המיתולוגיה החמאסית מספרת, כי כשהיה ילד כבן 10 ביקש זאהר ג'בארין מאמו כסף כדי לקנות נשק. ג'בארין, יליד העיירה סלפית, מעולם לא הכחיש זאת. הפרט הלכאורה שולי הזה בביוגרפיה של אחד האנשים החזקים בחמאס היום, רק משרת את מי שבימים אלה מגדיל עוד את כוחו שם. האיש שגייס לחמאס את רב־המרצחים יחיא עיאש ("המהנדס") ושניסח את הכרוז הראשון של חמאס ביהודה ושומרון, קנה את השפעתו הרבה באמצעות האימפריה הכלכלית שבנה עבור חמאס מחוץ לשטחי עזה ויו"ש (בחסות טורקית), לאחר שהפך לשר הכספים של הארגון.
ג'בארין, אומרים היום מקורות מודיעין ישראליים ואמריקניים, הוא האיש שאחראי יותר מאחרים לבניין הכוח הכלכלי של ארגון הטרור - הכנסות שנתיות בסך מוערך של כ־750 מיליון דולר, שאִפשרו לחמאס להתעצם צבאית, לבנות מערך רקטי ותת־קרקעי עצום, לשלם משכורות לעשרות אלפי טרוריסטים ולהוציא אל הפועל את טבח 7 באוקטובר.
עשרה חודשים אחרי הטבח, כששלושה מעמיתיו חוסלו ואינם עוד בין החיים - איסמעיל הנייה, מוחמד דף והבוס הישיר שלו - סאלח אל־עארורי - ג'בארין, שעוד קודם לכן התבלט כאחד ממעצבי דרכו של חמאס, הופך לבורג מרכזי בארגון, ולא רק ברמה הכלכלית. בהיעדרו של אל־עארורי, שאת תפקידיו ירש, ג'בארין הוא כיום איש הקשר המרכזי של חמאס עם השלטון באיראן, האחראי לגזרת יו"ש ולהכוונת הפיגועים לשם - במסגרת זאת הוא מפתח לאחרונה עוד ערוץ פעולה ומנסה להתסיס את האוכלוסייה הפלשתינית בירדן, כדי לייצר לישראל גם ממזרח אויב פעיל - וגם אחראי ל"תיק השאהידים, האסירים והמשוחררים".
ג'בארין, שאינו נמנה עם מקורביו של יחיא סינוואר, אף שהכיר אותו היטב מבית הכלא, מעורב היום, מאחורי הקלעים, גם בהחלטות שארגון הטרור מקבל או משמיע בסוגיית עסקת החטופים.
במאי האחרון, למשל, אמר ג'בארין בשיחה עם העיתון הקטארי "אל־ערבי אל־ג'דיד", שחמקה מהרדאר הציבורי בישראל, כי כדי לקיים עסקת חילופי שבויים, "חמאס זקוק למספר מצומצם של אסירים ציונים בעזה. אנו נוקטים צעדים מספיקים כדי לשמור על 30 אסירים צבאיים וקצינים ציונים בחיים", הבהיר ג'בארין, וגורלם של שאר האסירים, ש"חשופים לרעב, למחלות או לתקיפות צבאיות של ישראל... נתון בידי נתניהו".
לג'בארין, כמו לסינוואר, היתה עוד לפני המלחמה רשימה מסודרת, ובה שמות חבורת המרצחים הבכירים, שארגונו תובע מישראל לשחרר מהכלא. הוא חזר עליה גם במהלך המלחמה והעביר אותה למתווכות קטאר ומצרים. השמות העיקריים בה הם: אחמד סעדאת, מי שעמד בראש ארגון הטרור של החזית העממית ומרצה עונש של 30 שנות מאסר על תכנון רצח השר רחבעם זאבי; אסיר העולם מרואן ברגותי, מאדריכלי האינתיפאדה השנייה שמרצה עונש של חמישה מאסרי עולם; אסיר עולם נוסף, בילאל עותמאן; עבאס א־סייד, ששפוט ל־35 מאסרי עולם על רצח ישראלים לאחר שתכנן את טבח ליל הסדר במלון "פארק" בנתניה; אסיר העולם עבד אל־נאצר עיסא; וג'מאל אבו אל־היג'א, שהיה מעורב בתכנון הפיגועים הקשים באוטובוס בצומת מירון, במסעדת "סבארו" בירושלים ובמסעדת "מצה" בחיפה.
