"היא היתה ראשת העיר המושלמת של ירוחם, בתל אביב"

"אין שם לאנשים בגשם", כתב המשורר אברהם חלפי, וכפי שגיליתי, גם לבוחרים ולבוחרות, בערים קטנות ודרומיות, אין שם כשמתקרבת סופת בחירות. אבל בואו, לא נעכיר את המאוחר.

"חרבות ברזל", או "חארבו דארבו", מרוב מלחמה ודחיות הבחירות המקומיות הפכו לדרמה מקומית נוכחת בהיעדרה. בכניסה לעיר תמיד פוגשים בכיכר גדולה. בקצה אחד השער למפעל, בקצה השני מתחם שכונת וילות יוקרה ירוחמיות. עוד נדבך בבניין הישראליות הבלתי נגמרת.

שלטי המועמדות והמועמדים תלויים על גדרות הכיכר, שורות ארוכות של פרצופים מחייכים כמנחים בערוץ החיים הטובים. נגמר עידן ה"פוטו רצח". היום כל הפורטרטים מרוטשים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. השלטים ממלאים כל פיסת גדר אפשרית, אבל בינם יש גם שלטי "החזירו אותם הביתה" ו"מחכים לכם בבית". את אלו איש לא יעיז להסיר או להסתיר.

"כן, יש לנו גם הרבה בעיות בירוחם, תלוי על מה כל אחד מסתכל, אבל באיזו עיר אין בעיות? לי מאוד חשוב הניקיון והתחזוקה של העיר, ושהחינוך יהיה טוב, וזהו. אני לא מצפה שירוחם תהיה אזור המרכז, אחרת לא הייתי עובר לכאן מאזור המרכז. אנשים תמיד חיים עם התחושה שבמקום אחר הכל טוב, וזה ממש לא נכון. לכל מקום יש את הבעיות שלו, ואם יש משהו שלמדתי בחיים שלי, זה שלרוב את הבעיות אתה סוחב איתך ממקום למקום, אבל גם את הפתרונות", מסביר נ'.

קצת יותר מ־11 אלף תושבים יש בירוחם. מעגלים של קהילות שונות שחיות יחדיו. הוותיקים - אנשי המעברות וצאצאיהם, אנשי הגרעין התורני, חרדים, צעירים חובבי מדבר מגניב מ"כולנא" ומכפר הסטודנטים, ואנשי הייטק חינוכי מבית מיינדטק, שהקימו האחים מנדל ומט"ח בעיר.

חומוס "אינתי" ברחוב הראשי, מוסד הכרחי להתקהלויות קדם־צהריים. מקום טוב לתפוס שיחה עם אנשי הזמן והמקום. כמה ביסים, ואני מתחיל לשאול, בבחינת נכנס פלא, יצא אפל.

"מה, עוד פעם באת לעשות כתבת 'לחם עבודה, ירוחם אבודה'? מתי אתם בתקשורת תתקדמו כבר? תשכח מזה. נכון, ההיצע בירוחם הוא די קטן, בטח כשמדובר על תעסוקה איכותית, אבל אני מרגיש שמי שרוצה לעבוד, עובד! וחוץ מזה, אנחנו יישוב קטן עם כל היתרונות של יישוב קטן, וזה לגמרי בסדר לנסוע לעבודה 20 דקות, אבל אל תשאל אנשים מה שמם. ירוחם יישוב כל כך קטן, וכולנו קשורים אחד בשני. משפחה, חברים, עסקים. פה זה לא תל אביב, שאתה יכול לדבר וזה לא ישפיע עליך. לך לפוליטיקאים, הם ילכלכו הרבה אחד על השני. אבל אנחנו התושבים רק רוצים עיר טובה יותר, וזהו".

סובלנות, להט"ב וכבוד לרב

גילוי נאות, איני זר למקום. יש לי כאן הרבה חברים ומכרים. פעלתי, לימדתי והופעתי בירוחם לאורך העשורים האחרונים. יתר על כן, אני מאוד אוהב את המקום ואת מרקם אנשיו. לכן הופתעתי לגלות שהפעם, בניגוד לאדיבות הירוחמית שאני רגיל בה, היה מורכב לגרום לאנשים לדבר בשמם. למרות תחושת הנמנמת של מערכת הבחירות, יש לא מעט חשש לדבר גלוי רגע לפני יום הבוחר. למרות הסקרים שהמועמדות מציגות. ערפל הזמן נוכח, ואף אחד לא רוצה להיזכר כתומך היום שלפני, ביום שאחרי. מגבלות הדמוקרטיה של מקום קטן.

