"ישראל צריכה לצאת מהמלחמה הזאת מנצחת, והניצחון צריך להיות ברור, מובהק. זה עניין קיומי"

שמחת תורה בבוקר. איתמר איתם ומשפחתו מתארחים אצל אחיו בכפר פינס. רחש עובר בבית הכנסת. איתמר חוזר לבית אחיו, מדליק את הנייד ומבין מייד. "היה ברור שאנחנו באירוע בסדר גודל אחר לגמרי ממה שהכרנו. אני מתארגן, נפרד מאשתי והילדים, מברך אותם, אומר להם שאיעדר תקופה ארוכה ונוסע לימ"ח, מתוך הבנה שאנחנו הולכים למלחמה. האמת היא שלא קלטתי שהמצב בדרום עוד לא מיוצב. חשבתי שהאירוע הסתיים, ושעכשיו מתחיל אתגר בצפון. בצהריים כבר גייסנו את המפקדים והתחלנו לקלוט את החיילים, ובלילה כבר היינו מוכנים למלחמה. אמרתי להם שאנחנו הולכים למהלך ארוך של כשנה וחצי".

שנה וחצי?!
"כן. אני מכיר את האויב הזה והבנתי שזה עסק ארוך. הוא לא בא לקרב רגיל של פנים אל פנים, אלא לגרילה, מעל לפני הקרקע ובתת־הקרקע. חווינו טעימות של זה בצוק איתן ובסבבים האחרים. הבנתי שהפעם אנחנו הולכים למהלך מכריע שייקח זמן".

הבחור הנחרץ שיושב מולי לבוש בבגדי ביה"ח בילינסון, שבו הוא מאושפז. אין התאמה בין דבריו וטון הדיבור שלו לבין ההודעה שעברה בקבוצות הווטסאפ לפני יומיים, שלפיה המג"ד הנערץ איתמר, בנו של השר לשעבר תא"ל (מיל') אפי איתם, נפצע קשה. אבל כנראה צריך יותר מכדור של צלף כדי לשבור את רוח המג"ד - וגם את הגוף שלו, מתברר: איתם משתחרר היום לביתו, אחרי ימי אשפוז ספורים.

הוא נורה מצלף בג'באליה. הכדור שפגע בו נכנס לבטנו ויצא מגבו, ובמזל לא פגע באיברים חיוניים. הוא פגע בקשָר שלו, שעמד מאחוריו, ופצע אותו קשה. "טוב, אז ככה: צלף מנוול אחד שם אותי בין כוונות. אני בסדר, מתאושש מניתוח קטן. הקשָר שלי נפצע קשה - התפללו לרפואת תומר בן ציפורה", כתב בחשבון הפייסבוק שלו.

הוא בן 43, נולד בנוב שברמת הגולן לאפי ולעלית ויש לו שבעה אחים ואחיות. הוא עבר בהצלחה את כל התחנות ההכרחיות במסלול של הציונות הדתית: ישיבה תיכונית (חיספין), לימודים במכינה הקדם־צבאית "בני דוד" שבעלי ואז מסלול פיקוד, במקרה שלו בסיירת אגוז. איתם גר בהושעיה שבגליל, עם אשתו נעמה וששת ילדיהם. במילואים הוא מפקד גדוד 6828 בחטיבת ביסל"ח.

קשה לפספס את הדמיון בינו לבין הרצל, ולא רק אני חושבת כך. זה הפך לכינוי שלו. איתם אפילו עשה מחווה לתמונת המרפסת המפורסמת של חוזה המדינה, כשהוא נשען על מעקה בבניין בסג'עייה המופגזת, מביט על הסמטאות ההרוסות. גם תמונה זו זכתה להד נרחב.

