משבר האמון של תושבי הצפון: גם להם יש קו אדום

רותם קלדרון הוא צעיר בן 21 שהמציאות ביגרה אותו מהר. אביו, עופר, נחטף לעזה עם שני אחיו, ארז וסהר. האחים שוחררו בעסקה הקודמת, האב נותר ברצועה, ומשפחתו פועלת מאז לשחרורו. דופקת בכל דלת, צועקת מתחת לכל חלון, מנערת כל שטיח. הכל - כדי שיחזור.

השבוע ראיינתי את רותם בטלוויזיה. קשה היה להישאר אדיש לדבריו. בנחישות ובישירות ששמורות לצעירים (ולמי שאין להם מה להפסיד), הוא הישיר מבט למצלמה ואמר את האמת: אין ניצחון בעזה, ולא יהיה ניצחון - בטח לא ניצחון מוחלט. מה שיש זה הפסד, שנקבע ב־7 באוקטובר, שאת נזקיו ניתן לצמצם. אם החטופים יחזרו הביתה, ההפסד יקטן; אם חלילה הם לא - זה יהיה הפסד מוחץ שלא תהיה ממנו תקומה.

יש מי שמערערים על הקביעה הזאת. הם סבורים שהכרעה צבאית של חמאס חשובה יותר מעניינם של החטופים, או במילותיהם שמהודהדות ברשתות החברתיות: 9 מיליון (אזרחים) הם יותר מ־134 (חטופים). לדעתם, לא ניתן לשעבד אינטרסים של מדינה לטובת אינטרסים של אזרחיה, ובוודאי לא לשלם מחיר שנזקו יעלה על תועלתו.

סוגיית המחיר נתונה לוויכוח. בעיניי, יש שני קווים אדומים שאסור לחצות: הראשון הוא הפסקת הלחימה - אפשר לעצור אותה לפרק זמן מסוים כדי לקיים עסקה, אך אסור לסגת מהמטרה המוצהרת של פירוק שלטונו של חמאס ויכולותיו. השני - ויתורים שלא קשורים במישרין לאירוע עצמו, ביו"ש, בהר הבית ובמקומות נוספים.

על כל השאר אפשר לדבר. רה"מ בנימין נתניהו נזף השבוע בראש המוסד דדי ברנע, על כך שאינו מנהל מו"מ תקיף דיו, כדבריו. זאת אמירה מיותרת, שכל תכליתה היא להציג מנהיגות ותקיפות לצרכים פוליטיים על גבו של משרת ציבור נאמן. היא מיותרת עוד יותר משום שנתניהו הוא כנראה הסוחר הגרוע ביותר במזרח התיכון: יעידו על כך לא רק שריו (דודי אמסלם, מאי גולן) ושותפיו (מהימין ומהמפלגות החרדיות), שסחטו אותו בקלות לטובת ג'ובים ושאר כספים ועניינים, אלא גם יחיא סינוואר - הראשון מבין 1,027 אסירים ששוחררו בעסקת שליט בהחלטת נתניהו.

נתניהו יודע היטב שישראל תצטרך לשחרר אסירים פלשתינים כדי לקבל חטופים. הרבה אסירים, כולל כאלו עם דם על הידיים. היא גם תצטרך לבצע הקלות נוספות - בעיקר הומניטריות - שעל היקפן ניתן לדון. בחלוף 147 ימים למלחמה, כבר ברור שאין שום דרך אחרת להשיב את כלל החטופים הביתה. מהטעם הזה מתחייב לעשות כל מאמץ כדי להשיבם במשא ומתן.

אם נתניהו סבור שברנע לא מנהל מו"מ מוצלח - שיחליף אותו. זה לגיטימי, ובלבד שכמאמר הכדורסל האמריקני "העיניים יישארו על הכדור", כלומר על עניינם של החטופים. מדינת ישראל הפקירה אותם פעם אחת בשבת השחורה, ובכל יום שעובר היא מפקירה אותם שוב. אם הם לא ישובו הביתה בסופו של התהליך, זאת עלולה להיות מכה שאין ממנה תקומה - לא רק למי שיישארו מאחור ולבני משפחתם: זה יציב סימן שאלה מעל לחוזה הבסיסי ביותר שבין האזרח לארצו, בידיעה שמחר כל אחד מאיתנו עלול להיות במקומם.

המלחמה בעזה מניבה לא מעט הישגים. גדודי חמאס הוכרעו ברובם, ורבות מתשתיות הטרור נפגעו. מתישהו גם הנהגת חמאס תאותר ותחוסל. זה יעורר שמחה, אבל אסור להתבלבל: חמאס חזק מסך מפקדיו. המאבק בו יימשך עוד שנים רבות, ולעולם לא נגיע לסוף הטרור. מי שטוען כך - משקר. רותם קלדרון בסך הכל מציב את המראה הזאת מול הפנים שלנו. הוא הילד מ"בגדי המלך החדשים", שמראה לכולנו שהמלך הוא עירום.