אז מה הנושא המרכזי שעומד לבחירה בבחירות האלו, מבחינתך?

"זו הבעיה: אין אמירה מה עומד על הפרק, אז היישוב לא מנווט למקום ברור", אומרת ג', "אין לי בעיה אם ראשת העיר משקיעה את כל כולה בחינוך, ואז אתה רואה שאגף השפ"ע מוזנח, אבל לפחות אתה יודע שזה בא כדי לקדם את החינוך, את התרבות, התיירות או העסקים. בסוף אני מרגישה שאין לי מושג מה בדיוק היתה האמירה של אוחנה בקדנציה שלה.

"והאמת, נמאס לי להגיד 'תודה' לתקשורת התל־אביבית, שמתלהבת מזה שיש לנו ראשת עיר מכאן, ושהיא צעירה וחד־הורית ואני יודעת מה. זה כמו להגיד תודה על זה שפעם נשים לא הלכו לעבוד, ועכשיו מותר להן לצאת מהבית. אנחנו ב־2024, ויש דרישות, במיוחד ליישוב קטן. אנחנו צריכים שקיפות ושיתוף הציבור, מה אתם עושים עם הכסף ולאן אתם בעירייה מנווטים את חיינו, זה הכל".

הדברים נוגעים בנקודה מרכזית במערכת הבחירות הנוכחית. ראשת העיר טל אוחנה מוכרת היטב גם מחוץ לירוחם. לאחר שמיכאל ביטון, ראש העיר הקודם, עבר לפוליטיקה הארצית, אוחנה התמודדה בתור סגניתו לראשות מועצה מול מועמדת הליכוד, נילי אהרון - וניצחה. בשנים האחרונות אוחנה הפכה לחביבת התקשורת וזכתה להרבה כתבות מלאות הערכה. וגם את זה סופרים לך בירוחם.

"אין ספק שאוחנה היא ראשת העיר המושלמת של ירוחם - בתל אביב", אומר איש עסקים מקומי. "היא אלופה ביח"צ ובכתבות, ואני גם יכול להבין למה. יש לה סיפור אישי מעורר השראה. היא מאוד מחוברת למסורת מצד אחד, אבל מצד שני אוחנה מדברת את הדיבור שנתפס ממש טוב אצל החילונים האשכנזים והתקשורת מאזור המרכז. אתה יודע, סובלנות ללהט"ב, יחד עם 'כבוד הרב'. הכל טוב ברמה הזו, אבל לא שם הבעיה".

אז היכן?

"שהיא לא יוצאת מהלשכה שלה. את ביטון היית רואה בכל מקום, מגיע עם אורחים, מנכ"ל, שר, נדבנית או משהו. לפעמים היה נראה שהוא עומד בצומת הנגב וגורר כל בן אדם עם השפעה לירוחם. הוא היה אלוף בלהביא משאבים ולייצר הזדמנויות. יותר מזה, כשאתה פוגש את ראש העיר שלך לעיתים קרובות בסופר, או ברחוב, אתה יכול להגיד לו: 'תקשיב, יש לי רעיון לשיתוף פעולה', ועל הדרך להסב את תשומת ליבו שגם די מלוכלך פה ברחוב".

כל כך מסובך לקבוע פגישה?

"אני יכול לקבוע זמן ולהגיע אליה ללשכה, אבל אוחנה היא 'וואן וומן שואו'. היו לה כל כך הרבה חלומות שהוכרזו ברעש גדול - עיר הרחפנים, עיר הקנאביס, אמזון, מה לא, בסוף כל הדברים האלו לא היו כל כך מחוברים לקרקע ולא קרו. ונוסף על כך, אנשים מבינים שהמצב הכלכלי של העיר לא טוב. אם ירוחם תקבל חשב מלווה, זה כבר ממש רע בעיניי, כי זה צעד אחד לפני מועצה קרואה ועוד פעם לחזור לתקופות האפלות שאנחנו לא יכולים לנהל את עצמנו בעצמנו. 