ג'בארין עצמו נידון ב־1993 למאסר עולם ולעוד 35 שנות מאסר בשל מעורבותו בשורת פיגועים קשים: חטיפה ורצח של שוטר מג"ב ניסים טולדאנו (1992), פיגועי הירי בכפר בורקין (שבו נהרגו שני חיילים) ובגבעה הצרפתית בירושלים, וניסיון הפיגוע ברמת אפעל באמצעות מכונית תופת. גורמי ביטחון מספרים שגם כאשר ישב בכלא ניסה ג'בארין ליזום פיגועים, ובמקביל, שיפר את העברית שלו, השלים תואר אקדמי במדעי המדינה, עסק בתרגום ספרים מעברית לערבית וב־2012 פרסם ספר משלו.
בין "מוסקבה" לעזה
מדובר במעין ביוגרפיה, שזכתה לשם "סיפור הדם של עורקי אל־קסאם". בספר, שקטעים מתורגמים ממנו מתפרסמים כאן לראשונה, הוא מגולל את ראשית פעילותו החבלנית של ארגון הטרור האסלאמיסטי ביהודה ושומרון, וחושף את הדמיון לשלוחה המקבילה ברצועת עזה. בהקדמה לספר, ראש הלשכה המדינית של חמאס לשעבר חאלד משעל משבח אותו ומספר כי ניסה להבריח אותו פעמיים מבית הסוהר בתור כתב יד - עבירה שעליה ג'בארין נענש ונשלח לבידוד.
במבוא מתגאה ג'בארין כי מכונית התופת הראשונה יצאה מעיירת הולדתו, סלפית, לאזור הפיגוע ברמת אפעל. אחד משלושת המחבלים שנסעו במכונית, עבד אל־פתאח מעאלי, חוסל במלחמה הנוכחית בעזה. המשטרה הצליחה ללכוד את הרכב, אבל זאת היתה רק ההתחלה.
כשהיה נער היה ג'בארין הולך למסגד בסלפית, שכונתה על ידיו "מוסקבה הקטנה". העיירה היתה נתונה באותה עת להשפעה חזקה של הקומוניזם והאתיאיזם, מעוז של חילוניות. הוא מעיד שנערים אחרים ראו בכך צעד מוזר, שכן המסגד נתפס כמקום מיושן. "התחלנו לקיים אירועים במסגד, מה שזכה להתנגדות מצד הוותיקים, אנשים מבוגרים, שהתייחסו לדבר בתור דת חדשה וחריגה מהנורמות המקובלות. האיפטאר הקבוצתי (ארוחת שבירת הצום בימי חודש הרמדאן, ש"ק) בתחומי המסגד נחשב לעניין גדול", כותב ג'בארין. "לא הבנתי כלום מהחיים, אבל אהבנו את האסלאם. בהתחלה התפילה שלי היתה אינסטינקט, ולא ידעתי או צפיתי שאצטרף יום אחד לקבוצת האחים המוסלמים. אדרבה, שנאתי אותם ופעלתי נגדם בגלל התעמולה השקרית שהופצה עליהם לפני האינתיפאדה, במיוחד אחרי פרוץ מלחמת לבנון בשנת 1982. הם הואשמו אז בבגידה".
לדבריו, למרות הקשר שלו עם צעירים במסגד בסלפית, הוא לא ידע אז שחלק מהם השתייכו לאחים המוסלמים. באחד הימים ביקר באוניברסיטת א־נג'אח בשכם בעיצומן של הבחירות למועצת הסטודנטים. התא של פת"ח חילק כרוזים נגד האחים המוסלמים. ג'בארין לקח את אחד הכרוזים וקרא בו בעניין רב, אלא שבהמשך ניגש לשולחן של תא הגוש האסלאמי, שהתמודד גם הוא בבחירות.