לצפון אין אבא

אחד מהשרים הבכירים בממשלה היה אמור להגיע למטולה בשלהי השבוע שעבר. מדובר בשר שרלוונטי מאוד לחיי המקום ולעתידו, ושהביקור שלו תואם ימים רבים מראש. כשהגיע היום המיוחל - החלו עוזריו לגמגם. בסופו של דבר הודיע השר שלא יגיע. הנימוק: המאבטחים שלו לא מאשרים לו לבקר במושבה.

הנסיעה למטולה אכן מסוכנת. עשיתי אותה כמה פעמים בחודשים האחרונים. מרגע שמגיעים לצומת גיבור נחשפים לאיומי הנ"ט. בצומת תל־חי אמנם הוצבו קירות ענק באמצע הכביש, כדי למנוע פגיעה ישירה ברכבים, אבל אחרי שעוברים אותם הציר חשוף לגמרי. מי שמחליט לעלות עושה זאת בנסיעה מהירה, בידיעה ברורה שהוא מסתכן.

זכותו של כל אזרח להחליט שהוא מסכן את חייו. כל עוד ההגעה למטולה מותרת (ויש זמנים שבהם היא אסורה), אי אפשר למנוע אותה. מציאות חייהם של שרי הממשלה היא שונה - יש להם מאבטחים וחלות עליהם הגבלות. שר הוא אמנם אזרח, אך לפגיעה בו יש משמעות אחרת: היא עשויה להעניק לאויב הישג משמעותי לא מתוכנן, ולגרור את ישראל לתגובה שתוביל להסתבכות צבאית לא רצויה.

ועדיין, מותר לסבור שהחלטת השר היתה מוטעית. לא רק משום שבמקרה הספציפי הזה עברו של השר מאיר באופן נלעג את הסתתרותו כעת מאחורי הוראות אבטחה, אלא כי לעיתים לביקורים של אישים בדרג כזה יש חשיבות יתרה - הם מחזקים את היישוב ונותנים לו אוויר לנשימה להמשך הדרך. גם השרים עצמם יוצאים נשכרים - הם רואים בעיניים את מחיר המלחמה, ומיטיבים לדייק את החלטותיהם.

הבעיה של השר המדובר, ושל רוב עמיתיו לממשלה, היא לא מטולה. הם לא ביקרו גם ביישובים שההגעה אליהם קלה בהרבה. התוצאה היא שהצפון מופקר פעמיים: הוא מופקר בתחושותיהם של התושבים, והוא מופקר בהחלטותיה של הממשלה. בשונה מהדרום - שלטובתו הוקמה מנהלת תקומה - לצפון אין אבא. זה מתבטא בהחלטות, בתקציבים, ביחס.

ביום שני השבוע ביקרתי בצידו המערבי של הגבול. פגשתי שם את משה דוידוביץ', ראש מועצה אזורית מטה אשר ויו"ר פורום ישובי קו העימות. הוא נשמע פסימי: המדינה לא מובילה להכרעה צבאית מול חיזבאללה, והיא לא מגבשת פתרונות לאזרחים. להערכתו, רבים מהם כבר לא ישובו לצפון. בקריית שמונה - בירת הגליל - מדברים על נתון מפחיד של רבע מהאוכלוסייה ששמה סימן שאלה על עתידה. גם הפגיעה בחקלאות היא קשה, וכולנו נרגיש אותה בכיס, בגלל המחסור שנוצר והתלות הגוברת ביבוא.

ליאת כהן רביב, תושבת מטולה שפונתה, סיפרה לי שעלתה בשבוע שעבר הביתה כדי לקחת מועך פירה. שנינו הבנו שזה לא המכשיר שהביא אותה לשם, אלא הגעגוע: היא רצתה להרגיש את הבית.

בדיעבד, ברור שישראל שגתה כשפינתה את הצפון - זה אפשר לחיזבאללה לירות ליישובים שפונו. במקום שתהיה רצועת ביטחון בלבנון, היא מתקיימת בתוך שטח ישראל בגליל. ישראל אמנם גובה מחיזבאללה מחיר טקטי, אבל משלימה עם הנזק האסטרטגי שהיא סופגת.

ככל שהמלחמה תימשך, כך הנזק הזה יאמיר ויעמיק. את האמון שנשבר מול התושבים ייקח שנים לשקם. גם רבים מאלה שישובו, יעשו זאת כי אין להם אלטרנטיבה אחרת. עד שזה יקרה, מגיע להם יחס אחר - להישג הצבאי־מדיני לא תהיה תוחלת אם העורף האזרחי יישבר.

