שוב האו"ם נחשף במערומיו

בחזרה לפוזיציות

דבריה של ליפשיץ, אישה בת 85 שחזרה מהגיהינום, לא יכולים לעמוד לשיפוט. אבל האירוע מעיד על אופי התקשורת, כשכל כתב סוחט משפט שמתאים לו

מכל בחינה שהיא, הטבח האסלאמו־נאצי ביישובי מערב הנגב, כולל קיבוץ ניר עוז של השומר הצעיר, הוא קריסת עולמם הרוחני־אידיאולוגי של חלק מתושבי אותם הקיבוצים שהיו מטרה לטבח. יש ביניהם שמוכנים יותר מבחינה נפשית להתמודד עם זה, ויש שפחות. אי אפשר לשפוט אותם. חבר ניר עוז אמר לי, וכמו יוכי ליפשיץ בעצם הפר את הוראת מזכירות הקיבוץ לא לדבר עם עיתונאים, שבמסלול הקצר עד לרכב החילוץ מהמשק הוא הספיק לחזות במדרכות המוות ובחדרי השריפה. עולם שלם של אמונות בגן עדן עלי אדמות מעשה ידינו - התפורר. יש מקום לחשוב שהאמונות האלה הולידו תמימות מסנוורת ומעוורת, ממש כפי שעולם צבאי־ביטחוני־מדיני קרס במתקפה הדאעשית.

כבר בימים הראשונים היה ידוע שהעיתונאי הוותיק עודד ליפשיץ נמצא בין החטופים. לגבי יוכי היה סימן שאלה גדול והיא נחשבה נעדרת, עד שהסמארטפון שלה אותר בתוך עזה. וגם זה לא אומר הרבה לגבי גורלה. האירוע של מסיבת העיתונאים ביום שלישי בערב באיכילוב הוא לא בעיה שלה, והוא לא פאשלה. הוא אירוע נצלני, שבמרכזו בית החולים שנרתם לטובת גופים שמנסים "לחטוף" את סוגיית החטופים מידי הממשלה ומידיו של גל הירש.

יוכי ליפשיץ והדברים שאמרה לא יכולים לעמוד לשיפוט, גם אם פגעה חס וחלילה במסע הסברה כלשהו. היא חזרה זה עתה מהגיהינום, אישה בת 85, וזו כמובן עדות לאופיים של התקשורת ושל מארגני האירוע התקשורתי, שבו כל כתב מנסה לסחוט מהחטופה המשוחררת את המשפט שמתאים לו. גל הירש הפך ליעד תקיפה וחיסול מצד אגף תקשורתי מסוים.

החזרה לפוזיציות של לפני 7 באוקטובר היא עדות להשחתה התרבותית והמנטלית של חלקים חשובים בחברה הישראלית. העובדה שעודד בעבודתו כעיתונאי היה בעל השקפות של שמאל־שמאל, אם כי לא "שמאל קיצוני", לא משנה מבחינתי כהוא זה. בשנותיו כעיתונאי, בעיקר ב"על המשמר", לדעתי הוא היה מהטובים ביותר.

לפני כשנה וחצי שוחחתי איתו במסגרת כתבה על הפוליטיקה ועל דפוסי ההצבעה בקיבוצים. "האוכלוסייה השתנתה", הוא אמר לי. "אין יותר מונוליתיות. בקיבוץ הארצי יש עדיין יותר מרצ, אבל זה רחוק מאוד ממה שהיה פעם, כשכולם היו חברי השומר הצעיר. מעט מאוד מדברים פוליטיקה.

פעם ניר עוז התייצב למלחמה נגד גירוש הבדואים בפתחת רפיח (בשנות ה־70, וליפשיץ היה העיתונאי שדיווח הכי הרבה ובאופן הכי מדויק על מה שהוא רואה מול העיניים; א"ל). היינו הקיבוץ הראשון שעלה על אוטובוסים והתיישב מול משרדי הממשלה בגן הוורדים", הוא נזכר במלחמת של"ג ב־1982. "במלחמת של"ג כל הקיבוץ היה על האוטובוס והפגין נגד הממשלה. בעקבותינו באו ארגוני השמאל".

