לפני שנים אחדות הציעו לי להצטרף לתנועה הפוליטית־חברתית האירופית DiEM25, שהקים הכלכלן ושר האוצר לשעבר של יוון, יאניס ורופאקיס. ידעתי שהפרופסור הכריזמטי הוא פרובוקטור סדרתי שהצליח להסתכסך עם רוב חבריו בשמאל היווני, אבל הוקסמתי מעצם הרעיון של תנועה דמוקרטית וסוציאליסטית כלל־אירופית שמזמינה לשורותיה חברים מרחבי העולם. הצטרפתי, ואפילו הספקתי לבחור מועמדים לפרלמנט האירופי מכל המדינות. חזון הסולידריות האירופית שבה את ליבי.
עד הסתיו הזה. ב־8 באוקטובר הגיע הניוזלטר השבועי. "אני לא מאשים את חמאס", כתב ורופאקיס, "אלא את אירופה, שטיפחה אותו ואפשרה את האפרטהייד של ישראל". אף מילה על הטבח המחריד. אף מילה של השתתפות בצער, תדהמה נוכח עוצמת הרשע, אנושיות - כל הערכים שאמורים להיות נשמת אפו של השמאל.
בו־ברגע ביטלתי את חברותי בתנועה. שבוע אחר כך חתמתי על הצהרה שיזמו סופרים, אנשי רוח ואקדמיה ופעילי שלום יהודים וערבים מישראל עבור אנשי שמאל בעולם, ושלחתי אותה להנהגת התנועה.
"אנחנו, שכל חיינו נאבקנו למען השלום, הצדק והשוויון", נכתב בהצהרה, "כואבים ומודאגים נוכח התגובות הבלתי הולמות מצד פרוגרסיבים באירופה ובארה"ב, תגובות המשקפות מגמה מטרידה בתרבות הפוליטית של השמאל בעולם".
קולוניאליזם זה לא הכל
מה באמת קורה לשמאל? כל הניסיונות להסביר את התופעה הזאת - שבאה לידי ביטוי מחליא במיוחד באוניברסיטאות היוקרה בארה"ב, אבל לא פחות מכך בקרב פוליטיקאים ופעילים מסוימים באירופה - מחפשים את שורשי השנאה לישראל בגורמים פוליטיים בינלאומיים ובהתאהבות בתיאוריות פוסט־קולוניאליות ורב־תרבותיות, שהפכו מדיון לגיטימי להסתה רדודה, ובהזדמנות חגיגית זו גם העירו מרבצה את מפלצת האנטישמיות המוכחשת.
בהסבר הזה יש מידה רבה של אמת, אך הוא לוקה בחסר. התיאוריות הפוסט־קולוניאליות אכן הפכו במחוזות הפרוגרסיביים מדיון אקדמי למחזה נלעג של בורות והכאה מוחצנת על חטאי העבר, על חזותיהם של אחרים אך גם תוך היטהרות עצמית מביכה (כמו השחקנית סוזן סרנדון, שהגדירה את עצמה כ"מי שהשיגה את הפריבילגיה שלה בכוח אלים" כדי לקנות את הזכות המפוקפקת להטיח בכל היהודים שהם קולוניאליסטים לבנים עשירים). חלק ניכר מהשנאה התוססת לישראל - שבעיני רבים היא המדינה הקולוניאליסטית האחרונה במאה ה־21 - אכן מהדהד את המגמה הזאת. אך זה לא הכל.
רשתות חברתיות
הדיון הפוסט־קולוניאלי מעיד על חוסר הבנה משווע של המציאות. שטחי הגדה המערבית אינם קולוניה של ישראל - הם נכבשו במלחמה. גם מי שמאמין, כמוני, שהפתרון היחיד לסכסוך הוא הסכם שלום והקמת מדינה פלשתינית עצמאית, יודע שאין קשר בין הקולוניאליזם האירופי ההיסטורי לבין הסיפור שלנו. העובדה שוורופאקיס מסתמך בכל התייחסויותיו לישראל אך ורק על התזה הנרטיבית־רשלנית של אילן פפה, שלפיה הציונות ביצעה טיהור אתני מכוון בעם הפלשתיני החל מסוף המאה ה־19, היא מביכה.