"והכי עצוב זה שאני, שהייתי מגדולי תומכיה, אומר את זה. באמת האמנתי שאחרי ביטון 'אינטרנשיונל' צריך מישהי בול כמו אוחנה. מקומית שתנהל את העיר בלי הרבה רעש וצלצולים. שתצמיח ותחזק את מה שהתחילו. אבל זה לא קרה. היא התאהבה בפוזה שלה בתל אביב ושכחה שהיא מירוחם, וזה ממש חבל לי כי באופן אישי אני מאוד מכבד ומחבב אותה".

הקרעים של ההיסטוריה

הפער בין הדברים שרואים מפה ולא רואים משם מודגש במיוחד במקומות קצה כמו בירוחם. מעבר למי תיקח את ראשות המועצה ולמה, מה שמסקרן הוא לראות כיצד השיחה המקומית מתנהלת ביחס למבט החיצוני. עיירה בדרום, סוף העולם ימינה, צהרי היום "במרכז המסחרי המאובק", של מאיר אריאל ודויד ברוזה. העיירה כבר מועצה, סוף העולם ימינה לא מרגיש כמו סרט אחרי 7 באוקטובר, ומה עם "המרכז המסחרי המאובק"?

"עדיין מאובק, אבל לא מחול המדבר. מאובק כי הוא מוזנח ושבור. לך תסתובב שם, תראה אם זה מרגיש לך כמו מרכז מסחרי. לא תשאל איך זה יכול להיות שהעירייה יושבת ממש מעל המרכז המסחרי ומאפשרת לו להיראות ככה?"

אני מגיע לחניה של המרכז המסחרי. על הקיר מודפסים גזרי עיתונות שמספרים על ההיסטוריה של ירוחם מאז המעברה הראשונה ואילך. הטקסטים קצת דהו בשמש, אבל העבר נוכח. על אחד הקירות תלויה מפה גדולה וצבעונית של ירוחם ובמרכזה כתוב: "אתה נמצא כאן". ידיים נעלמות קרעו את המפה לפני הרבה חודשים, ומאז לא טרחו לתקן. אני עומד לצלם את הקרע בעיר. לידי עובר בחור דתי, פותח את דלת אגף הגבייה העירוני שנמצא בתוך המפה, טורק את הדלת ונועל אותה מבפנים.

אני יוצא אל רחבת המרכז המסחרי. כיסא אדום עומד לבד בלב השממה. דקות לאחר שאני מצלם את הכיסא, מגיע איש במעיל דובון, שם לידו תיק שחור ונעלם. הסמליות כותבת את עצמה. אגב, המרכז המסחרי לא מאובק, פשוט לא בדיוק מרכז, וגם מסחר לא ממש ראיתי שם. בית מרקחת, כלבו שמטעס מסין, כמה עסקי אוכל קטנים, והשלט הכי שמח שם הוא של המטבח השיתופי.

אני ממשיך משם לעבר פסל הזהות הפילוסופי של עזרא אוריון בכניסה לעיר. פארק מטופח, נקי ויפהפה. שני כלבים רצים בדשא הירוק באין מפריע, בעוד היפסטר עם בלורית יושב על ספסל וגולש בנייד. לצד הפארק מסתיימת בניית מעברה חדשה בישראל: אל דאגה, הפעם זו מעברה חינוכית כחלק ממתחם בית הוותיקים, שעושה כבוד להיסטוריה המורכבת של ירוחם. אז מה מאלה פני הקדנציה הנוכחית, המפה הקרועה או הפארק המטופח?

"די, לא יפה ככה", אומרת אחת הנשים בבית האוכל. "יש לאוחנה מחשבה טובה, והיא התחילה דברים בהרבה כיוונים טובים, אבל בתכלס היא לא הספיקה לעשות הרבה בחמש השנים האלו".

"למה, מה עצר אותה? אז מה היא עשתה כל הזמן הזה?" תוהה חברתה. "אני מרגישה שאוחנה לא חיה ונושמת את היישוב הזה. זו עיר שמחה, אנשים חמים, חיים רגועים, אבל הנראות משפיעה. ירוחם הפכה לעיר אפורה ומוזנחת. בנו טיילת חדשה באגם ועשו רעש והכל, אבל לא מתחזקים, אז זה מלוכלך וכל ההשקעה לשווא… החבר'ה שהשכירו אופניים בכניסה לאגם, סגרו את העסק. את מרגישה שירוחם התקדמה במשהו בחמש השנים האלו?"