ליפשיץ הוא דמות אופיינית לשמאל של שנות ה־80. הוא השתתף במלחמת של"ג כלוחם בצנחנים. כשהיה חוזר הביתה היה מפגין נגד המלחמה, ובשלבים מאוחרים יותר גם כיסה את המלחמה כעיתונאי. "נכנסתי עם לטיף דורי למחנות סברה ושתילה שלושה ימים אחרי הטבח. אני לא דיברתי, ולטיף, עם הערבית המושלמת שלו, אמר שאנחנו עיתונאים סעודים. כבר פינו את הגופות, אבל עדיין - חלקי גופות בכל המחנה. יש לי תמונות שצילמתי שזה זוועה לראות. כמו בשואה. זה לא נחמד".
אף ש"היה לי קשה מאוד שמרצ והעבודה שילמו את מחיר השותפות עם הימין", הוא אהב את ממשלת בנט־לפיד. צריך להתפלל שיחזור ומהר.

המלחמה הקרה על טורבו

רוסיה היא שעומדת בקודקוד של המדינות והבריתות של ציר הפרוקסיס והטרור. זה יותר גרוע מאשר התקופה הקומוניסטית

נושאות מטוסים אמריקניות בחוף המזרחי של הים התיכון; איומי הרתעה נגד איראן ושותפותיה לציר הרשע הטרוריסטי; רשת של ארגוני גרילה וטרור. ברקע ניצבת רוסיה. לא "אדומה", אלא אדומה מדם ולאומנית.

מומחים לענייני רוסיה יגידו שזו חזרה לשנות ה־60 וה־70 באחת מתקופות השיא של המלחמה הקרה, אבל היום אפשר לטעון שזה גרוע יותר מהמלחמה הקרה, משום שהתקשורת מול השלטון הסובייטי בימי חרושצ'וב וברז'נייב היתה תקינה, ולעיתים טובה. אבל בשביל זה צריך איזה קיסינג'ר עם רוח הקרבה עצמית, שמאפשרת לו להתנשק על הפה עם ברז'נייב. היתה כל הזמן תקשורת אמינה, והיו משאים ומתנים והגעה להסכמים בעקבות משברים.

מאז שעלה ממשל ביידן בארה"ב, אין תקשורת עם רוסיה של פוטין, ואם היא קיימת - היא לא אמינה, ובלי הרבה כללי משחק. רוסיה היא זאת שעומדת בקודקוד של המדינות והבריתות של ציר הפרוקסיס והטרור. זה מצב יותר גרוע מהתקופה הקומוניסטית. הברית שנוצרה בין רוסיה לאיראן, והתהדקות הקשרים של רוסיה עם חיזבאללה וגם עם חמאס, נבנתה לאט עד שהבשילה. וולודימיר זלנסקי אמר בעקבות 7 באוקטובר כי לרוסים היה עניין שתפרוץ מלחמה במזרח התיכון. את האינטרס הזה הגדירו דווקא מנהיגי חמאס, שערכו שני ביקורים רמי־דרג במוסקבה - בספטמבר 2022, וכעבור מעט יותר מחצי שנה, במארס השנה.

לאחר פגישות עם בכירי משרד החוץ הרוסי, כולל לברוב, מנהיגי חמאס העריכו שבעקבות מלחמת אוקראינה הסתיים עידן העולם החד־קוטבי בניהול אמריקני ונפתח העידן הרב־קוטבי. בין אורחי מוסקבה היו סאלח עארורי, איסמעיל הנייה ועוד בכירים כמו מוסה אבו מרזוק. הרוסים לא רואים בחמאס ארגון טרור, והם נמצאים עם הארגון האסלאמו־נאצי בקשר רציף.

ההסבר לגבי האינטרס הרוסי, לפי בכירי חמאס, זה שהמתיחות ב"פלשתין" מעכבת את היכולת של ארה"ב להפנות משאבים לטיפול במתחרה העיקרית שלה - סין, וכל הגוש של המזרח הרחוק. האמריקנים שגו בצורה קטסטרופלית במדיניות ההכלה וההתקרבות שלהם לאיראן, ובהיעדר כל פעולה מדינית יזומה למניעת מלחמת אוקראינה.

