אפשר להתחיל בחורבות היישוב ניסנית בתוחמת הצפונית של רצועת עזה. כשנכנסו יחידות חטיבה ,14 הן גילו שחמאס הפך את הריסות הבטון של היישוב למחסני אמל"ח מטורפים. ובמרחק חצי קילומטר צפונה מתיישבים ישראלים חיים באשליה פרוורית ומפריחים עפיפוני שלום. לא הרחק משם כל הקומפלקס של מחסום ארז. המתחם הפך לבסיס יציאה מבצעי של יחידות שריון.
משם הוביל מח"ט 14 אל"מ טל אלקובי את הטנקים ויחידות החי"ר שלו, בסיוע אווירי צמוד, לכיבוש מוצב פלשתין של חמאס. זה היה יעד תודעתי חשוב. את ההתקפה בתחילת התמרון הקרקעי הוביל מג"ד 79, כשהמח"ט מצטרף אליו כמט"ק. הפעם התרגיל עבד: מבצעים פעולה של ירי טנקים מאסיבי על היעד; מחבלי חמאס יורדים למחילות המבוטנות; ואז מגיע חיל האוויר בהפצצה כבדה ומקריס את המנהרות על המחבלים.
היו על היעד יותר מ־100 מחבלים. "אחרי הטנקים והדי־ניינים הגיעו החי"ר, הפלסים ויחידת יהלום. זה לא הקרב הקלאסי שהתכוננו לו. זה לא שטח בנוי, זה יעד צבאי לכל דבר. למזלנו, המילואימניקים הוותיקים שלנו עוד זוכרים יעדים דומים לזה בסוריה", סיפר המח"ט.
גלנט: "השלב הבא בתמרון החל" // צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון
לוחמי החי"ר שטיהרו את התעלות של מוצב פלשתין עשו את זה כמו שצה"ל היה עושה בעבר הרחוק בלחימה על יעדים כמו גבעת התחמושת. שם היעד שונה ממוצב פלשתין למוצב יובל, על שם הקצין שנפל שם בקרב, סגן יובל זילבר ז"ל.
כשפגשנו את מג"ד 79 כקילומטר וחצי בתוך הרצועה, מחוץ לטנק סימן 3 שלו, הוא אמר: "אתם קולטים מה זה? להניע מ־0 ל־200 קמ"ש. אף אחד לא התכונן לדבר כזה. אני מרגיש שאני חוזר לסדיר. איך שלא תקרא לזה, זה נקרא מלחמה. אתה נאלץ לחצוב שכונה שלמה".
במבט ממחסה תלולית החמרה רואים את שכונת אבו סמרה. חלק מהפתחים אלו מרפסות, אבל החלק הגדול אלו חורים של ירי טנקים, שזיהו בקומות העליונות חוליות ציידי טנקים שניסו להתמקם ולירות טילי נ"ט, אבל חוסלו לפני שהספיקו.
אלקובי הגיע כבר בשבת 7 באוקטובר לבסיס צאלים. למחרת הוא עשה את מה שכבר לא האמין שיקרה אי־פעם. "אני מוביל שדרה של 70 ומשהו טנקים למשימה של השבת המצב לקדמותו. מורידים 40 מחבלים. יורים עלינו פצמ"רים. מה שמנצח בימים הראשונים זה איגודי הכוחות, נכנסים למקומות מסוכנים בלי לחשוב פעמיים. המראות עשו לי ממש קשה בלב. אבל זה כוח. לפני כל יציאה למבצע אני הולך לחמ"ל התצפיתניות. זה נותן לי כוח".
גם הפעם, לפני שהשתחלתי אליו לטנק, עלינו לחמ"ל התצפיתניות במעבר ארז. אנשי צוות של הרבנות הצבאית זחלו על ארבע כדי לקרצף לפי תקן כלשהו את שרידי הטבח, הכתמים שעוד ניכרו על הקירות ועל הרצפות גם חודש וחצי מאוחר יותר. אחרי ביקור כזה בחדרי הנרצחות קל יותר לשלח את מלכת הקרב, הדי־9 הנורא, כדי שיפתח רחוב חדש בשכונות של העיירות ומחנות הפליטים של צפון הרצועה - בהתאם לתוכנית הקרב.