הוא איש חינוך בעומק ובפועל: "אחרי שהשתחררתי מקבע חיפשתי לעשות משהו חשוב, ומצאתי את החינוך כשדה עשייה מרתק וחשוב מאין כמותו. היכולת שלנו להתקיים פה תלויה קודם כל בחינוך, בסוג האנשים שגדלים פה ובאחריות שהם מקבלים על עצמם. הדור שגדל כאן מלא בתחושת אחריות לחברה, לעם ולמדינה. בזכותו ננצח. אני רואה את הנחישות של תלמידים שלי שהתגייסו, תלמידים מכפרי הנוער וממקומות פחות אקסקלוסיביים, ואני מתפעם".

אבל לא באנו לדבר על חינוך. דמותו של איתם כיכבה ברשתות החברתיות במהלך המלחמה וסחפה רבים. רגע לפני שהגדוד נכנס לעזה בתחילת המלחמה, המפקד איתם נשא בפני חייליו נאום ברור ונוקב: "האויבים שלנו חושבים שהרוע יותר חזק מהטוב, שהטוב הוא חלש. אנחנו בגרעינה של מלחמה עולמית להסביר שהטוב הוא לא רק טוב - הוא גם ינצח, הוא חזק, וזה הקרב שאנחנו הולכים להילחם בו. לא על אינטרסים, לא על פוליטיקה או שום דבר אחר, זה קרב של רשע ורוע מול טוב וחסד. אני מזכיר לכם מי אנחנו: אנחנו האנשים שנושאים את בשורת החסד והטוב לכל אחד. אנחנו הבנים של אברהם אבינו, יצחק, יעקב, דוד המלך - זה מי שאנחנו. מעבר לגבול קמו אנשים שרוצים שלא ייזכר עוד שם ישראל". במעמד זה הוא גם תקע בשופר, ותמונתו על רקע השקיעה הפכה לאחת מהמפורסמות במלחמה.

אתה בא עם הזקן והכיפה והשופר והנאום - תהית איך חייל חילוני מרגיש מול זה?
איתמר מיישיר מבט חודר וחושב לפני שהוא עונה: "אולי אני תמים, אבל אני לא חושב שזה קשור לדתי או חילוני. זאת הזהות הלאומית שלנו. אנחנו יהודים. הכותל, ירושלים, התודעה הלאומית שלנו - זה לא עניין דתי, גם בחור חילוני יתחבר. להפך, אני חושב שזה הכרחי לדבר על זה, כדי להדגיש על מה אנחנו נלחמים. צריכים לדבר על מה זה עם ישראל, מה זו מדינת ישראל.

"מעבר לכך, יש מקומות שבהם אדם צריך להגיד אמת, ומלחמה היא מקום כזה. בזמן שאנחנו שולחים אנשים למשימות מתוך סיכון חייהם, ומתוך ידיעה שחלק מהם לא יחזרו, צריך להגיד את האמת - וזאת האמת שלי. גם מי שלא חי אותה כמוני יכול להעריך את זה שאני מדבר את האמת שלי. ומה שאני אומר הוא פשוט: אנחנו לא כאן במקרה. לא התגלגלנו לחבל הארץ הזה בטעות, אלא חזרנו לארצנו. אנחנו נלחמים על חירותנו. יש לנו בשורה לעולם ומסע ומטרה, ואנחנו מוכנים להילחם על הדבר הזה. קודם כל בשביל נשותינו, ילדינו וביתנו, ואחר כך בגלל הייעוד של עם ישראל. גם אם זו לא דרך הביטוי של חלק מהחיילים, לדעתי זה משותף לרוב עם ישראל".ועל האמת הזו דיבר

איתם לאחר שהגדוד יצא לראשונה מעזה. הוא לקח את החיילים לכותל, שם כינס את פקודיו ואמר להם: "המלחמה מוצדקת מאוד, אבל היא דבר נורא. עשיתי את הכי טוב שאני יכול, ואין לי שום נקיפות מצפון, אבל היא חוויה של הרס עצום. גם המוות של האויב והגופות זה לא דבר קל, גם אם הוא מוצדק וטוב. הוא מצריך איזשהו תיקון בעולם. כנגד ההרס צריך לבנות וליצור, ללדת ילדים, לבנות בתים ולשתול עצים, לאזן את משוואת ההרס ליצירה ולעשייה".