"כן, פיתחו את מרכז ההייטק במיינדטק", עונה מישהו.

"ממש, היתה פה חברת הייטק אחת שבאה לכאן. חמש שנים העירייה לא מצאה משרדים בשבילה, אז הם עברו לדימונה. בסוף אני אומר מניסיון, התחושה היא שאין שיתוף פעולה ובמקום לעזור ליזמים, העירייה מקשה…", אומר איש העסקים.

אני שם לב שיש לכם הרבה מה לומר על הבעיות בתקופת אוחנה. מה היתרונות של אהרון, ביחס אליה?

"אהרון משדרת שהיא הרבה יותר מחוברת לשטח, מכירה יותר את בעלי העסקים והדמויות של ירוחם, אבל מה זה אומר בפועל? אין לי מושג. היא היתה אופוזיציה, אבל בפועל הרבה יותר קל לבקר מאשר לעשות. אז גם אם אצביע לה, זה יהיה יותר מתוך ייאוש מאוחנה ומתוך איזו תקווה לחידוש. אישית מפריע לי שהיא כל הזמן פורטת על הקלף הזה שהיא מכירה את ראש הממשלה ושיש לה חברים בממשלה. מרגיש כאילו שאנחנו עדיין בשנות ה־50, ורק מאכערים ומקורבים עם פנקס אדום או כחול צריכים לקבל מהממשלה.

"נכון שזו היתה השיטה, אבל עדיין? ראש עיר צריך להיות בסטיונר של קולות כדי לקבל נדבות ממשרדי הממשלה? מה הקשר בין הפוליטיקה הארצית לבעיות פח הזבל שלא מפנים בשכונה שלי? אם אכתוב עליו 'ליכוד', יפנו אותו יותר מהר? במחשבה שנייה, לאחרונה שמתי לב שאהרון מאוד הנמיכה את הנוכחות של הליכוד בקמפיין שלה. בעקבות המלחמה המילה 'ליכוד' ממש ירדה מהשיח".

"האמת", מתערבת אחת הנוכחות, "אני לא יודעת מה היתרונות שלה. כל המועמדות מזלזלות באינטליגנציה שלנו עם סיסמאות שלא אומרות כלום. הבטחה, לסמוך, עתיד חיובי. בסדר, כל ילד עם יוטיוב יודע איך לשווק לטמבלים. אבל אף אחת מהן לא מציעה איזה חזון ברור, רק להגיד כמה האחרים לא מוצלחים. אולי תלך לדבר עם שתיהן, תגיד לנו מה הן רוצות. אולי הדבר היחיד שיכול לעזור זה ראש עיר לא מפה".

ירוחמית חדשה

"רק אל תביא לי פרלמנט קפה של השבורים", אמר העורך. צודק, כמה אפשר לחזור על אותו טריק לפני שיתמצה. אבל אז מקומית ירוחמית שינתה את דעתי. למה לא? גם לשבורים יש מה להגיד. נכון, אם אתה מדבר רק איתם אז ברור שזו קלישאה, אבל גם הם חלק. אז הלכתי אל דולי מחשבות מבוץ קפה שחור, פילוסופים של עשן, אנשי פרלמנט לייט, וארוך.

"אני - יש לי שיטה שתמיד עובדת בבחירות. אני תמיד שם למועצה את היריב של מי שאני בוחר לראש המועצה. ככה הן רבות כל הזמן ויש איזון".

ומה שמך?

"אתה עושה צחוק? אבל אם אתה רוצה מישהו שיגיד לך מה שמו וידבר, הנה אני מארגן לך".

אני מתמלא תקווה למצוא סוף־סוף אדם מזוהה. איש הפרלמנט חוזר עם בחור מוזר מראה. "תן לו כמה שקלים והוא יגיד לך מה שמו, תן לו עוד כמה והוא גם יגיד לך למי הוא מצביע, תן לו עוד כמה שקלים ואתה תוכל להגיד לו למי להצביע". שאר חברי הפרלמנט צוחקים. "תראה, האמת היא שבסוף אני חושב שזה לא כזה משנה מי ייקח. יש לנו שלושה מועמדים טובים, שתיים מהם נשים, אז בכלל, מי שייצא - נרוויח".

"עזוב אותך", אומר לי אחד האחרים, "זה לא המשחק פה. כולם ילכלכו על כולם, יבזבזו כסף על סקרים ובלונים, ובסוף הרבי של הקהילה החרדית יחליט במי לבחור רגע לפני הבחירות, והלכו הסקרים והבלונים".