עם סכין בין השיניים

מחזור גיוס מארס, שיחל בקרוב, יהיה אחד מהגדולים של השנים האחרונות: הוא יהיה הראשון מבין סדרה של מחזורים שינסו לתת מענה למלחמה. נוסף על הצורך למלא את השורות בלוחמים שיחליפו את מי שנהרגו, נפצעו ונמצאו בלתי כשירים לשוב למערכה מסיבות אחרות (בעיקר נפשיות), הוא יבטא את השינוי בסדרי העדיפויות - לטובת המערך הלוחם, ובתוכו.

כבר בגיוס הקודם, בדצמבר, נתן צה"ל מענה ראשוני ליחידות שספגו את הפגיעה העיקרית ב־7 באוקטובר. כעת מדובר בפתרונות רחבים יותר, שמתחייבים כחלק מלקחי המלחמה. כך, ההחלטה להגדיל משמעותית את מספר הלוחמים בשריון. במחזור הגיוס הקרוב יגיעו לחיל פי שניים יותר לוחמים מאשר בעבר. אחת מהסיבות לכך היא ההחלטה לשנות את התמהיל הפנימי בגדודים: אם עד כה היתה בכל גדוד סדיר גם פלוגת מילואים אחת - כעת הוחלט שכל הפלוגות בגדודים יהיו סדירות. המשמעות היא לא רק חיסכון של 12 פלוגות מילואים בשנה בכל גדוד, אלא גם יחידות הומוגניות ומאומנות יותר.

זה מתאפשר, בין היתר, בזכות הזינוק במוטיבציה אצל המתגייסים. המגמה הזאת הורגשה כבר במחזור הגיוס הקודם, שהתנהל בראשית המלחמה. צה"ל הצליח למלא בו את השורות בקלות, וגם להישאר עם עודף. התוצאה היתה שגיוסם של 300 בני נוער נדחה לחודש מארס, כדי לאפשר להם להגיע לבקשתם לתפקידי לוחמה. "אנחנו בעודף ממוצע של 10 אחוזים בכל היחידות, וזה אחרי שהגדלנו לרובן את המכסות", אומר מפקד מיטב, אל"מ אלון מצליח.

מיטב מאגדת בתוכה את מה שהיו פעם מנהל הגיוס ובסיס הקליטה והמיון (בקו"ם). היא מחזיקה בדאטה העדכני ביותר על מצבם של המתגייסים בכל רגע נתון. מצליח אומר שמוטיבציה כמו שקיימת היום לא זכורה לו בכל שנות שירותו בתחום הזה.

"אנחנו רגילים לזינוק במוטיבציה אחרי מלחמות ומבצעים, אך בדרך כלל זה זינוק נקודתי, שנמשך מחזור גיוס אחד או שניים ואז מתיישר", הוא אומר. "פה מדובר במשהו אחר. אנשים מבינים שהפעם זאת מלחמת אין ברירה. הם רואים את ההרוגים, המפונים, הפצועים, החטופים - ומבינים שזאת מדינה שמצויה בתוך אירוע שמתמשך. אם הייתי מקדים את הגיוס של הנוער להיום - הוא היה מגיע".

שאלתי את מצליח כמה לא מתגייסים. בשנים האחרונות, חוץ מחרדים וממוסלמים, היו בני נוער רבים שלא שירתו מסיבות שונות. צה"ל גם לא ממש נלחם על רובם, כי היה במגמה של צמצום והתייעלות. המגמה כיום היא הפוכה, וגם הרצון לא לשרת פחת. "אין כמעט משתמטים. מגיעים אנשים שאומרים שהם לא רצו לשרת, ועכשיו שינו את דעתם ורוצים להיות לוחמים. מגיעים גם אנשים שהיו אצל קב"ן, ועכשיו רוצים לחזור בהם. מה שקרה כאן מאז 7 באוקטובר עשה משהו".

ככלל, הוא אומר, כל מי שרצה - רוצה עכשיו יותר. גולני היא דוגמה טובה: ההתחלה הקשה שלה במלחמה (עם 74 הרוגים בשבת השחורה לבדה) גרמה לדרישה עצומה להגיע לחטיבה. "תמיד גולני היתה הכי מבוקשת, אבל עכשיו זה בולט עוד יותר. על כל מקום של לוחם מתמודדים שישה-שבעה מתגייסים".

העלייה בביקוש מורגשת בכל המערכים. השריון, למשל, נדרש לחזר בעשורים האחרונים על הפתחים בניסיון למשוך אליו מתגייסים. עבודת שתדלנות נעשתה גם ביום הגיוס עצמו, כי רבים סירבו להתפנות לטירונות שריון. כיום המציאות הפוכה: רוב המתגייסים לשריון בחרו להגיע לחיל, ואלה שלא בחרו בו בעדיפות הראשונה, ונשלחו אליו כי יחידות אחרות היו מלאות - מתגייסים לשריון בשמחה. הוא הדין בהנדסה הקרבית, ולא רק ביחידת יהל"ם, שהיא אחת מהפופולריות ביותר בצה"ל כיום, אלא גם בתפקידים שנחשבו עד כה אטרקטיביים פחות, כמו מפעילי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) ואחרים.