הסטודנטים שם הציעו למכירה ספרים עם משנת האחים המוסלמים, והוא קנה חמישה מהם. בספרו מעיד ג'בארין כי הוא זוכר במיוחד את מקבץ האיגרות של מייסד התנועה חסן אל־בנא. מדובר בהוגה דעות מוסלמי ממצרים, שתיאר את הצורך "להכשיר את הלבבות" של הציבור לטובת "הג'יהאד נגד הכופרים" מהמערב. הגוש האסלאמי היה תא של אותה תנועה, שפתחה שלוחה בעזה כבר לאחר מלחמת העצמאות, בהובלתו של השייח' אחמד יאסין. ג'בארין, שילמד בהמשך באותה אוניברסיטה בשכם, יצטרף בעצמו לגוש האסלאמי.
בספרו מעיד זאהר ג'בארין: "אחרי שקראתי את חמשת הספרים של האחים המוסלמים, אללה פתח את ליבי לתנועה הזאת והייתי מלא תשוקה לקרוא ולדעת עליה עוד, כדי להגן עליה". חדור אידיאולוגיה של האסלאם הפוליטי, שופך ג'בארין אור על הקמת התא של חמאס בסלפית אחרי הפעילות המתמשכת של פעילי האחים המוסלמים במסגד. "עם תחילת האינתיפאדה ב־1987, נולד חמאס בסלפית כמו בכל המולדת הכבושה. הקורא יכול לדמיין את הקשיים שהתנועה התמודדה איתם במהלך היווסדה בעיירה. באותה תקופה ללבוש חיג'אב היה דבר מוזר ומגונה. עד שחמאס בא והחל בדעווה ("הפצת הבשורה", ש"ק) וחידש את העקרונות האסלאמיים בין הצעירים והצעירות, עד שהרחובות בסלפית התמלאו כיסויי חיג'אב.
חיסול אל־עארורי בביירות | רשתות ערביות
"המבחן הראשון היה הקשה מכולם. חמאס הכריז על שביתה, ורצינו ליישם אותה בסלפית. התמודדנו עם אופוזיציה חריפה, אבל השבח לאללה, הצלחנו לאכוף את השביתה. אחרי תקופה של קשיים, הפופולריות של חמאס גברה כאשר אנשים ראו את האמינות שלה. אללה כיבד אותי בכך שהפך אותי לאחד מחמשת הצעירים שייסדו את חמאס בסלפית, ואללה כיבד אותם בג'יהאד נגד הכובשים החומסים. חמאס היה כמו הפלגים האחרים של המתקוממים ב־1988. הצבא היה פולש לעיירה שלנו, ועימותים אלימים היו מתרחשים", מעיד מי שיהפוך לממלא המקום של מנהיג חמאס ביו"ש.
עד כמה צה"ל היה קרוב להיפטר מג'בארין? בכיר הארגון כותב שבמהלך האינתיפאדה הראשונה הוא נפצע ברגלו השמאלית מירי בחילופי אש עם צה"ל. אחרי שכוחות הצבא סיימו את הפשיטה ויצאו מסלפית, אביו ודודו פינו אותו במכונית לבית החולים בשכם. בדרך הם נתקלו במארב של צה"ל, והוא נעצר על ידי הלוחמים. "לקחו אותי לאריאל, ונשארתי שם במשך שלוש שעות במכונית ללא טיפול. הרגל שלי דיממה והכאב התגבר. אחר כך פינו אותי לביה"ח מאיר בכפר סבא, ונשארתי שם שלושה ימים. אחר כך העבירו אותי לחקירה במחנה אל־פראעה. הייתי קשור במשך שלושה חודשים. זה לא היה זמן פשוט... עד שנשפטתי לשמונה חודשים ועברתי ברוב מחנות המעצר". זאת לא היתה הפעם האחרונה.