במקביל, ממשל ביידן עסק בשנה האחרונה בדה־לגיטימציה של מדינת ישראל. עכשיו, כשיש בעולם שתי תבערות קטסטרופליות, ארה"ב מגבה את ישראל. אפשר להניח שקשרים כל כך קרובים בין רוסיה לחמאס כרוכים גם בסיוע מודיעיני, כפי שהיה בעבר בקשרי בריה"מ־אש"ף. המאפיין המשותף לתורת המלחמה הרוסית והחמאסית הוא השימוש הרב בלוחמה פסיכולוגית, בהטעיה, בתרמית, בהונאה וביכולת להתערב בתוככי חברות יעד כדי לזרוע בתוכן פיצול ושנאה. המידע פורסם על ידי ממרי, וכמו במקרים רבים בעבר לא זכה לתשומת לב התקשורת או גורמי המודיעין.

אכן, לא בוואקום

הסטטיסטיקה לגבי האובססיות האנטי־ישראליות של האו"ם ופולחן הפלשתיניזם מדברת בעד עצמה. אז הטבח של חמאס כן צמח בהקשר מסוים, כפי שאמר המזכ"ל

אם האו"ם היה קיים בזמן מלחה"ע השנייה, העולם לא היה מנצח את הנאצים. מי יודע, אולי היטלר היה משתתף בוועידת שלום. זו הנחה אחת. הנחה שנייה היא שחמאס, כארגון ג'נוסיידי, נולד, שגשג והבשיל מתוך האקוסיסטם של "זכויות האדם" - ראו ועידת דרבן, שהתקיימה ממש לפני מתקפת 11 בספטמבר, לפני 22 שנה.

העולם לא השתחרר מזרעי הפורענות של הקומוניזם והנאציזם. יד ושם מסרב כבר שנים לעשות ג'סטה קטנה, שתראה בצורה ברורה ששורשי התנועה הלאומית הפלשתינית במתכונת המודרנית שלה נעוצים בימי הנאציזם. זה לא קוריוז - התמונה של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני ואדולף היטלר, וההבנות שהשיגו ביניהם.

אבל מי שהשליטה את השקפותיה ותפיסותיה על האו"ם היא בריה"מ הקומוניסטית. בסופו של דבר, התשובה של גלעד ארדן ואלי כהן למזכיר האו"ם אנטוניו גוטרש היתה חייבת להיות גיליון אישום נגד האו"ם, כאינקובטור שמספק הגנה וטמפרטורה מתאימה לארגוני רצח, כדי שיזכו בתמיכה ובלגיטימציה - ומנגד, האו"ם הוא פס הייצור היעיל והפעלתני ביותר מאז מלחה"ע השנייה לאנטישמיות ולאנטי־ישראליות. הסטטיסטיקה לגבי האובססיות האנטי־ישראליות של האו"ם, ומנגד פולחן הפלשתיניזם, מדברת בעד עצמה. האו"ם הפך למעין מדינה פלשתינית אקס־טריטוריאלית, אימפריה של תעמולה. אז כן. הטבח של חמאס צמח בהקשר מסוים, כפי שאמר גוטרש - אבל ההקשר הברור הוא שהאו"ם, מעבר לפס הייצור האנטישמי שלו, הוא גם בית חרושת ליאסר־ערפאתים, מאז שנות ה־50 ועד ימינו.

שם העלה אחמד שוקיירי כבר בתחילת שנות ה־60, עוד לפני 67', את הסיסמה שישראל היא מדינת אפרטהייד. עוד כמוסת רעל שטפטפה בריה"מ בשנות ה־60 ושהתפשטה לכל רשת העורקים של מרכזי התרבות, ההשכלה וארגוני השמאל.

האו"ם, כמיילד של ארגון ג'נוסיידי, הוא מורשת לנין, בסופו של דבר. המפלגות הקומוניסטיות ויורשיהן, ארגוני השמאל ו"זכויות האדם", הם שיצרו את הגיס החמישי האידיאולוגי בתוך העולם הדמוקרטי. לכן, ידיד יהודי המסתובב בחוגי האקדמיה בארה"ב יכול היה לדווח כבר לפני שנתיים, בימי שומר החומות, על שנאה שמופנית נגדו כישראלי וכיהודי. בשנים האחרונות מדובר במשהו שהוא מעבר לסתם רשע - מדובר ברשע דמוני.

