שיטת המקל ומיץ הגזר

זלולת, זה השם שנתנה האקדמיה ללשון העברית לג׳אנק פוד, עם רמזים לזלילה, זלזול וזול. אחד האתגרים הגדלים ותופחים על אנשי המחר הוא בעיית ההשמנה המחריפה של העולם המערבי. ככל שהעבודות שלנו מתמקדות בחפירות שוחות במקלדת, בסחיבת עכברים במעלה השולחן ובישיבה מייגעת מול המסך, כך אנו הולכים ומתנוונים.

שעות העבודה הארוכות בהיי־טק ובלא-טק מעוררות תשוקה לאיזו הפתעה, גיוון והרפתקה שיחלצו אותנו משממת הנוחות. ומאחר שאי אפשר לעשות בכל שבוע טיול לאיסלנד, אנו יוצאים להרפתקאות בריחות ונחמות בין המלוח למתוק. וכך יש מעמד שלם של עובדי וויי־פיי, שיום העבודה שלהם נודד בין בית הקפה למסעדה וחוזר חלילה, עד שבערב הם יוצאים לבלות בבר.

לילדים שהוריהם היו חוזרים ״מאוחר״ מהעבודה בחמש וברושים, קראו פעם ״ילדי מפתח״. היום צריך לעדכן את שמם לילדי ״מנה חמה״, או ילדי נינג׳ה המתאמנים דרך קבע באמנות הנחמה של הפשרת צ׳יפס ושניצל. את מחיר השעות הארוכות בעבודה של ההורים משלמים הילדים, שגם בבית אוכלים זלולת מעובדת יתר שכל ערך תזונתי אבד ממנה.

״כולם יודעים שהקוביות מוטות, אך ממשיכים לזרוק באצבעות שלובות״, שר לאונרד כהן. קשה להאמין שיש מישהו שלא מכיר מקרוב את בעיות החיים בצד המוגזם. עדיין, נדמה שכחברה אנו מתעלמים היטב מהבעיה באלגנטיות של אלופי העולם בדחיינות עתידנית. למה להציק? דווקא עכשיו? נעבור את הבר־מצווה, ואת ארוחת השף לרגל תום השרב, ו״אחרי החגים״ נתחיל בדיאטה.

ההצעה של האוצר השבוע למסות משמעותית מיצים ממותקים מרגישה כמו מס סל־קל על חשבון האזרחים. אבל למרות האופרטוניזם הליברמני והפטרוניזם שמכעיס את הליברטריאנים החוק נראה כמו צעד בכיוון הנכון, גם אם הדרך לתזונה בריאה יותר עוד ארוכה.

לפני כמה שנים שקלה ממשלת אוסטרליה למסות את הזלולת במדינה בצורה משמעותית, במה שכונה ״מס מקדונלד'ס״, אבל נראה שהאוסטרלים נבחו על ההמבורגר הלא נכון. הציבור מחה כנגד מיסוי הג'אנק החביב עליו, והממשלה ירדה מהנושא. מחקר שנעשה בנושא על ידי ג'וליה אנף מראה שהדרך הנכונה להשפיע על תזונת הציבור עוברת דרך יצירת מעורבות ואחריות גדולה יותר של תאגידי המזון לציבור הרחב. וכאן זה מתחיל להיות מעניין.

בשבועות האחרונים השיקה מקדונלד'ס ישראל סדרה של מוצרים בפיתה. חלק מהמבקרים לעגו לאייל־שניזציה של המקדונלד'ס, כאילו שני המציא את הפיתה ולא ההפך. אולם עיקר קציפת העמבה ויהירות החומוס תהו כיצד מקדונלד'ס מעיזים לנכס ולנחס את הפלאפל בפס הייצור ההמוני. לא ראיתי שלמבקרים היתה בעיה עם תפריט אירופי, אסיאתי או הודי במקדונלד'ס, אולם כשזה מגיע לפלאפל שלנו? מישהו כנראה דרך למבקרים על הענבים עד שיצא מיץ המרה.

כחובב פלאפל בדקתי את הפלאפל של מקדונלד'ס בעצמי, ומשמח אותי לומר שהוא די מוצלח (עם כמה הסתייגויות, חכו) ולא רק כקונספט בריאותי. ניכר שהמקדונלדסים חיפשו ומצאו נוסחת פלאפל מנצחת. למרבה הצער, כנראה אחד משוטי הארץ השטוחה השתלט על העיצוב, שכן הפלאפל נראה יותר כמו דיסק שטוח מאשר כדור. אבל טעם הכדורים העשיר גרם לי לתהות כמה ירוק ואורגני היה ה״סמיילי״ אם היו ממציאים אותו בישראל ככדור פלאפל מחייך, ולא כצ׳יזבורגר אמריקני מגחך.

ההשגה העיקרית שלי לגבי המק־פלאפל מצויה בחוסר אחידותו. ניכר שפורמט הפיתה מאתגר את נערי המקדונלד'ס הרגילים ללחמניית המבורגר קלה תפעולית. דווקא במקום המתהדר בדייקנות פס נע להרכבת מזון מהיר ומדויק, מתקשים לשים את מרכיבי הפלאפל יחדיו בצורה מיטבית.
אכלתי כמה מנות מק־פלאפל ברחבי הארץ והתוצאות היו שונות עד מאוד. במצפה רמון זכיתי במנה מוצלחת, מלאה ועסיסית, אך זו של עזריאלי בתל אביב היתה מנת פלאפל הומיאופתי, מלא אוויר, עם זיכרונות טחינה מדוללת ופרודות חסה מדומיינת.