משת"פים תחילה
ג'בארין חושף טפח מהתפתחות פעילות הטרור ביו"ש בשנות ה־90. הוא נפגש עם מחבל אחר שהשתחרר מהכלא בשנת 1992, שמו היה עדנאן מרעי. השניים שוחחו על המצב הכללי של חמאס, בעיקר באזור יו"ש, והסכימו שצריך לעבור שלב בפעילות הטרור, ולא להסתפק ב"הפגנות ואבנים", כפי שתיאר זאת ג'בארין. לפי עדותו, הוא החל לחשוב על הצורך "להילחם במשתפי הפעולה". "הסכמנו על הקמת ועדה ביטחונית לאזור, והיה כבוד גדול שהוועדה הזאת כללה את השאהיד המפקד - יחיא עיאש (ארכי־טרוריסט שתכנן פיגועי התאבדות רבים, שבהם קיפחו את חייהם כ־100 ישראלים, ש"ק). נוסף על עיאש, היו גם עדנאן מרעי ועלי עאסי. הייתי החבר הרביעי". מאותה חבורה מייסדת, ג'בארין הוא היחיד ששרד.
מדובר בתיאור ממקור ראשוני של הקמת תא דומה למנגנון שהוקם בעזה והובל בתחילה על ידי יחיא סינוואר, לימים מנהיג חמאס. התא בעזה, שזכה לשם "אל־מג'ד" ("התהילה"), עסק בחקירה וברצח של חשודים פלשתינים בשיתוף פעולה עם ישראל. התא ביו"ש לא היה שונה. "אחרי כמה פגישות שבהן נבחרו חוליות והוכנו תוכניות, החלטנו לתפוס את אחד מגדולי משתפי הפעולה בכפר קראוות ולחקור אותו. נערכנו עם חוליית תצפיתנים, חוליית חטיפה, חוליה שתספק מקום מסתור מחוץ לכפר וחוליה שתחקור אותו. חטפנו את המשת"פ על ידי חוליה שכללה שלושה מבוקשים חמושים באקדחים, שהשגנו הודות לתרומות. הכנו שתי מכוניות בגבול הכפר והכנסנו את המשת"פ לאחת מהן. המכונית השנייה נועדה לתצפית כדי לראות שהדרך בטוחה.
"החלטנו להוציא אותו מהכפר כי צפינו שאנשיו וקרוביו יחפשו אחריו, וזה מה שקרה באמת. כשהגענו למערה, התחלנו לחקור אותו וזה נמשך שלושה ימים. השגנו כמה הודאות. אני ועדנאן היינו צוות החקירה שלו... לפעמים היינו קושרים אותו לעץ, שהיה קרוב לפתח המערה. ביום השלישי הגיע הבעלים של הקרקע כדי לקטוף תאנים וראה אותנו. נאלצנו לעזוב למערה אחרת במקום אחר. עם ערב נאלצנו לעזוב וללכת לבתים שלנו כדי להתקלח. הידקנו את הקשירה שלו, וכשחזרנו אליו בבוקר גילינו שהוא נמלט לפני שהספקנו להשלים את החקירה. היו ניסיונות נוספים בתחום הזה, שנמשכו שישה חודשים". באחד המקרים ניסו ג'בארין ואנשיו בליל עיד אל־פיטר, ערב חג מוסלמי, לחטוף משת"פ מביתו מול אשתו וחמשת ילדיו - פעולה שנכשלה לדבריו, אך לא היתה חריגה.
בהמשך מתאר ג'בארין במפורט כיצד גייס בעצמו את יחיא עיאש, שחוסל בשנת 1996 על ידי ישראל. "הכרתי את המהנדס והיה לי קשר איתו לפני שהייתי מבוקש. היינו בני אותו אזור. פעלנו יחד בוועדה הביטחונית של אזור סלפית, הוא היה האחראי לעיירה ראפאת ולעיירות דיר בלוט וא־זאוויה. דרך העבודה הזאת התפתחה בינינו ההבנה ההדדית והמחשבה המשותפת. היה בינינו אמון גדול. אני זוכר שבשלהי 1990 הוא שלח לנו ספר באנגלית של הוראות ייצור למטעני נפץ. באותו זמן לא הבנתי דבר מהספר, כי לא ידעתי אנגלית. אחרי כן נעצרתי, אבל הרעיון של מטעני הנפץ וההצעה של המהנדס יחיא נשארו במוחי.