אל"מ אלקובי מעיר שיחידת מעבר ארז היא שיא האירוניה. הם קיבלו השנה את המגן של פיקוד דרום כיחידה מצטיינת של הקישור והתיאום על תרומתם לקידום שיתוף הפעולה והשקט בגזרה, או משהו כזה. 17 אלף עובדים נכנסו מדי יום מהרצועה לישראל. השער החשמלי הנייד שחטף אר.פי.ג'י ונפרץ יעיד. תעיד גם חומת הבטונדות שנפרצה בסמוך לאחד ממגדלי הפילבוקס באמצעות מטען חבלה. יעידו קירות המיגוניות המחוררים, ששם נורו חיילים שתפסו מחסה מירי רקטות; ושאר הדברים שרוחשים באוויר אבל כבר מתחילים להתפזר. לוחמי החטיבה ביוזמתם מפנים הריסות, וכשאתה מלווה אותם פנימה אל תוך רצועת עזה, אתה מרגיש בעליל שמרכז הכובד של כל הטוב והיופי של החברה הישראלית נמצא עכשיו בקו, בעמדות בתוך אדמת החמרה המקוללת של הרצועה.
הטנק חותך בתוך שדות תות, נעצר, והחיילים קופצים אל ערוגות בצל. מולנו פרוסה בקעה חקלאית ששרצה עמדות מרגמות ומשגרים.
על תלולית החמרה מופיעות פתאום כוסות קפה. מישהו, ואני לא זוכר מי, הכין קפה מעולה בתוך הטנק. מסביב קולות מלחמה. ירי טנקים שכנראה מגיע מאחורינו, ירי ארטילרי כבד, ירי רקטות של האויב ויירוטים שמשמיעים פיצוץ קרוב ואימתני. מעבר לרכס הגבעי שהיה פעם מוצב פלשתין, שבו צולמו הרבה סרטוני תודעה חמאסיים, נשמעות תפירות של צרורות נק"ל. מדווחים שלחטיבה השכנה יש עכשיו יותר מעשרה פצועים.
נוסף על קרבות על מוצבי שליטה באזור, היו התקלויות אקראיות עם חוליות מחבלים. באחת מהן, מארב של שבעה מחבלים. "אני רואה את החי"רניקים מסתערים. אני יורה במא"ג, יורה מדוכות", סיפר המח"ט. "פתאום הופיע מישהו ליד עץ. הוא הרים מולי אר.פי.ג'י. בערך 50 מטר ממני. הספקתי לירות בו קודם במקלע המפקד". את ההיתקלות במארב עד לחיסול המחבלים ניהל מג"ד 79 בשת"פ מושלם עם מסק"ר. הטייסים מתאבדים לטובת כוחות הקרקע ומזהים בעיות ומטרות בראייה רגילה. המג"ד מתאר מצב שבו טייס זיהה את הבעיה של הכוח, ובלי הפניות וציון מטרות הכוח ראה אותו יורה שני טילים במרחק קצר על ידם ומסיים את הסיפור.
"הירי הארטילרי שרואים ושומעים - טיווחתי אותם לפני רבע שעה", מעיר מג"ד 79. "כנראה זה מה שאנחנו שומעים ורואים עכשיו".
"האויב מותש, יש לו הרבה מאוד הרוגים. אנחנו לא מרגישים שהוא מצליח להוציא משהו משמעותי", אומר אלקובי.
מה עושים עכשיו עם כוס קרטון עם שאריות קפה? האינסטינקט של מי שהגיע מהעיר הגדולה הוא לחפש ריכוז אשפה או פח אשפה. "זרוק את זה כבר", אמר לי מישהו. למי אכפת מכוס קפה ריקה כשיורים.