עם כמה שהדבר נשמע סרקסטי, נראה שהאסון הנורא של ישראל והמלחמה שפרצה בעקבותיו העירו את השמאל העולמי, וסיפקו לו תירוץ להרים את ראשו מעל לביצת האי־רלוונטיות שהוא מתבוסס בה כבר זמן רב. אחרי הכל, מעולם לא היו מפלגות השמאל חלשות וחסרות השפעה עד כדי כך, במיוחד נוכח גל פופוליזם ימני גובר שחטף מהן את הסיסמאות הכי שחוקות, והצליח לסחוף אחריו את אותם ההמונים שפעם הצטופפו מאחורי דגלים אדומים, והיום קוראים לגרש מהגרים ולרסק את המדינה ואת הממסד (ה־Deep State) ששולטות בו אליטות אמיתיות או מומצאות.
רדיקלים מפה ומשם
התהליך הזה מבלבל, כי על הימין עוברים תהליכים זהים, ואלה הופכים את שני המחנות לתמונת מראה: במקום שמרנות ולאומיות, ראשי הימין החדש באירופה מציעים פופוליזם ירוד, אסלאמופוביה, גזענות, ופה ושם גם אנטישמיות ואפילו הכחשת שואה. בחלק ממדינות אירופה קשה להבחין בין ימין קיצוני לבין שמאל רדיקלי. שניהם נשענים על שנאה: זה כלפי נשים והומוסקסואלים, וזה כלפי זרים. זה כלפי מוסלמים, וזה כלפי אמריקה וישראל. זה כלפי האיחוד האירופי ש"לא יגיד לנו איך לחיות", וזה כלפי אותו האיחוד "כי שולטים בו בעלי הון".
אך בעוד הימין כובש עוד ועוד קהלים וממשלות, השמאל האירופי מאבד את ציבור הבוחרים בהתמדה. המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות הגדולות שעמדו פעם בראש מדינות נמחקו כמעט כליל, ובמקומן צמחו תנועות "מרכז" ליברליות למחצה, מדוללות עקרונות וערכים, ובראשן בנקאים לשעבר וכוכבי תקשורת שהפכו לפוליטיקאים. מסורקים ומאופרים למשעי ומוקפים להקות יחצ"נים ודוברים זריזים, הם מדקלמים מסרים נבובים מול מצלמות הטלוויזיה ומצייצים בטוויטר, במקום לנהל את משרדי הממשלה, ללמוד את הבעיות האמיתיות של המדינה ולהקשיב למצוקות של אנשים אמיתיים.
מהשמאל המובס, לעומת זאת, קמו פירורים רדיקליים, חבוטים ומיושנים או ריקניים ופופוליסטיים, והם מתפקדים רע מאוד בתור אופוזיציה ולא מציעים שום אלטרנטיבה ממשית.
במציאות הזאת, שמשתקת בהדרגה את הפוליטיקה האירופית ולמעשה מחלישה במידה מדאיגה את הדמוקרטיות המערביות, מתבלטת יוון כמקרה מעניין במיוחד. מפלגת השלטון, שהיתה פעם מפלגה שמרנית קלאסית, מתפקדת בראשותו של קיריאקוס מיצוטקיס הליברלי כמפלגת מרכז מובהקת, ובתחומים רבים היא אפילו מטפחת מדיניות רווחה מסורתית שמתאימה להגדרות של סוציאל־דמוקרטיה, בעיקר מאז תקופת הקורונה (ובהשפעתה ובתמיכתה האיתנה של אנגלה מרקל, שהביעה חרטה עמוקה על הלחץ שהופעל על יוון בזמן המשבר הכלכלי הנורא והבינה את תוצאותיו הפוליטיות המסוכנות), ואחר כך לנוכח אסונות הטבע - השריפות והשיטפונות - ועקב הצורך לאושש את כלכלת המדינה ולהביא אותה לצמיחה מהירה.
מנגד, "סיריזה" - קואליציית השמאל הרדיקלי שהקים אלכסיס ציפראס ב־2004 והוביל לניצחון ב־2015 - לא הצליחה להתרומם. להפך. ככל ש"נאה דמוקרטיה" של מיצוטקיס התחזקה, כך הלכה "סיריזה" ונחלשה, ובבחירות האחרונות התרסקה. תהליך דומה עבר על "פאסוק", המפלגה הסוציאליסטית הפאן־הלנית, שזכתה במנדטים בודדים. ציפראס קיבל אחריות לכישלון והתפטר. פפנדריאו, גם הוא ראש ממשלה לשעבר, ניסה להתמודד שוב על ראשות המפלגה ערב הבחירות האחרונות, אך הפסיד וירד מהבמה.