הקליע נכנס ויצא

כאמור, מה שמביא את איתם לאשפוז בביה"ח בילינסון זה הפציעה שעבר לפני כמה ימים. אחרי שמונה חודשי לחימה, וכעבור שבועיים של לחימה בג'באליה, איתמר עמד עם החפ"ק שלו בתצפית מפקדים לקראת עוד התקפה, אחת מני רבות. "משום מקום הגיע כדור צלפים בקוטר גדול, ופגע בי במקום שהאפוד הקרמי לא מכסה. הוא יצא מהצד השני, לקח לי ביס מהשריר בגב ופגע בקשָר שלי, תומר, שעמד מאחוריי. חילצתי את עצמי לנקודה נסתרת, כי הטעות הנפוצה היא שחיילים רצים קדימה לחלץ ונפגעים מאותו הצלף. תוך כדי חילוץ לאחור נתתי פקודות בקשר ודיווחתי שנפצעתי, ובתוך שניות הגיע אלי צוות רפואי והתחיל לטפל בי".

בזמן הזה הסמג"ד לקח פיקוד, ולאחר כמה דקות של התארגנות הפעולה המשיכה כמתוכנן. "זו מכה קטנה בכנף. מדובר בגדוד חזק שיש בו אנשים רציניים מאוד. אנחנו אחרי אירועים קשים בהרבה מהפציעה הזאת, ולמרות הכל הגדוד המשיך במשימות".

בינתיים קיבל איתם סמי טשטוש, כדי להפחית מכאב הפציעה, והועלה על מסוק. "זאת חוויה מעניינת", הוא אומר בחיוך, "כדי לראות שאין עוד פציעות, מפשיטים אותך לגמרי, והסמים גורמים לתודעה שלך להיות חיצונית אליך, במקביל לאיבוד השליטה על הגוף. חזרתי לעצמי כבר במסוק. אני זוכר שהסתכלתי החוצה וראיתי את השמיים הכחולים. לא פחדתי, הרגשתי שאני מצליח לנשום טוב ושאני בשליטה, ולא כאב לי מאוד. האמת היא שיותר דאגתי לתומר בן אשר, הקשָר שלי. בזמן שהייתי מטושטש חשבתי שאני מאבד אחיזה בעולם, ואולי אני מידרדר, אבל גם אז לא פחדתי, כי זה מה שיש, ואם זה ככה - לפחות שאיהנה מהדרך". גם במעבר המהיר מסמטאות ג'באליה למסדרונות בילינסון היה מן ההזיה: "אני לא ממליץ על זה, אבל היה בזה משהו מעולמות הרוח", הוא מחייך שוב.

כשנחת במיון התקשר איתמר לאשתו, נעמה, כדי שלא תיבהל מהשמועות על פציעתו, שבוודאי יגיעו אליה בקרוב. "במקום מסוים היא חיכתה לטלפון הזה. כבר שמונה חודשים היא נמצאת במתח הזה של טלפון, של דפיקה, היא והמון משפחות אחרות. כל מי שיש לו בן, אב, אהוב או אח בלחימה תמיד דרוך פנימית במידה כלשהי, וזה לא קל. זה חלק מהמחיר של המלחמה הזאת. מבחינתה זאת היתה הקלה, כי הכי קשה זה חוסר הוודאות, ועכשיו סוף־סוף יש ודאות איפה אני, מה מצבי ושאני לא פצוע קשה מדי. זה משפט דפוק, אבל נכון. שמעתי אותו מהרבה אימהות. אנחנו יצאנו בנס, יצאנו בזול. לדעתי אצא מזה לגמרי. צריך קצת זמן להתאושש ויהיה בסדר".