בין אוקטובר לאוקטובר

עם כל הביקורת על יהירותו, אלי זעירא הניח בסופו של דבר ידיעות מודיעיניות ברורות לגבי האויב, גם אם דבק בהערכה שגויה. הפעם אפילו זה לא קרה

"דבר איום בולט בארץ: מפלגתיות וחוסר ארגון גם יחד. התמרמרות גדולה וחוסר תקווה. כל איש מאשים את חברו, כל אחד מרגיש את עצמו חף מפשע ושונא את האחר... חושבים שגורמים חיצוניים משפיעים על המצב הירוד שלנו. שקר הדבר. הריקבון הפנימי הוא הגורם העיקרי, ולו היה מצבנו הפנימי יותר איתן ובריא, היתה גם עמידתנו כלפי חוץ אחרת. אנו עם חולה מאוד..."

את הדברים כתבה ביומנה חנה סנש בספטמבר 1941. צעירה בת 20, כשנה וחצי בארץ לאחר שעלתה ארצה מהונגריה, היא כבר מזהה את הרקב הפוליטי הפנימי, ודבריה נקראים כאילו נכתבו היום.

אותה המפלגתיות, ואותה האגדה של סכין בגב נגד רה"מ נתניהו, מעלות ספק לגבי היכולת של החברה הישראלית להגיע לחקירת האמת של הגורמים לקריסה הכפולה של צה"ל ושל שאר גופי הביטחון ב־7 באוקטובר.

רבים שואלים אם אפשר להשוות לפחות את המחדל המודיעיני של ימינו למחדל המודיעיני של אוקטובר 1973. פה למעשה היו הפתעה גמורה ועיוורון מוחלט אל מול מידע גלוי, שניתן היה לבנות לפיו תמונה על חמאס. עדיין לא ידוע מה ידענו, איזה מידע מודיעיני הגיע אל ראש אמ"ן חליוה.
אבל ידוע שהייתה הפתעה מוחלטת. ראשת הממשלה גולדה מאיר אמרה כבר בנאומה הפומבי הראשון בטלוויזיה ביום פרוץ מלחמת יום כיפור: "לא הופתענו".

למה היא התכוונה? אפשר להתחיל בזה שבהשוואה לאלוף אהרון חליוה, אפשר יהיה להעניק בחג העצמאות הבא פרס ישראל לאלי זעירא. זעירא, עם כל הביקורת עליו ועם כל המניפולציות שלו, ואולי יהירותו, בסופו של דבר הניח ידיעות מודיעיניות ברורות, עובדתיות ומפורטות לגבי האויב על שולחנם של גולדה, של משה דיין ושל הרמטכ"ל דוד אלעזר. הקברניטים היו מיושרים עם אמ"ן לגבי המידע המתריע. את זעירא רודפים על כך שבסוף הערכותיו, הוא תמיד העיר שהוא לא מאמין שזו מלחמה. יש עשרות רבות של ידיעות מתריעות, יש סימנים מעידים חד־משמעיים, והקברניטים נדרשים להחליט אם הם "בעד" המידע המתריע או בעד ראש אמ"ן, שאומר בסוף הערכותיו: מלחמה בסבירות נמוכה.

במחדל של 7 באוקטובר לא היה שום דבר כזה. היתה תפיסה כוללת, שהאלוף חליוה פרס בראיון שערך איתו בועז גנור באוניברסיטת רייכמן לפני יותר משנה. הוא דיבר על הרצון למשילות של חמאס, על כ־20 אלף פועלים עזתים שאנחנו מכניסים לישראל דרך מעבר ארז כדי לשפר את המצב הכלכלי, ועל ההרתעה שהושגה בעקבות מבצע שומר החומות. הוא העריך שמלאי ההרתעה הוא לחמש שנים.

הבעיה של חליוה היא שהוא, כראש אגף המבצעים לפני שנהיה ראש אמ"ן, היה מושקע במדיניות המכילה והכלכלית כלפי חמאס, מדיניות שכללה סבבי הרתעה כמו שומר החומות וסבבים שהוקדשו בלעדית לג'יהאד האסלאמי, כי הג'יהאד הוא זרוע איראנית. ומה חמאס? כמעריך מודיעיני, כל מידע שהגיע אליו קיבל כנראה את צבע המדיניות שהוא היה שותף לה. למרבה הצער, נתניהו עשה מינוי גרוע של צחי הנגבי כראש המל"ל, והוא לא הצליח לפתח השקפה עצמאית בנושא.