היחידה ששמרה על כוחה הלא גדול אך היציב היא המפלגה הקומוניסטית. זו שהוקמה ב־1918 בהנהגתו של אברהם בן ארויה, הוצאה אל מחוץ לחוק מ־1936, נרדפה מאז, אף שבמלחמת העולם השנייה היא הובילה את המחתרת האנטי־נאצית רבת התהילה והצילה יהודים רבים, ושבה להיות חוקית רק לפני 50 שנה. ה־KKE היא המפלגה הקומוניסטית השמרנית ביותר בעולם, ועמדותיה נוקשות מאוד. אין פלא, אפוא, שפעיליה הובילו עתה את ההפגנות נגד ישראל. הסיסמה "Free Palestine" נשמעת שם מאז שנות ה־70. דבר לא השתנה.
מטאור בשמי השמאל היווני
מה שהשתנה הוא השמאל הפרוגרסיבי, שהתיימר לדבר בשפה חדשה. ורופאקיס, שספג ביקורת חריפה בתגובה להצהרתו, הנפיק השבוע מאמר ארוך שבו הוא עונה לשאלות שלדבריו "הרבו לשאול אותו לאחרונה". לשאלה אם אינו מגנה את חמאס בהיותו ארגון טרור רצחני, הוא משיב: "טרוריסט בעיני האחד הוא לוחם חופש בעיני האחר", ונתלה בדוגמאות כמו יצחק שמיר ונלסון מנדלה. לא פחות.
אפשר לשער שטיעוניו המביכים של מי שהיה כוכב זוהר אך קצר־מועד בשמאל, מבטאים יותר מכל חוסר אונים נוכח הכישלון המרהיב שהוא ומפלגתו נחלו בבחירות האחרונות. והנה, על חורבותיו של השמאל השבלוני הזה צץ לפתע כוכב חדש: סטפנוס קסלאקיס - צעיר חייכני ויפה תואר, הומוסקסואל מוצהר, שנולד ביוון ב־1988, היגר עם הוריו לארה"ב בגיל 15, הצטיין בלימודים באוניברסיטת פנסילבניה, עשה חיל בעסקים והצטרף לסייע בקמפיין של הנשיא ביידן - חזר ישר לבחירות הפנימיות ב"סיריזה", שנערכו זמן קצר לאחר המפלה. בתמיכתו הנלהבת של ציפראס, הוא עצמו כוכב נערץ צעיר ורב־קסם לשעבר, הצליח קסלאקיס לגרוף רוב מרשים בסיבוב השני של הבחירות הפנימיות.
הבחירה עוררה סערה חסרת תקדים. העיתונות המופתעת לא מצאה מילים מתאימות לתאר את התופעה. הוא מדבר אנגלית מצוין! התענגו אחדים, ואילו אחרים לעגו לו ואמרו שהוא סתם דוגמן. "זה לא היה צריך להפתיע אף אחד", אומר בחיוך ס', חבר פרלמנט לשעבר מטעם "סיריזה" שתמך בקסלאקיס. "אנשים רצו פנים חדשות, מישהו שמביא מסרים מתונים ועדכניים". ס' מודה שהכמיהה להחליף סוסים בכל מחיר עלולה להיות מסוכנת, ומסכים שקשה לדעת אם קסלאקיס יצליח להגשים את תוכניתו ליצירת שמאל חדש, מתון וליברלי ופחות מקובע, ושעוד יותר קשה להבין אם הכוכב החדש הוא פוליטיקאי אמיתי או דימוי בלבד.
דבר אחד כבר ברור: היו"ר החדש של "סיריזה" לא אמר מילה אחת על הסכסוך במזרח התיכון. אולי כי ברגע זה הוא עסוק בעיקר באיחוי השברים של מפלגתו המתרסקת ובעצירת גל העזיבות הדוהר של אישים מרכזיים במפלגה, בעיקר מהאגף הסוציאליסטי יותר. לא במקרה הוא מבקש לצרף אליו את "פאסוק" לקואליציית שמאל מתונה חדשה. נוכח הסערות אצלו במפלגה, "פאסוק" חזרה להתחזק בסקרים, והשבוע המפה הפוליטית נראתה לפתע כמו שהיתה לפני המשבר הכלכלי: שתי מפלגות גדולות, אחת ימין ואחת שמאל. הבחירות אמנם עדיין רחוקות, אבל בפוליטיקה, כידוע, הכל אפשרי.