איתם נלחם מאז 7 באוקטובר. היה לו זמן רב לחשוב על האויב שנמצא מולנו ועל מהות המלחמה הזו, שלדבריו היא לא מלחמת דת או סכסוך טריטוריאלי, אלא ממש מלחמת הטוב ברע, כפי שאמר לחייליו בנאום השופר.

בהלוויה של חבר ילדותו עמישר בן דוד ז"ל, תובנה זו קיבלה ממד נוסף: "הקשבתי לאחד מפרקי התהילים שאומרים בהלוויות - 'אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד...' כששמעתי את זה הבנתי משהו: כל הגויים האלה נלחמים בנו כדי ש'לא יזכר שם ישראל עוד'. מה לנו ולחות'ים? למה הם נלחמים בנו? הרי לא כבשנו להם שום דבר. הבנתי שזאת מלחמה על המקום של הטוב בעולם. רצח ואונס ואהבת המוות - מול רצון לחיות ולהפוך את העולם למקום טוב וצודק יותר. אין לזה קשר ליהודים ולערבים. אנחנו צוות החוד שמוביל את תיקון העולם. זו הזכות שלנו, זו המחויבות שלנו. כל אדם מוסרי יכול לזהות מי טוב ומי רע בסיפור הזה.

"הייתי בעזה, וכל הזמן שאלתי את עצמי - מה הם רוצים מאיתנו? זו תאוות מוות, רוע שמוכן לשרוף את עצמו בשביל להרע לנו, אין לזה סיבה רציונלית. כל מי שמנסה לתרץ את זה אחרת - לא מבין מול מה אנחנו עומדים. ב־8 באוקטובר הייתי בקיבוץ סופה ובקיבוץ בארי, וברור לי שמה שראינו שם זה רשע מתפרץ. לא כדי להשיג משהו מדיני או צבאי. אם לא נבין את זה - לא נפתור את הבעיה. אסור לנו להמשיך להשלות את עצמנו, כמו שעשינו הרבה שנים. הרוע הזה הוא חלק אינטגרלי מהתרבות ומהחברה שלהם, לא רק בקרב המחבלים. אני כופר במונח 'בלתי מעורבים'. יש אזרחי אויב, אבל אין דבר כזה 'בלתי מעורבים', הם מאוד־מאוד מעורבים".

אבל אם מדובר במשהו תרבותי־חברתי עמוק, איך אפשר למגר את זה? במילים אחרות: איך תיראה תמונת הניצחון של מלחמה כזאת?
"הרי לא אצליח לשכנע אותם לזנוח את הדרך הזו, את זה כבר הבנו. אין מה להמשיך לעצום עיניים מול חיזבאללה בלבנון, חמאס, האיראנים. לא יקרה שפתאום המוטיבציות שלהם יתפוגגו, גם לא אם ננסה לרצות אותם בכמה מיליונים במזוודות או בכמה דונמים בשטח.

"דבר נוסף: אני לא חושב שנצליח למגר את הרוע הזה מהעולם לחלוטין, לכן צריך לכל הפחות לדכא אותו. אסור שלרשעות הזאת תהיה יכולת צבאית או שלטונית. זה לא אמורפי, זאת תוכנית פעולה. כשאני הולך עם הגדוד שלי ומשמיד את הביצורים ואת המנהרות, כשאני פוגע בבכירים ובמחבלים, אוסף אמל"ח, פוגע בתשתיות הצבא המסודר שנבנה שם, כשאני מפוצץ את משרד מח"ט מחנות המרכז, הורג אותו, הורס את התשתיות שלו ומפוצץ את מוסדות הממשל - אז אני מוודא שהארגון הזה לא מתקיים. אנחנו חייבים להמשיך בעיקשות, כי זאת לא מלחמה שנגמרת בהבזק חרב ואחריה הארץ תשקוט ארבעים שנה. נראה שמאז חזרנו לארצנו עברנו 120 שנה של מאבק ועוד 120 לפנינו, וגם לנכדינו יהיה מה לעשות. אסור לנו להשלות את עצמנו".