"אחרי שיצאתי מהכלא ובמהלך עבודתי עם יחיא בוועדת הביטחון של האזור, הפגשתי אותו עם כמה מבוקשים בביתו בראפאת. אני זוכר שהמבוקשים מעזה ישנו אצלו כמה ימים, וזה עודד אותו עוד יותר לפעולה צבאית. אחרי שהמבוקשים הלכו לביר זית, יחיא היה באותו זמן בסיום לימודיו. נפגשנו באוניברסיטת ביר זית. הוא הביא קפה והלכנו למכללת המדעים בקומת הקרקע. נכנסנו לאולם ריק. עדכנתי אותו שאני מבוקש, והוא היה המום. אחר כך הצעתי לו להצטרף אלינו בעבודה הצבאית, והוא כמעט קפץ משמחה. דיברנו באופן ישיר על האפשרויות של העבודה הצבאית. נזכרתי בספר שהוא שלח לי, ושאלתי אותו אם הוא עדיין זוכר זאת. הוא השיב לי, 'כן'. אז שאלתי אם הוא יוכל לייצר את חומרי הנפץ. הוא השיב 'בקלי קלות'. שאלתי אז למה שלא נתחיל לפעול. הוא אמר 'אני מוכן בכל רגע'. אז שאלתי כמה כסף ירצה. הוא השיב שיקנה את החומרים בעצמו, אבל הוצאתי 500 דינר ירדני ונתתי לו".
במקביל לגיוסים, תא המחבלים של ג'בארין תכנן פעולות טרור רצחניות יותר. ב־1992, מספר ג'בארין, החל להירקם הקשר שלהם עם הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, גדודי עז א־דין אל־קסאם. הוא ואנשיו החלו בהקמת "הסניף של אל־קסאם" בשומרון. לטענתו, מחבלים מעזה הגיעו באותו זמן לגזרה. בכיר חמאס מתאר באופן מפורט את מעורבותו בשורה של פעולות טרור.
כך הוא מתאר את תכנון הפיגוע בצומת הגבעה הצרפתית ב־1992: "בחרנו את המקום - ירושלים, ואת המטרה - תחנת חיילים בגבעה הצרפתית. שם יגיע לוחם במדי צבא ויחל לירות לעברם. הרעיון של המדים הגיע מהיחידה המיוחדת של הצבא הישראלי, שמסתערבת כדי לממש את היעדים שלה". באותו יום, 22 בספטמבר, לוחם הימ"מ אבינועם פרץ ז"ל ניגש לתשאל את המחבל החמוש, מחמוד עארף, אך נורה למוות.
חבריו של פרץ לכדו את המחבל. ג'בארין מספר שהפיגוע תוכנן בתור פיגוע התאבדות, ועארף לא היה אמור לצאת ממנו חי. הוא הוסע ברכב על ידי מחבל חמאס מרצועת עזה, ולבסוף נעצר. ג'בארין מסכם באותו ספר את מסקנותיו באופן אנליטי ומעורר פלצות: המחבל "לא ידע עברית", "עטה מדים שלא התאימו זה לזה (החולצה והמכנסיים)" ו"נעל נעליים שונות". לכן עורר את חשדו של לוחם הימ"מ פרץ.
ללכת בעקבות הכסף
אסירים פלשתינים שהשתחררו, תיארו את ג'בארין כמי ש"התנהל בחביבות עם שותפיו לתא המאסר". עם זאת, כמו גורמי הביטחון, הם הודו שנשלח לבידוד לא פעם. כך או אחרת, היתה זו התקופה הקשה בחייו, שבה הועבר מבית כלא אחד לבית כלא אחר. אמו מתה במהלך אותה תקופה, ואביו מת שנה לאחר שחרורו. ג'בארין לא ראה אותו פנים אל פנים מכיוון שגורש לחו"ל.