"השמאל נחלש", אומר ס', "אבל עדיין יש לו בסיס יציב. יש לנו סינדיקט חזק מאוד שמאגד את כל ארגוני העובדים במשק, אנחנו נטועים עמוק בשכונות ומיוצגים לא רע בעיריות. אפילו הבחירה במועמד של 'פאסוק' לראשות עיריית אתונה היא משמעותית".
האם יש לשמאל היווני קשר למפלגות אחיות בארצות אחרות - צרפת, למשל? שאלתי. "עם מפלגת 'לינקה' הגרמנית כן", ענה ס', "אבל צרפת? את מתכוונת למלנשון? טוב, אותו לא הייתי מגדיר 'שמאל'".
תמיד תהיה לנו פריז?
ואכן, הפוליטיקה הצרפתית היא אולי הייצוג האולטימטיבי של הכאוס הרעיוני, החברתי והתרבותי של זמננו. ביטוי מובהק לבלבול הזה סיפקו לפני שבועיים ההתרחשויות סביב המצעד הגדול נגד האנטישמיות בפריז ובערים נוספות ברחבי המדינה. יוזמי המצעד, נשיאת האסיפה הלאומית יעל ברון־פיבה ונשיא הסנאט ז'ראר לארשה, הופתעו לטובה נוכח ההיענות המרשימה של פוליטיקאים בכירים, לרבות ראשי ממשלות ושרים בעבר, לקריאתם. אך ברון־פיבה, נציגת מפלגת המרכז של מקרון, לא רצתה לראות בשורה הראשונה את מארין לה פן, וכך גם ראשי ארגוני השלום היהודיים והארגון היהודי־מוסלמי SOS Racism, הנאבק בגזענות.
לה פן ואנשיה אמנם לא ויתרו על ההשתתפות במצעד, אבל הם צעדו מאחור וטענו שהם בכלל לא אנטישמים. עובדה, המון יהודים מצביעים בעדנו, הם אמרו. למרבה הצער, הם צודקים. יהודים רבים בצרפת מוכנים להתעלם מהאנטישמיות המוסווית, ולעיתים אף הגלויה, של ראשי ה־RN (האיחוד הלאומי), בשם שנאת המהגרים, ובעיקר שנאת המוסלמים הבוטה שהיא המוטו של המפלגה.
ומי בלט בהיעדרו בהפגנה? התאום הסיאמי של לה פן, יו"ר מפלגת "צרפת המתעוררת" (LA FRANCE INSOUMISE), ז'אן־לוק מלנשון. חלק גדול ממצביעי המפלגה הזאת, המגדירה את עצמה שמאל רדיקלי, הצביע פעם לה פן, בעיקר בתקופת לה פן האב, שהיה גס רוח ומתוחכם הרבה פחות מבתו ושלא חשש לקבוע שמחנות הריכוז הם המצאה פרועה של היהודים.
הצרפתים, שזלזלו בכוחו האלקטורלי של בריון המילים הזה, התעוררו למחרת מערכת בחירות מנומנמת לפני 23 שנים, וגילו שהוא הביס את נציג הסוציאל־דמוקרטים ליונל ז'וספן במרוץ לנשיאות. בסיבוב השני, כל הליברלים והשמאלנים שלא הואילו ללכת לקלפיות בסיבוב הראשון נאלצו לסתום את האף, ולהצביע בעד ז'אק שיראק הימני שנוא נפשם, ובלבד שהסיוט הגזעני לא יגיע לארמון האליזה. רק אחר כך גילתה העיתונות העצלה של צרפת מה שהיתה אמורה לחקור הרבה קודם: שהמעמדות הנמוכים, מצביעי השמאל המסורתיים, נדדו לימין הקיצוני.
בשנים האחרונות הם נדדו בחזרה, אבל במקום שמאל סוציאל־דמוקרטי וקומוניסטי - הם העדיפו את מלנשון הפופוליסטי, השוצף שנאה לרפובליקה ולחברה שבה הם חיים.