שלושה יעדים

ברור לו שתמונת הניצחון היא עמידה בשלושת יעדי המלחמה, כפי שהגדירה אותם הממשלה: שלילת היכולות הצבאיות של חמאס, שכוללות ייצור תחמושת ופעילות במסגרות מאורגנות ("זה אפשרי, ואנחנו מתקדמים לשם. יהיו עוד פיגועים ומרגמות וקלאצ'ים, אבל לא מערכת כמו ב־7 באוקטובר"); השמדת מערכת השלטון של חמאס, שגם את זה הוא רואה כמשימה אפשרית ("מי או מה יבוא אחרי - זה פחות מענייני. זה ברמה המדינית"); ולבסוף: שחרור החטופים. "זו סוגיה מורכבת. ברור שחמאס לא באמת רוצה להחזיר אף אחד. הכאב שלנו הוא הניצחון שלהם. הדרך היחידה היא צבאית. המחשבה שניתן להגיע איתם להסכם זו אשליה". מבחינת איתם, עמידה בשלושת היעדים היא לא מותרות, אלא הכרח. "אם לא נשלים את המשימות האלה - אנחנו מביאים עלינו את כל האויבים. זה עניין קיומי. מדינת ישראל צריכה לצאת מההתמודדות הזאת מנצחת, והניצחון צריך להיות ברור ומובהק".

נשמע שאיתם מכיר היטב את האויב שמולו אנו עומדים - ועדיין 7 באוקטובר הפתיע אותו. "הופתעתי מהיכולת שלהם להוציא בהפתעה מבצע כל כך גדול. זה היה מעבר לדמיון. שירתי כקצין מבצעים מיוחדים באוגדת עזה, נלחמתי שם בכמה סבבים, ולא דמיינו דבר כזה. זה לא היה בהנחות היסוד ולא בתרגילים, וזה תפס אותנו לא מוכנים".

כשנכנס עם חייליו לרצועה, הוא הופתע ממה שראה שם: "פתאום הבנתי שזאת מדינה לכל דבר, עם צבא בעל יכולות גבוהות, עם ייצור נשק, פיקוד ושליטה מסודרים. לא פלנגות. גם ההיקפים והשימושים בתת־הקרקע הפתיעו אותנו. לא קלטנו את הדבר הזה עד שפגשנו אותו. השימוש שלהם במנהרות כמִפקדות מראה על התכוננות רצינית. לא חודש-חודשיים, אלא עשורים של עבודה".

הוא תולה את ההתעצמות של חמאס גם בתוכנית ההתנתקות. כזכור, אביו היה ממתנגדיה הבולטים, ואף התפטר מתפקידו כשר הבינוי והשיכון בשל התנגדות זו. "אין לי ספק שמבחינה צבאית ולאומית, חלק ממה שאנחנו עומדים בפניו קשור לזה. כשאנחנו נסוגים בפניהם ובמקביל מספרים לעצמנו סיפורי ניצחון - הם ניזונים מזה. ל־7 באוקטובר יש שורשים בעוול הלאומי של הגירוש מגוש קטיף. זה לא פוליטי, אלא צבאי לחלוטין: כשאתה לא נמצא בשטח, כשאתה לא יוזם, כשאתה לא מגן - אתה מאפשר לאויב לגדול, אז אל תהיה מופתע".

אחרי שמונה חודשי לחימה, יש תחושת שחיקה בכל מקום: בעורף, בקרב משפחות החטופים, אצל המפונים, ונראה שגם בקרב חיילי המילואים. "קשה, ללא ספק. זה אתגר גדול מאוד. לצד הקושי הזה, תראי אותנו עכשיו. אנחנו יושבים בבית קפה, ובסך הכל המצב טוב. רוב־רובה של המדינה פועל ומתפקד. זה לא המצב בעזה. לא היית רוצה להיות אזרחית בעזה עכשיו. המצב הזה מעיד על העוצמה האדירה של מדינת ישראל, על פריחה ושגשוג. ולצד זה, העומס על האנשים בקצה הוא גדול. כמדינה, אנחנו צריכים להשתנות קצת ולהבין שאנחנו הולכים לקראת תקופה של אומה במלחמה. זה צריך לבוא לידי ביטוי בחלוקת הנטל, בתגמול לאנשי מילואים ובעיקר בתיאום הציפיות שלנו, הלוחמים, מול העורף, שזה הולך להיות ארוך ושעוד יהיו למלחמה הזאת מחירים".