אחת הביקורות המצחיקות שקראתי על המק־פלאפל תהתה מאיפה החוצפה להתעסק עם שלמות ולהוסיף לפלאפל רוטב פלפלים חריף שמגיע ממטבח ״לא שייך״ כדי להתערבב עם קיבתנו ולגנוב את מערכת עיכולנו. במיטבו וברעתו, אוכל הוא תמיד אורגיה רומאית שבה הכל מתערבב עם הכל ואין שום צורך בדגי מוסר שישמרו על לובן וטוהר הרוטב.

קרוביי כבר מכירים את הסטייה שלי לחפש בכל חו״ל את גרסת המקום לפלאפל. אבל לא את טעם הפלאפל הירוק מבאר שבע אני מחפש בארצות אחרות. להפך, אני תר כתייר אחר פיתול הטוויסט המקומי. מתלהב מהקינמון שמוסיפים לפלאפל בוורשה, הגבינה הצהובה בברצלונה, או המיונז והשום בווילנה. התעוזה של המק־פלאפל להרחיב את שפת הפלא האפל מבורכת, ונותר רק להצטער שמקדונלד'ס לא שחזרו את הפלאפל הנהדר של ״מלכות הפלאפל״ זצ״ל, שעשו את אחד הפלאפלים הנועזים והטעימים ביותר שהיו כאן.

במבט רחב יותר, הצעד של מקדונלד'ס מבורך. מעבר להכרה במטבח המקומי, הוא מאפשר גם בחירות בריאות יותר בתפריט הזלולת. אם מישהו חושב שהזלולת תיעלם בגלל שמה העברי, או מיסוי יתר, הוא לא מבין דבר וחצי דבר בקשר הממכר שבין בני אדם וטעם מוגזם. יותר משהצעד של מקדונלד'ס להכניס מאכלים ילידיים לתפריט הוא הוכחה שאנו מאזרחים את האמריקנים, האמריקנים הם אלו שעדיין מאזרחים אותנו ואת שאר העולם אליהם תוך סיבוב על האצבע השמנה. בסוף לא המפציצים או הטנקים הם שניצחו את המלחמה הקרה, אלא קוקה קולה, מקדונלד'ס והוליווד. העולם רצה את טעם החיים, את אורחות החיים של ה״לייף סטייל״ ואת הזכות להיחנק מזלולת.

אבל אין פה דרך של הכל או כלום. רוב הציבור אינו יכול או אינו רוצה להיגמל מזלולת במכה קרה. העלאת מיסים לא הורידה את צריכת האלכוהול, ותקופת היובש האמריקנית רק הובילה לעלייה בכוחם של המאפיה ושאר פורעי החוק. אך בניגוד לעישון ולאלכוהול, אי אפשר לאסור על הציבור הרחב לא לאכול כלל, לכן הדרך הנכונה לייצר תזונה בריאה יותר עוברת דרך עבודה חינוכית ופעולה עם יצרני ומוכרי המזון המהיר, כדי לאפשר קיבות ירוקות גם בתפריטים רוויים שומן וסוכר מבלבל.
ואם כבר מדברים על מיסוי, אולי שווה לשר האוצר לבחון את הצד האחר של השקל ולהעניק נקודות זיכוי והקלות למי שמוכרים ומשווקים מזון בריא יותר. משהו כמו שיטת המקל ומיץ הגזר־סלק־סלרי. שגם אחרי המיסוי עדיין עולה פי שניים או שלושה ממשקה ממותק.

כשחיכיתי להכנת המק־פלאפל התבוננתי בעובדים שמעבר לדלפק. נער בדואי, לצידו נער ממוצא רוסי ונערה ממוצא אתיופי. נעורים ישראליים הנלחצים תחת ידו הקשה של שעון צפצופים אמריקני. שעון המתזמן את עבודתם, כאילו היו ברגים בסרט הנע שהופך בני אדם לרובוטים זולים. לרגע נמלכתי בדעתי, ראיתי את הערך הצבור בכל מנת מק־פלאפל שיוצאת קצת אחרת.

בעודי ממתין למילוי ההזמנה שלי, הבחנתי בזוג צעירים מקועקעים שהזמין אוכל מהמסך. הבחור גיחך על המק־פלאפל. ״מה הלאה״, שאל את בת זוגו, ״המבורגר עם מטבוחה?!״. האמת? רעיון לא רע, הלוואי שיכניסו לתפריט גם ״קטשופ מרוקאי" כצעד להבריא את הציבור. אולם אני מעריך שזה יקרה רק מסיבות אחרות. כשביקשתי להוסיף טחינה למנת מק־פלאפל יבשושית, ענתה המוכרת שטחינה זה בתוספת תשלום, בעוד מיונז וקטשופ - חינם. וזו, אם תרצו או לא, כל הבעיה כולה על רגל סוכרתית אחת.