למחרת הבחירות אין דבר שמזדקן מהר יותר מהבטחות על שלטי קמפיינים. מישהו מוריד את שלטי הבחירות בכניסה לירוחם. במסעדת "על הגריל" לימור לוגסי מבהירה את המורכבות של בחירות במקומות קטנים.

"תקשיב, ברמה האישית טל חברה טובה ואנחנו אוהבים אותה והיא בת בית, ובכלל היא אישה מדהימה וחכמה. פשוט היא לא דיברה פה לאנשים בירוחם. היא הבטיחה הרבה דברים, אבל בסוף, בוא, היא לא עשתה הרבה בחמש השנים האחרונות, וחבל, כי היא יכלה להמשיך לעוד קדנציה. אבל צריך לתת צ'אנס גם לנילי אהרון, שתעשה ותשנה ותוביל את המקום הזה".

איש מבוגר נכנס למסעדה. "יא לימור, יום טוב היום! טל הולכת הביתה".

למה זה משמח אותו, אני תוהה.

"תבין, טל ניסתה להיות 'הירוחמית החדשה'. ממש אהבו אותה מחוץ לעיר, אבל מרוב אהבה בתל אביב היא שכחה שהיא ירוחמית. היא עשתה הכל כדי לא להיבחר מחדש, רבה עם אנשים, שלפה כל מיני שליפות מהמותן, הבטחות והימורים על זה שירוחם תהיה 'עיר הקאנביס', וכלום לא יצא מזה. יכול להיות שאם משהו היה נתפס, ההימור שלה היה משתלם, אבל בסוף היא לא התאימה לקהל כאן.

"מי שרוצה להיות ראש עיר של עיר קטנה חייב להיות בקשר ממש טוב עם אנשים. טל היתה יכולה להיות אחלה מנכ"לית או סגנית. בלעבוד לפי הספר היא אחלה, אבל לא מתאים לה להיות ראש עיר. היא לא שוברת את הראש איך לפתור בעיות של אנשים ולעזור להם, ובכלל לא משדרת שנוח לה עם אנשים. אבל נילי זה ההפך! היא מחוברת לממשלה ולא לתקשורת".

זה לא כמו חזרה אחורה לתקופה שראשי ערים בפריפריה אמרו שהם יצליחו רק משום שהם "מקושרים" לממשלה?

"מה פתאום. רוביק מבאר שבע ובני ביטון מדימונה מצליחים כי הם יודעים לעבוד עם אנשים, וגם עם הממשלה. בסופו של דבר, נילי אהרון היא תקווה של מטאטא חדש. יכול להיות שהיא 'פוליטיקה של פעם', אבל אם היא תצליח להביא כספים כי היא מקורבת לממשלה מצד אחד, ותדע לשים סביבה אנשי מקצוע טובים שיידעו לנהל את זה נכון מצד שני, אולי זה ישתלב למקום טוב ונכון".

ומה שמך?

"אני? לעיתון? תכתוב: צבי בורנשטיין, מירוחם". וזה, כמובן, שם הרחוב הראשי בירוחם.

בסופו של דבר, אני מותיר מאחור את ירוחם. תמונת המפה הקרועה של ירוחם ב"מרכז המסחרי המאובק", מתחת ללשכת ראש העיר, ממשיכה לנסוע איתי למרחקים. כל השיחות שניהלתי ערב הבחירות הראו שגם גדולי תומכיה של אוחנה היו מלאים התנצלויות והיסוסים, יותר מאשר ההישגים שלה. וכפי שנאמר לי שוב ושוב, יותר משברור מדוע נילי אהרון ניצחה, קל לראות למה טל אוחנה הפסידה - במידה רבה בשל הפער הגדול בין תקשורת תל אביב וחלומות הפריפריה שלה, למציאות ירוחם ו"המרכז המסחרי המאובק" שלה.

בסופו של דבר, מערכת הבחירות בירוחם מציגה בזעיר אנפין את המורכבות של מקומות קטנים, שנקלעו בין דרישות הזמן למגבלות המקום. בין הציווי להתפתח ולהיות "תל אביב", לבין היכולת של המקום לעמוד על שלו ולגבש את זהותו בין ישראל התקשורתית לישראל המציאותית.