איתם לא מזהה שחיקה מהותית אצל הכוחות. "אני מכיר את רוב המג"דים במילואים. הם נחושים, מבינים את המשימות ואת גודל השעה. אני מעריץ את חיילי הסדיר, שאחרי שמונה חודשים של מלחמה אינטנסיבית, שלא דומה לשום דבר אחר, מראים יכולות וגבורה עילאיות. נכון, יש קושי, אבל אנחנו לגמרי מסוגלים".

הוא מדגיש שאינו מתעלם מהקושי, ושלא מדובר באמירה מנותקת או מאצ'ואיסטית. "אני מדבר עם האנשים והמשפחות. הקושי הוא לא רק בפצועים ובהרוגים, זה הכל - ילד שמתגעגע, עסק שקורס, בעיות בזוגיות. ועדיין אנשים מבינים את גודל השעה. עם ישראל שווה את זה, המדינה שווה את זה. אם הייתי נלחם ורואה שמישהו 'מבזבז' את מה שאני עושה בשביל רייטינג או פוליטיקה - זה היה יכול לפורר את השורות. אנחנו לא שם. האחריות היא בעיקר על התקשורת ועל הפוליטיקאים".

קל להגיד "אחדות", אבל יש קבוצות שחושבות להפך. איך תיתכן אחדות אמיתית עם דעות שמתנגשות?
"על הנקודות האלה הרוב המוחלט של הציבור בישראל מסכים. הוא מסכים שיש הכרח להתמודד עם האויב שלנו, להיות מאוחדים, להראות שגם אם אנחנו חלוקים בדעותינו - אנחנו רוצים להישאר יחד. אולי יש שוליים צעקניים שמביאים אותנו למקומות לא טובים בשיח, בעיקר ברשתות החברתיות, אבל זה שקר. אני פוגש אלפי אנשים, זה לא דבר אמיתי.

"הצבא פיתח מודל להתמודדות עם תגובת קרב (הלם קרב; ק"א) שנקרא 'מודל היהלום'. מיישמים את זה בשדה הקרב אצל מי שנראה הלום. קודם כל יוצרים מגע, מסתכלים לחייל בעיניים וקוראים בשמו, אחר כך נותנים לו את ההקשר, כלומר איפה אנחנו ולשם מה, ולבסוף נותנים לו משימות. המודל הזה נותן לו את ההקשר ואת תחושת הביחד. הוא נועד למנוע או להפחית מצבי פוסט־טראומה. אני חושב שאנחנו צריכים סוג של טיפול כזה, כעם. אנחנו מדינה בתגובת קרב. אנחנו צריכים קודם כל להיפגש, להסתכל בעיניים, להגיד שאנחנו ביחד ולהבין את ההקשר. בימים אלה קצת חסר לנו להבין בפשטות מי אנחנו, מהי המשמעות של מדינת ישראל, של עם ישראל, מהי המשימה שלנו, ומכאן לצאת קדימה. בסוף זו התשתית של הביחד, והיא אמיתית, לא מלאכותית או מדומיינת".