נקודת המפנה הבאה שהביאה את ג'בארין לצמרת ארגון הטרור הגיעה ב־2011, כאשר שוחרר יחד עם עוד רבים מחבריו (סינוואר ואחרים), במסגרת עסקת שליט והורחק לטורקיה. המפגש המשמעותי ביותר שלו בארץ מגוריו החדשה היה עם סאלח אל־עארורי, מאדריכלי עסקת שליט מהצד החמאסי, ומי שהיה אחראי לגזרת יו"ש מטעם הארגון ופעל אף הוא מטורקיה. ג'בארין, שהיה מקורב לו, הפך לסגנו בבחירות ללשכה המדינית של חמאס בשנת 2021. ממקום זה הוא המשיך לפעול בשני תחומים מרכזיים - פיגועים וכספים.
חבורת המחבלים הכווינה אז פיגועים רבים מתחומי טורקיה, שבה אירח אותם ארדואן ברוחב לב ואִפשר לארגון לצמוח ולגדול. ג'בארין היה אחד האחראים לאגף בארגון שכונה "לשכת הבינוי". הלשכה שכנה במשרד הזרוע הצבאית באיסטנבול, יחד עם "מטה הגדה". בלשכת הבינוי פותחו יכולות צבאיות של חמאס בתחום הרקטי, הימי והאווירי, והיתה לה שלוחה לבנונית בשכונת א־דאחייה בביירות. כמה ממחבלי השלוחה, יחד עם אל־עארורי, חוסלו בינואר האחרון בתקיפה שמקורות זרים ייחסו אותה לישראל.
במקביל, ולצד לשכת הבינוי, פעל "מטה הגדה", שג'בארין היה חלק בלתי נפרד ממנו. הוא ידע על חלק מהפיגועים. בהכוונת חלק מהם היה מעורב, והוא אף הבהיר בהתבטאויות רבות כי "המאבק לשחרור פלשתין" כולה לא יסתיים עד להצלחתו ועד לשחרור מסגד אל־אקצא.
בין הפיגועים וניסיונות הפיגוע שהוכוונו על ידי חמאס־טורקיה, בתקופה שהצמד אל־עארורי־ג'בארין עמד בראש גזרת יו"ש של הארגון: פיגועים שסוכלו בקניון מלחה בירושלים ובתחנה המרכזית של ירושלים; פיגועים שסוכלו בבאר שבע ובבסיס תל השומר; גיוס מחבלים צעירים מצור באהר כדי שיבצעו חלק מפיגועים אלה; פעילות של חמאס בהר הבית; ניסיון הפיכה נגד הרשות הפלשתינית שהוכוון על ידי מפקדת חמאס בטורקיה, 93 נעצרו במסגרת חקירה זו. חלקם הספיקו, קודם לכן, להניח מטעני נפץ בשומרון; חטיפה ורצח של שלושת הנערים מגוש עציון ב־2014; ניסיונות פיגוע ברכבת הקלה בירושלים; רצח בני הזוג הנקין באוקטובר 2015 בצומת בית פוריק; הקמת תשתית טרור של נשות חמאס באזור חברון; תוכניות התנקשות בניר ברקת, בעת שכיהן כראש עיריית ירושלים, בח"כ לשעבר יהודה גליק, ובמפכ"ל המשטרה לשעבר רוני אלשיך.