כחודש לפני פרוץ המלחמה, לרגל העצרת של חטיבה 14 בלטרון, שחרר אל"מ טל אלקובי איגרת לחייליו ולוותיקי החטיבה ממלחמות יום כיפור ולבנון הראשונה. צמרמורת עוברת כשקוראים את האיגרת הנבואית שכתב אלקובי לחייליו תחת הכותרת "הפעם זה תורנו". "היום, 50 שנה אחרי (יום כיפור), אנו עומדים במקום שבו השאננות והיהירות תופסות מקום נכבד בתודעה הישראלית", כתב המח"ט הצעיר (36). ובסיום האיגרת כתב, ולא האמין שזה באמת הולך לקרות: "הפעם זה התור שלנו, עלינו להיות מוכנים לרע מכל, רק כך ננצח!"
"העורף - חשוב. כדי שאני אהיה חזק פה, העורף צריך להיות חזק מאחוריי", אמר לי אחד הקצינים, "יש משפחות של מילואימניקים עם ילדים בחרדה, ילדים בטראומה. השהות של חיילים בבית היא בשביל הבית, לא בשבילי או בשביל החיילים. הילדים והאישה צריכים לנשום אותך".
לפי מה שאתה שומע ביחידות השריון, צה"ל נכנס למלחמה כשיש לו מחסור בטנקים. "היתה ראייה כלכלית", אמר קצין בכיר. "טנק זה כלי מאוד יקר, והחליטו - 'אני אמכור טנקים'. לא האמינו באיום הזה. לא האמינו שאיום בסדר גודל של יום כיפור יכול להתממש". דבר נוסף שהתגלה הוא שיחידות המילואים יודעות לחזור מהר לכשירות מלאה. במקרה של יחידת הנדסה מסוימת, היא לא עשתה מילואים וכתוצאה מזה גם לא התאמנה במשך שש שנים. אימון של שבועיים עוד לפני המלחמה ותקופת ההמתנה לפני הפעולה הקרקעית החזירו אותה לרמה כמו של יחידה סדירה.
ובינתיים, 14 חיסלה מתחמי חמאס נוספים עם שמות כמו "חמסה חמסה" ו"הבית של פיסטוק". שומעים הרבה את האמירה "עכשיו אנחנו מדברים ערבית", שפה ש"הם" מבינים. החטיבה מתכוננת כבר למשימות חדשות.
בדרך חזרה פרדסים עמוסי תפוזים. עצים עם פירות בר שנראים כמו דומים, משוכות צבר עמוסות סברסים שנראים בשלים, אולי כבר אחרי העונה. ורכבת אווירית של פיצות. קשיש חונה עם הרכב שלו ודוחף מארזי קרטון משפחתיים לחלונות של רכבי החיילים. בצומת גילת בומבמלה של המבורגרים וקוסקוס. עשן עולה מהגבעה. שלט בכתב יד מפנה שמאלה למחלקת השקשוקה - בחינם לחיילים. לדוכן של אהבת חינם - סע ישר.
זמן אמריקני
החשש מהתרחבות המלחמה לחזית הצפונית ומעבר לה עשוי לגרום לוושינגטון להעניק לישראל את כל הזמן הדרוש להשמדת חמאס־דאעש בעזה
האש המתפתחת בצפון למלחמת התשה עם כ־70 אלף בני ערובה שנסוגו מיישובי הצפון למרכז, מלמדת על דבר אחד: ההרתעה האמריקנית לא מתפקדת, או שמשפיעה בצורה מאוד מוגבלת. האמריקנים לא מפחידים את חיזבאללה, שמבצע פעולות קשות נגד ישראל. כך גם ההרתעה נגד המיליציות האיראניות שיורות טילים על ישראל, ובעיראק ובסוריה הן תוקפות בסיסים אמריקניים.
הסיבה היא שהאמריקנים ממשיכים את מדיניות הפייסנות שלהם כלפי איראן באמצעים אחרים. גנרל איראני סיפר שהאמריקנים "פונים אלינו" ו"מבקשים מאיתנו". "האמריקנים לא מציבים נגד איראן איומים", אמר אמיר עלי חג'יזאדה, מפקד כוח החלל של משמרות המהפכה. "לפעמים הם יוצרים עד שלוש התקשרויות בלילה אחד עם איראן, וכל חילופי המסרים האלה מתאפיינים בשפה שמעבירה רצונות, בקשות במקום דרישות ואיומים... אנחנו עכשיו במלוא כוחנו הצבאי... ארה"ב לא מאיימת על איראן".