החרדים יגיעו באהבה

כשמדברים על אחדות, קשה להתעלם ממי שמעמיקים את הפירוד בעם. איתם מתייחס לשני הצדדים - מחד לארגון אחים לנשק, ומאידך לסרטון "המילואימניק הממריד" - באותו האופן. "ביום העצמאות סיפרתי לחיילים שלי שלא נשבעתי הרבה בחיי, אבל שלפני 23 שנה, בטירונות, נשבעתי: 'אני מתחייב להקדיש את כל כוחותיי ואף את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל'. עד כמה שאני זוכר, השבועה ההיא לא היתה תלויה בזמן, במי ראש הממשלה או במי חבר בוועדה לבחירת שופטים. זה בדיוק מה שאני אומר לחיילים שלי: אנחנו צריכים להגן על ישראל. אעשה ככל שיידרש ממני לביטחון ישראל ולחירותה, בכל המובנים. ומי שחושב שהוא יכול להשתמש במה שישראל נתנה לו, ולא משנה מאיזה צד, ולכפות, לאיים ולסחוט לטובת האינטרסים הצרים שלו - הוא פושע".

כתבת בפייסבוק שראית שאנשים מדרום הר חברון, מפסגות וממקומות נוספים הגיעו להציל את האחים שהם לא הכירו מקיבוצי העוטף.
"נכון. בישראל יש שדרות רחבות של אנשים טובים ומסורים, שברגעי האמת הרוב המוחלט שלהם נאמן ויודע את נקודות האחווה האלה. אנחנו רואים אנשים מכל המגזרים שנלחמים ולא עושים חשבונות".

כמעט מכל המגזרים.
"נכון, אין חרדים. לצערי, החברה החרדית לא שותפה מלאה להבנת המשמעות של מדינת ישראל, וגם המצווה של המלחמה לא ברורה לה. אבל זה לא ייעשה בכפייה, אלא בתהליך ארוך ובהרבה אהבה. יש ניצנים של התעוררות. יש חרדים לשעבר שמתגייסים, וזה כבר צעד. יצא לי לדבר בהרבה ישיבות חרדיות. הדיסוננס הזה, בין חברה שחיה חיים של אידיאל ושל מסירות לבין המציאות של אי־קבלת אחריות במלחמה, יביא לשינויים".

נקודה נוספת שמאתגרת את החברה הישראלית היא מה שמכונה "הסיוע ההומניטרי". מה עמדתך?
"אני מג"ד. אנחנו פועלים במרחב עם לחצים ואילוצים. כמפקד בשטח יש לי גבולות גזרה, מגבלות תחמושת וכוח אדם, וכך גם לממשלת ישראל במישור המדיני. אנחנו צריכים לפעול בתוך המגבלות שלנו. אני מבין את המציאות הזאת, אבל אני לא חושב שיש רעב או שחסר אוכל. ראינו הרבה אוכל בבתים שהגענו אליהם".

אמרת שלא פחדת כשנפצעת. היה רגע שכן פחדת בו בחודשים האחרונים?
"לפני כניסה יש דריכות. יש מתח".

ונעמה לא מפחדת?
"נעמה היא גיבורה. באמת. לא בקטע של 'לך תילחם', אנחנו לא עושים את זה מתוך פזיזות או מאיזו תאוות כיבוש, אלא מתוך שותפות. היא יודעת היטב, ונושאת איתי באחריות ובהבנה שאין אחרים שיעשו את זה. שנינו חונכתנו על קבלת אחריות".

בתור "הבן של", בכלל היתה לך אפשרות לא ללכת במסלול הזה ולאחוז בנשק?
"לגמרי היתה אפשרות. אף אחד לא הסליל אותי. זה לא שמישהו היה מאוכזב ממני אם הייתי עושה משהו אחר. אומרים לי: אתה הבן של אבא שלך, או שאתה בפני עצמך? זאת שאלה טיפשית, כי אף אחד לא עומד בפני עצמו. אני הבן של אבא שלי והנכד של סבא וסבתא שלי ושל הדורות הקודמים, וזאת זכות, לא בעיה. האני שלי גדל ומלא משמעות ככל שאני קשור לשרשרת הארוכה הזאת. בהקשר הזה אני לגמרי לא מרגיש צורך להתנצל או להתנתק. לא נולדתי מהים, ואני לא חוזר אל הקצף. יש לנו הורים וזהות וילדים ונכדים, וזה מי שאנחנו".