אלא שמעבר לכל אלה, התבלט ג'בארין כמוח הכלכלי של חמאס. על פי פרסומים זרים מהשנים האחרונות, ב"וול־סטריט ג'ורנל" האמריקני, ב"די וולט" הגרמני וב"אקונומיסט" הבריטי, ופרסומים שאושרו על ידי גורמים ישראליים, ג'בארין בנה בסיוע טורקי רשת כספים שישראל והמערב יתקשו מאוד לשים עליה יד, גם כשהמלחמה הנוכחית תסתיים. כספים רבים הושקעו בעשרות חברות בענפי הבנייה והנדל"ן בקטאר, בטורקיה, בסודאן, באלג'יריה ובאיחוד האמירויות. חלק מכספי ההשקעה הללו הגיעו מאיראן בסיוע אנשי כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים. חלק מהכספים שהולבנו על ידי החברות הללו, "עבדו" עבור חמאס, בפיקוחו של ג'בארין ועמיתיו, והושקעו במקומות שונים. חלק מההון הזה הוברח לרצועת עזה ושימש שם לבניית כוחו הצבאי והכלכלי של חמאס.
אחד האירועים שג'בארין עמד מאחוריו התרחש לפני כשבע שנים. ג'בארין הצליח אז לגייס לפעילות בחמאס את הפרופסור למשפטים ג'מיל טקלי מאיסטנבול, תייר וחבר במשלחת עורכי דין מטורקיה, שביקרה באותה עת בישראל, ואת דרע'אם ג'בארין, תושב אום אל־פחם.
על פי שב"כ, בחקירת הפרשה נחשפה פעילות ענפה של חמאס להלבנת הון בטורקיה בהנחייתו של זאהר ג'בארין, תוך העלמת עין של הרשויות לגבי מקור הכספים. בחקירה התברר כי פעילי חמאס מחזיקים בבעלותם חברה בשם אימאס. אימאס שימשה את חמאס להסוואת פעילות הלבנת הון בהיקף של מיליוני דולרים, שהועברו לרצועת עזה ולמדינות שונות. לחברת אימאס נפתח חשבון בבנק "אק" - בנק בטורקיה - ומנכ"ל החברה פתח על שמו חשבון בנק נוסף בבנק "טורקיה פייננס".
"חשיבותה של חברת אימאס עבור חמאס נחשפה בחקירת דרע'אם ג'בארין", דיווח שב"כ, "דרע'אם גויס לחמאס על ידי זאהר ג'בארין במהלך ביקוריו בטורקיה. הפנייה אליו בוצעה בחסות פעילותה העסקית של חברת אימאס. במשך שנה וחצי הגיע דרע'אם לביקורים תכופים בטורקיה והתבקש על ידי מפעיליו להעביר כספי חמאס מטורקיה לשטחי איו"ש. דרע'אם קיבל ממפעיליו בטורקיה מאות אלפי יורו עבור תשתיות טרור צבאיות של חמאס, ודאג להטמינם בנקודת מסתור באיו"ש. בחיפוש בביתו של דרע'אם באום אל־פחם נתפס סכום של 91 אלף יורו, שגם אותו התכוון להעביר לאיו"ש".
על פי שב"כ, פעילות דרע'אם בוצעה בהנחיית בכירי חמאס זאהר ג'בארין ויד ימינו, סלאמה מרעי, שהשתקעו בטורקיה בסיוע טקלי. גם סלאמה מרעי הוא משוחרר עסקת שליט. מרעי היה מעורב בפיגוע ירי באזור בורקין, שבו נרצח חייל צה"ל, במארס 1993. גם הוא השתייך לחבורת משוחררי שליט שהגיעו לטורקיה והקימו את "מטה הגדה" של הארגון, שהכווין פיגועים וניסיונות פיגוע בישראל.
על שיתוף הפעולה של טורקיה עם זאהר ג'בארין למד שב"כ מחקירתו של פרופ' טקלי. טקלי חשף בחקירתו כי חמאס פועל בטורקיה בזיקה הדוקה לצמרת השלטון, וכי בכירי הממשל בטורקיה תורמים להתעצמות הצבאית של חמאס באמצעות חברת סאדת. חברה זו סייעה בכספים ובאמל"ח להקמת "צבא פלשתין", שייעודו: מלחמה בישראל. על פי העיתונאית לענייני ערבים פזית רבינא (מהעיתון "מקור ראשון") ומקורות נוספים, "חברת סאדת הוקמה ב־2013 על ידי הגנרל עדנן טנריוורדי, לשעבר ראש הכוחות המיוחדים של צבא טורקיה, בהשראתו של לא אחר מנשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. טנריוורדי האסלאמיסט, שהודח ב־1997 מהצבא הטורקי בגלל פעילותו האסלאמיסטית, הפך לימים לאחר מיועציו הקרובים של ארדואן, ובין השניים נרקמו אמון הדדי וקרבה אידיאולוגית".
