסיכוזה של נפגעי כתות? אנחנו זוכרים איך בהפגנות שזכו לשירי הלל מרה"מ לשעבר אהוד ברק, לתערוכת גלוריפקציה בכיכר רבין ואפילו לקאנונזציה בספרי אמנות - הושחתו סמלים לאומיים, הזדקרו פינים מתנפחים, והסתובבו מפגינות במעמד של ידועניות עם שלטי "ביבי ז**ן אותי ולא צלצל"?.

וכן, זה קשור בדיוק לנושא שבו פתחנו: כי עם אלף מתי הקורונה בגל הראשון אפשר היה לחולל פאניקה מוסרית ולמהר להאשים את ממשלת ישראל ב"מחדל", ומותר גם היה לנהל תעמולת בחירות נבזית עם הדמיה של דיוני ועדת החקירה לבדיקת מחדלי הקורונה ברפרנס גס לוועדת החקירה ההיא, של המחדל ההוא, של המלחמה ההיא. שום דבר מזה לא נחשב אז לפוליטיזציה של המוות, ושום דבר לא נחשב לרעל והסתה. אבל כשמשפחת חדריה שמואלי קורעת את השמיים בזעקותיה - משטרת השיח יוצאת לחלק דו"חות לה, ולאנשים שבאו לחבק אותה. במקרה הספציפי הזה, מותר ואף רצוי להאשים את ה"כת" ב"שימוש בחלל צה"ל כשאהיד של הימין הביביסטי".

אלה אותם דפוסים חוזרים ומשתלבים של תת־רגישות ממסדית ורשמית למוות ולשכול, ורגישות־יתר למחאה, כשהעיניים תמיד על המטרה: אל תיתנו למוות לקלקל את התמונה הגדולה; ובטח ובטח שאל תיתנו לממזרים להרים את הראש.

אבל אני חושב שהממזרים של היום הם אולי קצת מראה; שהפאניקה הגדולה שמייצר הסגנון שלהם, הצורך הבהול לסמן אותם במוסרניות כאיום גדול על שלמותנו הרוחנית כחברה, הפיכתם לסיבה טובה לדיון מחודש על גבולות הממלכתיות ואפילו הקמת גוף ש"יתכלל את ההסתה ברשתות החברתיות" או מה שזה לא יהיה - כל זה הוא פרויקציה, מנגנון השלכה פסיכולוגי של הכתם המוסרי שדבק בנו, כחברה, בגל הרביעי והארור הזה, דווקא על הזולת המתקומם נגד המשחק ההנדסי המופקר בדנ"א המצפוני שלנו. משום שזה הגל שבו נפרדנו סופית מהדבר הישראלי כל כך, היהודי כל כך, ההפוך בנשמתו העמוקה והיסודית ביותר מהביטוי מקפיא העצמות של שרת הפנים שלנו, "לדעת להכיל את המתים".

כי בסוף־בסוף, ממשלת ישראל כפתה על כולנו הכרעה מוסרית שאת השלכותיה המצפוניות נצטרך לשאת כעול כבד על הכתפיים למשך כל ימי חיינו: רבים נחשפו לסכנת מוות ואולי אף מתו, כדי שלא תיפגע לנו אשליית הנורמליות. כדי שלא תופרע שגרת החיים הנוחה שלנו. והם נשאו בנטל מבלי שגויסו, מבלי שהתנדבו, מבלי שבכלל חשבנו לקיים דיון על "נשיאה בנטל". ולא, זו לא רולטה. זו לא היתה הגרלת מוות, שבה לכל אחד מאיתנו היה סיכוי שווה לחטוף ולמות למען "טובת הכלל". העמדנו בקו האש את החלשים, את תשושי הגוף, את הפגיעים, את דור המייסדים, וכן, גם את הפריבילגים פחות.

אנחנו לא נוכל לחמוק מכך: נתח גדול מהמצפון שלנו דהה, וביחד איתו כבה גם משהו בנשמתנו החברתית. בין שנרצה בכך ובין שלא, הדור שלנו חתום על הקרבת חייו של הזולת, שלא לצורך הישרדות כי אם בשביל תחושה כוזבת של "נורמליות", ולעולם לא נחזור להיות מה שהיינו. זו המורשת האמיתית של ממשלת לפיד־בנט. אל תהיו ממלכתיים עכשיו. תצעקו.