יש חוק, איפה הסדר?

כשהגנה על זכויות האזרח של שודדים קודמת לזכויות הקניין של הנשדדים, תושבי הנגב ממשיכים לסבול • פלא שלאחד הגנבים היתה חוצפה לחזור אל מקום הפשע ולבקש את הפטיש ששכח?

צילום: דויד פרץ

בוקר קפוצ׳ינו דרומי. בין אדי המר והמתוק מסתלסלת השיחה על הנושא הבוער של תחילת הקיץ - המשילות בדרום, או בשמה הדרומי והמקומי - מה לעזאזל עושים עם פורעי החוק הבדואים. עוברים ושבים ושולחנות אחרים מצטרפים לדיון בחופשיות, כשהנושא טעון הפרלמנט נוצר מעצמו. מנהלי בנייה, אנשי צבא והייטק, עובדי מפעלים, בעלות מקצועות חופשיים - כולם באותה השתוממות מיואשת, איך כל זה קרה והארץ שוקטת.

רק לפני שבועיים לא ניתן היה לצאת מבאר שבע, דימונה או ערד. ונדליסטים ומשחיתים שחיים בין הערים, תושבי איזור הדמדומים של ספר החוקים הישראלי, הפכו פנסי תאורה למחסומי כביש מאולתרים. מי שאיתרע מזלו להיקלע לסיטואציה נרגם באבנים. חלק יצאו מזה רק לאחר ליל חניה במיון, חלק התמזלו ונשארו רק עם זכוכיות שבורות, נזקי פחחות וטראומה לחיים. או שלא? האופי הישראלי שוכח את הפרטים במהירות הנהנתנות, אך כצב לכוד במרוץ הגורל מצחקק על מצבו - ״מבחינת הבדואים זו בסך הכל היתה החלטה עסקית טובה, כי מי יעשה פחחות ויחליף את הזגוגיות שנשברו? בדואים...״.

אבל על חשבון מי הבדיחה? חבר מספר על שלוש פריצות לבית אחותו בעומר, וזה רק בשבועיים האחרונים. פעמיים הבריחה אותם המנקה, בפעם השלישית באו אחרי שעות עבודתה, לקחו ולקחו ולקחו, והותירו את הילדות ששהו בבית עם טראומת הפלישה למרחב האישי ביותר. אחר מתזכר את חוצפת הפורצים מלהבים ששבו אל הבית שנפרץ כדי לדרוש פטיש שנשכח במהלך העבודה. אם תהיתם, בעלת הבית מסרה להם את הפטיש. ״בראש הייתי מביא להם את הפטיש, בראש״, אומר אחד העובדים בלהט צעירות. המבוגר חושף בפניו את אבודות החיים: ״אם היית אישה מבוגרת שעומדת מול עבריינים כאלו חצופים, גם אתה היית מוסר את הפטיש. בשביל מה להסתבך?״.

אבל אנחנו מסובכים, ואלו ימי להט סבוכים. אי שם במרחקי המרכז נדמה שכל העולם ובנטו עסוקים בפאזלים דמיוניים של ממשלות ומשילות, אבל כאן למטה, בגובה פני החול, הרוחות סוערות וגועשות כמים הרותחים במכונת האספרסו. כל שנדרש הוא קצת שקט והקשבה כדי לפתוח את חור המחט שדרכו פורץ קיטור המצוקה רכוב על גמל השעה. גם צה״ל הגיבור, מגן ישראל וכיפת ברזל מכחול־לבן, נגרר אל בית דין הקפה, ״פטיש בלהבים זה כלום. אם צה״ל מאפשר לבדואים להיכנס לבסיסים ולקחת באין מפריע ציוד לאור יום, מה נותר?״.
אחד מהקצינים במיל' מנסה להסביר. ״ככה זה כשהמפקדים דואגים לקידום, ומה הם צריכים להסתבך, שבעתיד זה ירדוף אותם? כל אחד רוצה לשמור על שקט תעשייתי, ובינתיים התעשייה פורחת. מבחינת המפקד, שהבא בתור יפתור את הבעיה.

״וגם אם יבוא מפקד שירצה לעשות אבו עאלי, ויחליט שהוא לא נותן להם לקחת, מישהו יתן לו גיבוי? כל מערכת החוק והמשפט נגדו. כל היועצים המשפטיים אומרים לך רק דבר אחד, למה לא לעשות שום דבר. הייתי לא מזמן באיזה כנס על המצב, ראש המועצה ביקש מהם - אל תגידו לי מה אסור לי לעשות, תגידו לי איך אני יכול לעשות חוקית את מה שצריך. כל היועצים השתתקו״.

צילום: דויד פרץ,

אז מה הפתרון? ״אמריקה״, משיב אחד. ״לעזוב את הארץ?״. איזה... הוא צוחק. ״אבל כמו באמריקה, חצית את הגבול לשטח שלי, תגיד שלום לכדור וביי ביי לעולם״. אבל כבר יש את חוק דרומי... ״ממש חוק עם שיניים תותבות״, מגחך האחר, ״לך לבית המעצר, וספר את זה לאריה שיף… יש לי חבר שוטר. הוא מספר לי שהם בכוונה מתגרים בהם, נוסעים בספיד מטורף על הכביש מול השוטרים כדי שירדפו אחריהם, ואז עושים פרסה במהירות פסיכית באמצע הדרך, במקומות שלשוטר אסור להסתובב, נוסעים לאט־לאט, עושים לשוטרים אצבע משולשת ומעלים לטיק טוק. איך אומרים? לא העלית - לא קרה. אז אולי זו דחקה בינם לבין עצמם. כמו שאנחנו מעלים תמונות ממסעדה או מהמטוס, אבל בסוף אוי למי שייקלע לנתיב הדחקה שלהם״.