יהודים רבים, אם כן, תומכים במארין לה פן, שטוענת שהיא "בסך הכל בעד הרפובליקה ונגד השתלטות האסלאם" (ולמעשה קתולית אדוקה, ואף מתעלמת מכך שהמיעוט המוסלמי בצרפת לא עולה על 4% מהאוכלוסייה), ואילו כ־80% מהערבים תומכים במלנשון ובשיח השנאה שלו נגד המדינה, ארה"ב וביידן וישראל, ובלי לומר זאת בפירוש - גם נגד היהודים. החל מאוקטובר האחרון נשרו כל המסיכות, וחברים בכירים במפלגה פיזרו אמירות אנטישמיות מפורשות בלי כל היסוס.
געגועים לאלבר קאמי
יש מי שרואה את הדברים נכוחה. בראיון לעיתון "Le Point" ב־24 באוקטובר, דניאל כהן־בנדיט, אולי הסמל המובהק ביותר של השמאל הצרפתי, אמר כי מלנשון "מצית אש של שקרים". המוני מפגינים יצאו לרחובות אחרי כהן־בנדיט במרד הסטודנטים של 1968, ונשאו שלטים "אני יהודי־גרמני" בעקבות האמירה האומללה של הנשיא דאז, דה גול: "מיהו היהודי־הגרמני הזה שמחולל מהומות?". רק ב־2015 הוחזרה לו האזרחות הצרפתית שנשללה ממנו אז בגין "הפרעה לסדר הציבורי", אבל הוא מעדיף להישאר בפרנקפורט.
"מלנשון", הוא אומר, "האשים את נשיאת האסיפה הלאומית כאילו היא פועלת בשירות מדינת ישראל כדי לקדם רצח עם בפלשתינים. השקר השערורייתי הזה הוא שימוש ציני באירועים טרגיים כדי להתחנף לציבור המוסלמי. אלה ימים רעים. אנחנו חיים באפלה מוחלטת שלא מבחינה בשום ניואנסים. אני כמובן תומך בעצמאות לפלשתינים - אבל מה הקשר בינה לבין הטרור הנפשע, ומה הקשר בין כל זה לבין שנאת יהודים?".
השמאל שכהן־בנדיט מייחל לו הוא השמאל של אלבר קאמי, ולא של ז'אן־פול סארטר. הוא מתכוון, כמובן, לאמירה של קאמי: "תמיד גיניתי את הטרור שפועל בצורה עיוורת ועלול להכות באמי... אני מאמין בצדק, אך בין הצדק לאמי - אני בוחר באמי". הוא מתכוון לחוכמה ולפתיחות מחשבתית, ויותר מכל - לאנושיות.
אבל כאמור, אנושיות לא תוכל להתקיים במקום שבו הפופוליזם המתחפש לשמאל מבסס את כוחו על שיח שנאה, ומתחרה בכך עם הימין הקיצוני.
גרוע מזה, השמאל האירופי "הישן" ניהל בזמנו דיון אינטלקטואלי מרתק, ובד בבד דאג באמת ובתמים לבניין החברה. הדבר בא לידי ביטוי מרשים במאבק בנאצים במלחמת העולם השנייה, ובהקמת מדינות הרווחה בכל רחבי אירופה לאחר המלחמה. לעניין זה זכורה במיוחד ממשלת הלייבור בבריטניה, שייסדה ב־1946 את שירותי הבריאות הממלכתיים, הדואר והרכבות, וסיפקה דיור ציבורי לכל.
ה"שמאל" הפופוליסטי החדש, לעומת זאת, הוא זהותני ומגזרי. הוא משסה מיעוטים זה בזה מבית, משתמש בכל סכסוך מחוץ כדי ללבות שנאה, ומתעצם על גבם של אותם החלשים ללא חזון לחלץ אותם ממצוקתם.
ואולי זאת התשובה הכי פשוטה והכי מדכדכת לשאלה מה קרה לשמאל האירופי אחרי 7 באוקטובר: הוא פשוט נאחז באסון שלנו כדי להתרומם קצת, מפני שאין לו שום דבר אחר להציע ושום דבר אחר להגיד. הבשורה הטובה היא, כאמור, שאנחנו בסך הכל תירוץ. וכל תירוץ, כידוע, הוא זמני.
והנה, בשכונת אקסרכיה שבאתונה כבר מיצו כנראה את ענייני פלשתין. עובדה: השבוע כבר חזרו להפגין במחאה נגד Airbnb, שמעלה את תעריפי השכירות, ונגד יוקר המחיה.