שאלתי את מצליח על היחידות המיוחדות, שמשולבות באופן חסר תקדים במלחמה הנוכחית. גם כאן המוטיבציה מרשימה. ליום הסיירות שנערך בינואר האחרון התייצבו 6,167 בני נוער. לשם ההשוואה: ליום הסיירות שנערך ב־2023 הגיעו 5,188 צעירים, ובשנת 2022 הגיעו 4,850 צעירים. זה ניכר גם בשיעורי ההתייצבות: בעבר היו מגיעים ליום עצמו בערך 65 אחוז מהצעירים שנרשמו אליו, ואילו בינואר האחרון התייצבו 80 אחוז.

אתגר התצפיתניות

זינוק בביקוש לשירות קרבי קיים גם אצל הבנות. 12 אחוז מהמתגייסות לתפקידי לוחמה בגיוס האחרון בדצמבר ביקשו להצטרף למערך הלוחם לאחר פרוץ המלחמה. זה ניכר גם אצל הצעירות שלפני גיוס: לימי הסיירות האחרונים התייצבו 720 בנות - נתון מדהים, בהתחשב בעובדה שהמיונים ליחידות המיוחדות נפתחו עבורן רק באוקטובר האחרון (ללא קשר למלחמה).

מבין הבנות שהשתתפו ביום הסיירות האחרון, 17 עמדו בקריטריון שמאפשר להן להגיע כעת לגיבוש של סיירת מטכ"ל ו־699, ועוד 30 בנות עמדו בקריטריון שמאפשר להן להגיע ליהל"ם. מצליח מדגיש שמדובר בקריטריונים ששווים לגברים ולנשים מבחינת הדרישות הפיזיות: יש רף, שמי שלא עובר/ת אותו לא מתקבל/ת.

"המלחמה הזאת היא קטליזטור בכל הנוגע לשירות נשים", הוא אומר. "הן היו בתוך עזה, ונלחמו בהצלחה. לאט־לאט הפערים בינן לבין הגברים ייסגרו. זה לא קורה ביום. אנחנו כבר רואים היום דברים שלא היו בעבר, כמו קבוצות הכנה של בנות לגיבושים. זה תהליך שיתרחב בהדרגה".

שאלתי אותו לגבי הקשיים, והוא הצביע על שניים. הקושי הראשון נוגע למספר הגדול של צעירים שהמלחמה פגעה בהם ישירות: שמישהו במעגל הקרוב להם נהרג, נפצע או נחטף, וכאלה שפונו. "דרך הטיפול שלנו בהם מחזירה את האמון שלהם במדינת ישראל", אומר מצליח. "מיניתי שתי קצינות בדרגת סגן־אלוף לטפל אישית בכל מקרה כזה. הן מתקשרות לכל אחד ומוצאות לו פתרונות. גם הלכנו לבתי המלון של המפונים כדי לדבר איתם ולסכם מה שצריך. אנחנו פועלים ברגישות כדי שהם לא ייפגעו".

הקושי השני נוגע לתצפיתניות. הפגיעה הקשה בבסיס נחל עוז בכלל, ובתצפיתניות בפרט - שרובן נהרגו, חלקן נחטפו ורק מעט מהן שרדו - רק הגביר את הרתיעה של המתגייסות להגיע לתפקיד. גם קודם למלחמה סבל התפקיד הזה מתדמית שלילית, בעיקר בגלל תנאי השירות: משמרות ארוכות, יציאות לא נוחות הביתה, ולעיתים קרובות גם בעיות של מזון ולינה.

בגיוס הקודם, שהיה הראשון מאז פרוץ המלחמה, כמה עשרות בנות סירבו להיות תצפיתניות, אבל צה"ל הצליח לשמור את האירוע בבית. בחודש שעבר היה היקף סירוב דומה, אבל הפרסום שלו גרם לתהודה ולטלטלה נרחבות.

מצליח מודה שצה"ל נדרש למצוא פתרונות לבעיה, משום שהביקוש לתצפיתניות גדל כחלק מלקחי המלחמה. "אנחנו עומדים ביעדים, אבל זה אתגר גדול, שכולל שיחות אינסופיות ועבודת הסברה עם המתגייסות ועם ההורים שלהן. המשימה שלנו היא לשנות כיוון, ולדאוג לכך שיהיו מוטיבציה וביקוש לתפקיד החשוב הזה".