החוליה המקשרת
פרשת טקלי וג'בארין היא דוגמה בלבד לשיטות הפעולה המגוונות שנקטו זהאר ג'בארין ו/או אנשיו, כשמטרתם - להצליח להעביר את הכסף לעזה וליו"ש, או לנהל אותו במדינות שונות, מבלי שארה"ב תצליח לשים עליו יד באמצעות סנקציות. חלק ניכר מהכספים, כחצי מיליארד שקלים על פי ההערכה, היה תוצר של השקעות בחברות בנייה, בבורסות או בחברות כרייה. על פי ה"אקונומיסט" (כפי שפורסם ב"דה מרקר"), חברה אחת למשל בנתה את קניון אפרא - הקניון המסחרי הראשון בסודאן. חברת אחרת כרתה בסמוך לחרטום, בירת המדינה, וחברה שלישית בנתה גורדי שחקים בעיר שארג'ה שבאיחוד האמירויות, בעוד "טרנד גיו", חברה הרשומה באיסטנבול שנכנסה לרשימה השחורה של ארה"ב בשל העברת כספים עבור חמאס, זכתה בחוזה רשמי לבניית אוניברסיטת העסקים והמסחר של איסטנבול.
בספטמבר 2019 הודיע ארה"ב כי היא מטילה סנקציות על 15 פעילי טרור ועל חברות חלפנות והעברות כספים שמסייעות לארגוני טרור. ברשימה השחורה של ארה"ב היו פעילים וחברות שמעורבים בהעברות כספים לדאעש, אך גם פעילים וחברות שעסקו בהעברת כספים לחמאס, שבסיסם בטורקיה. הודעת משרד האוצר האמריקני הקדישה מקום לפועלו של זהאר ג'בארין ונכתב בה בין היתר, לראשונה רשמית, כי הוא עומד בראש מחלקת הכספים של חמאס, וכי במסגרת תפקידו ניהל את התקציב השנתי של הארגון והוא אחראי להכנסות חמאס, שמגיעות ממקומות שונים בעולם. במסגרת תפקידו, כתבו האמריקנים, התמקד ג'בארין בפיתוח תשתית פיננסית של חמאס בטורקיה, שתאפשר לו לגייס, להשקיע ולהלבין כספים לפני העברתם (לעזה וליו"ש).
לאחרונה מחלק ג'בארין את זמנו בין טורקיה לבין לבנון, כחלק מערוצי התקשורת והתיאום שמתקיימים בין איראן, חיזבאללה וחמאס. באחד מנאומיו האחרונים כינה את "האסירים הפלשתינים" בבתי הכלא בישראל "אלומות אור", ונשבע לפעול למען שחרורם. אחרי חיסול אל־עארורי הוא קרא "לכל עמנו בגדה להמשיך את המהפכה", ואמר שלא תהיה עסקת חטופים כל עוד המלחמה בעזה נמשכת.
במאי האחרון ניאץ את ישראל וכינה אותה "ישות פלילית נאצית". "אחינו בחיזבאללה עדיין דבקים בעמדתם בתמיכה בעזה", אמר ג'בארין, "ומדגישים שפעולותיהם נגד המשטר הציוני בחזית הצפונית של פלשתין הכבושה לא ייפסקו לפני הפסקת אש מוחלטת בעזה". בדברים הללו תיקף למעשה ג'בארין את מעמדו כחוליה מקשרת בין חיזבאללה לחמאס, כאשר דיבר בפועל בשם שני הארגונים.