״תראה, יש גם עבריינות רכוש לא רק של בדואים, יש גם פשע מאורגן, וברוך השם יש פרנסה לכולם...״, מקשה אחד היושבים. ״ברור, ובכל זאת, הנה בשבוע שעבר, חוליית פורצים סיימה לפרוץ בעומר אבל כנראה שלא הספיקה היומית, הלכו לכרמית, פרצו לבית אחר, בעל הבית הצליח לרתק אחד מהם, עד שבאה המשטרה לקחת אותו ומסר להם את הבחור. שעתיים אחרי זה הפורץ כבר היה משוחרר ובבית…״.

למה? ״תשאל את מערכת המשפט. הם כנראה מתים על נקטר דמעות תנין. כאלו חנונים ורחומים, מכילים ומבינים. אבל בסוף היום, הם משדרים שהם בדיחה. העונשים קלים מדי, אם בכלל, יותר מדי הגנה על זכויות האזרח של שודדים ואפס התחשבות בזכויות הקניין של הנשדדים. לזרוק נעל על שופט - אתה מקבל שלוש שנים; לפרוץ לבית של מישהו - משתחררים אחרי שעתיים. איזה צורה יש לזה? ככה משדרים מסר: מותר לכם. וגם אם נתפסתם לא נורא, כל עוד לא תפרצו לבית של שופט, שכן אז - הלך עליכם.

"וכל זה מייד עובר למטה, לשטח, כשבית המשפט הוא דלת מסתחבקת, מה יעשה שוטר שתופס איזה בדואי? המקסימום יעשה לו השוטר אזולאי - נזיפה ולא בסדר, ויאללה שאני לא אתפוס אותך יותר. אין להם גיבוי, אין להם מספיק כוח אדם, ואין להם סמכות להתעמת. כולם בסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום, ועוד חולמים שיקבלו על זה צל״ש. למי יש כוח או רצון להתעמת? בטח ובטח כשאתה מבין שזה לא רק ברמה המקומית, פשוט אין גיבוי ואין תמיכה מהשלטון המרכזי. כשיש אירוע בירושלים - יזעיקו שוטרים מכל הארץ; כשיש אירוע בנגב - אפילו מתחנה אחת לשנייה לא יביאו עזרה. ומי שיודע את זה הכי טוב זה הבדואים, ולכן הם מצפצפים על החוק עם זמבורה של מונדיאל״.

צילום: דויד פרץ,

עוד רגע יש ממשלה חדשה, אני מזכיר להם, ונותן להם את תפקיד השר לביטחון פנים. ומה עכשיו? ״צריך להילחם בהם איפה שאנחנו הכי טובים - בביורוקרטיה. מבחינתי שבכל קניון וחניון ישימו שוטר ופקיד שומה שישאל ילדים בני עשרים שלא עבדו יום אחד בחיים, מאיפה יש להם כסף לג׳יפ מרוצים בשבע מאות אלף שקל, מאיפה כל מכוניות היוקרה האלו מגיעות״.
"יש להם שיטה״, מספר אחר בידענות, ״קונים מכוניות גמורות מהמפעלים באלף שקל, גונבים רכבי יוקרה, מחליפים להם את הלוחית ויאללה חגיגה״. ״עדיין, שיסביר מאיפה יש לו כסף לג׳יפ כזה״, ״מהכסף שלנו - מהביטוח הלאומי. תשאל אותו, יגיד לך זה ג׳יפ של אבא שלי, למה לכל אמא שלי יש עשרים ילדים, עשרות אלפי שקלים קצבה בחודש. ילדים זה פרנסה אצלם. מי צריך אוכל כשאפשר לקנות ג׳יפ שטח?״.

״הלוואי וזה היה רק הביטוח הלאומי, זה כל כספי הפרוטקשן שכולם משלמים פה.... מס ישיר או עקיף״, ״הלו־הלו, סליחה, כבר לא קוראים לזה פרוטקשן. עכשיו זו חברת שמירה, רשמית ומתוקתקת עם חשבונית וקבלה״, ״ברור, חבר עבד על בניית מבנה לצבא אז לכאורה לא משלמים פרוקטשן, אבל לקבלן שבונה יש 'חברת שמירה' של בן דודה שלו, וככה נוצר מס היטל משובח במיוחד״.
ומה יקרה כשהבנייה תיגמר? מי ישמור על הבסיס? חיילים? ״ממש. הם פשוט יעשו מגבית מההורים וישלמו כסף לחברת האבטחה, 'פרוטקשן, סלקשן, כל הכיף בווקיישן'״.

אוקיי, ברצינות לרגע. בואו נחזור לממשלה, מה צריך לעשות? "כולם יודעים, אבל מתעלמים מזה". מה? "צריך לקחת את זה כפרויקט לאומי. ליישר את כל המערכות על אותו קו ולהגיד לשופטים, לקצינים ולשוטרים, לאנשי הביטוח הלאומי, העובדים הסוציאליים ועד לאחרון הפקידים שמטפלים בעניין - יש כאן חוק וצריך סדר. נגמרו המשחקים, שוברים את הכלים ואין רחמים. יש לכם גיבוי, לכו תעמידו אותם על מקומם. יש לי אפילו שם למבצע הזה, אם הם רוצים - 'ולפעמים החגיגה נגמרת'״. 

כדאי להכירi