יש רק דרך אחת להרתיע את איראן ושלוחיה נגד ישראל, וזה להציב איום אמין נגד איראן עצמה, ובייחוד מתקני הגרעין שלה. מאחר שביידן שבוי באותה מדיניות הרסנית־חבלנית של אובמה, נראה שההסלמה והאיומים מצד ישראל על חיזבאללה נועדו בין השאר ללחוץ על ארה"ב. שהרי ארה"ב נוקטת פייסנות כלפי איראן מצד אחד, ומשלימה את האנטי־הרתעה שלה בדרישות הקולניות שלה מישראל למנוע בכל מחיר התרחבות של המערכה בעזה למלחמה אזורית. כלומר, אל תפגעו ישירות באיראן, אל תשמידו חס וחלילה את חיזבאללה.
לישראל דרושים שבועות וחודשים לטיפול שורש יסודי בעזה. אחת הדרכים העיקריות להשיג זאת היא לא רק יצירת לגיטימציה למלחמה בשיטות משפילות לפעמים, אלא בעיקר על ידי לחץ בצפון: האיום בהרחבת המלחמה לכדי מלחמה אזורית יכול להפחיד את הצמד ביידן ובלינקן עד כדי כך, שהם יואילו לאפשר לישראל את כל הזמן הדרוש להשמדת חמאס־דאעש בעזה. האמריקנים, כמובן, מפעילים את הכוחות שלהם בחברה הישראלית נגד הממשלה כדי לחבל במאמץ המלחמתי. את המסר הברור הזה העביר תומס פרידמן, העיתונאי הנתעב ביותר בעולם היהודי מאז איליה אהרנבורג, שנתן את יריית הזינוק לתפנית האנטי־ציונית האנטישמית הקשה של בריה"מ נגד ישראל בספטמבר 1948.
יצואני הארס
אנטישמיות הופכת לנשק אסטרטגי, כשמעצמה הופכת את שנאת היהודים לאחד מיסודות המשטר. זה קרה בגרמניה, בבריה"מ, ובימינו זו איראן - בסיוע פלשתיני
כבר לפני 50 שנה יצא ספר בשם "האנטישמיות - נשק מדיני" מאת פאול לנדוי (הוצאת עם עובד). לפני 70 שנה יצא לראשונה ספר עם הכותרת "האנטישמיות החדשה" של כתב העת "קומנטארי".
אנטישמיות קיימת תמיד כמו שמרבצי אורניום קיימים תמיד, אבל צריך לכרות את חומר הגלם ולהעביר אותו תהליך העשרה. קודם הבינו את זה הגרמנים, ואחריהם הקומוניסטים בבריה"מ. זה יותר מנשק מדיני, מדויק יותר - נשק אסטרטגי. התקפות על ישראל כמעוז יהודי יחדירו גל אנטישמיות בחברות שהן יעד לתקיפה ויגרמו לפיצולים, לפילוגים ולהחלשת החברה, כפי שזה קורה בתוך המפלגה הדמוקרטית ובארה"ב כולה.
כדי להפוך את האנטישמיות לכלי בעל משמעות אסטרטגית דרושה מעצמה שתהיה מוכנה להפוך את האנטישמיות לחלק מהאידיאולוגיה שלה ולאחד מיסודות המשטר. זה קרה בגרמניה, בבריה"מ, ובימינו זוהי איראן כשרוסיה חוזרת למסלול הזה, סין מהמרת על הקלף האנטישמי כחלק מחזרתה לימי הדומיננטיות הקומוניסטית; ולא פחות מאלה גם אש"ף/הרש"פ וחמאס.
באופן כללי, גם אם מדינה פלשתינית לא קיימת, הפלשתינים הם מעין מעצמה בינלאומית של דיפלומטיה, טרור, תעמולה וכוח רך באמצעות תקשורת ומעוזי תרבות ואקדמיה. בולטים ביבוא הרעל הזה לחברות דמוקרטיות אנשים כמו סוזן סרנדון ורוג'ר ווטרס.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו