מתוך זיכרון חי ומתוך ידע נצבר, אני חושב שרוח גדולה כזו בעם לא היתה בשום מלחמה מאז ששת הימים. אנחנו עדיין סוחבים את הקרע מהשנה שקדמה למלחמה. אבל עובדה שבתוך יומיים ישראל הפכה לעם לוחם. בתוך יומיים גויסו כ־360 אלף חיילים. ההתייצבות שברה את לוח המחוונים. משהו כמו 150 אחוז. אח ואחות היו בטיול בספרד. הוא קצין שריון קרבי ואופוזיציונר מבחינה פוליטית, היא תלמידה חכמה לתואר גבוה. פנו מייד למדריד וחיפשו, כמו מאות שכמותם, לעלות לטיסה הראשונה לישראל. הוא כדי להתגייס, היא פינתה את מקומה למילואימניק אחר. צה"ל הפעיל רכבת אווירית של מילואימניקים מתנדבים מאירופה לישראל. אומרים שזה מזכיר את השיבה הביתה במלחמת יום הכיפורים. הרבה יותר מזה. הכמויות של החוזרים להילחם הן בסדרי גודל אחרים.
פגשתי אישה שאני מכיר ברחוב. היא מחניקה את הרתיחה בתוכה ואת היגון. אמא שלה היתה בת אחד המשקים המיתולוגיים בעמק, והגיעה בשנות ה־50 להקים את קיבוץ כפר עזה. שלפה תמונה בסמארטפון כשהאם הג'דה אוחזת במחרשת יד ולידה תינוק בעגלה. כמה עצוב לשמוע שהיא שמחה שאמא נפטרה לפני כשלושה חודשים, ונחסך ממנה לראות את גורלו של כפר עזה.
התמונה המצטיירת של אלופים ותתי־אלופים שעזבו את המטות שלהם או את בתיהם והצטרפו בגופם כדי להילחם לצד החיילים הפשוטים נגד נחילי האיינזצגרופן של האס.אס האסלאמי, היא מרגשת עד דמעות. זה לא היה אף פעם. יגאל אלון לא נלחם ולא ירה יחד עם לוחמי הפלמ"ח שלו. גם לא מפקדי האוגדות והאלופים במערכות הכבדות שבעבר. זיני ועופר וינטר, האלופים במילואים יאיר גולן ונעם תיבון, דן גולדפוס, והמפקד הנפלא, עכשיו ממתקן צאלים, תא"ל רומן גופמן. רומן עזב את ביתו באשדוד ודהר בדרכים המובילות דרומה, נלחם במחבלים בשדרות ונפצע קשה. הוא עוד יחזור לשירות. למדתי להכיר אותו כשהיה מפקד חטיבה 7 ברמת הגולן. איש ספר. רצה ללמוד כל דבר, אפילו תקרית אש שבה השתתפו טנקים של חטיבה 7 50 שנה לאחור. אמרתי לו אז שלצערי, במסלול שלו כמפקד שריון הסיכוי שלו להיות רמטכ"ל זה רק אם ייצא לו להשתתף במלחמה גדולה.
יש מי שהתריע
רומן גופמן ניחן לא רק באומץ לב ובתעוזה פיזית, אלא גם במצרך הנדיר יותר של אומץ לב רוחני ויושר אינטלקטואלי. בכנס הפיקוד הבכיר לפני כמה שנים, בשלהי כהונת איזנקוט כרמטכ"ל, הוא קם ודיבר על הסכנה שבאי־הפעלת העוצבות המתמרנות, היבשתיות, במבצעים השונים. "אנחנו מוכנים ורוצים להילחם", אמר בכנס, ודבריו מצולמים כי זכורה הבעת הפנים המשתאה של איזנקוט ואייל זמיר לנוכח הדברים הבוטים והלא שגרתיים. "יש רק בעיה אחת - אתם לא מפעילים אותנו לאורך זמן. יש כאן דפוס מאוד־מאוד בעייתי שמתפתח, ועיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה. ועדיין, במציאות הנוכחית יש לנו הרבה מה להציע - ברצועת עזה, בלבנון ובסוריה, בכל מקום שיידרש".
גופמן הזהיר שזה משפיע לרעה על הרצון להילחם. כמה צדק. מאחר שחיל האוויר שוב לא הופיע ולא הושיע, יכול רומן גופמן להיחשב לאחד מגדולי המתריעים על מצבו של צה"ל ערב המלחמה. כל זה, כמובן, נמחק בסופת הקרבות, והתברר שיש עם מי להילחם ושאין תחליף ללוחמים על הקרקע.
מח"ט עבר נוסף של 7 הוא אל"מ (מיל') ד"ר אפרים לאור, המומחה לאפר"ן - אסונות פתאומיים רבי־נפגעים. הוא מוכר כפרא אדם עם רעמת השיער המתולתלת והמאפירה שלו. הוא מוכר בעיקר כמי שאין לו שום מעצור להגיד את האמת הלא נעימה במפגשים אקדמיים ממוזגים, ולפני ארבע שנים הוא דיבר בלשון בוטה על כך ש"במלחמה הבאה" אזרחים ימצאו את עצמם כשהם נלחמים ומגינים על יישוביהם בכוחותיהם, משום שלצה"ל לא יהיה הרבה מה להציע להם. לכן דרש שיחלקו נשק ושיכשירו את האנשים המתאימים ללחימה.
קיימת היום, למרבה הזוועה, תמונה ברורה: יישובים בדרום שהיה להם נשק ושנדרכו בזמן, הגנו על עצמם וניצלו. יישובים שלא נערכו ושלא היה ברשותם נשק - חזרו לאוקראינה של 1919. במושב עין הבשור בדרום הרצועה פיקוד העורף לקח את הנשק מהחברים כשבוע או עשרה ימים לפני ההתקפה. מאחר שמדובר במילואימניקים מיחידות מובחרות, היו להם אקדחים פרטיים.
המושבניקים המדהימים האלה הדפו בירי אקדחים התנפלות של מחבלים על המשק. בניר עם - סיפור מופלא על ענבל ליברמן הרבש"צית, שלא הסתפקה בהנחיה "להכין" את כיתת הכוננות. להם השאירו את הנשק, והיא ערכה את החברים החמושים בחוליות של מארבים מסביב לגדר. ענבל וחבריה חיסלו מעמדותיהם כ־25 מחבלים. וכך בעלומים ובקיבוץ ארז ובעוד מקומות.
כבר לפני עשר שנים או יותר החליטו בצה"ל לבטל את החטיבות המרחביות ולאסוף את כלי הנשק הארוכים מהיישובים, בכלל ברוב חלקי הארץ. אין בזה צורך כבר, משום שבפועל אנחנו מדינת כל אזרחיה וכולנו אזרחים אחים וערביי ישראל אינם אויב. "לולא הכיתת כוננות, היה אסון כבד", אמרה לי אישה חשובה מקיבוץ עלומים. מחבלים חדרו לקיבוץ (הדתי) והוציאו את הפועלים הזרים התאילנדים. הם טבחו 16 מהם ולקחו כמה כחטופים. כיתת הכוננות נלחמה איתם, מנעה מהם לחדור לבתים וחיסלה רבים מהמחבלים.
לשחרר את היד הקשורה
בעימות באוניברסיטה העברית לפני כ־15 שנה בין נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרן ברק לבין הפרופסור למשפטים ריצ'רד פוזנר, אמר ברק את המשפט המפורסם שלו, שדמוקרטיה צריכה לדעת להילחם בטרור כשיד אחת שלה קשורה, ולנצח. פרופ' פוזנר הגיב בתימהון ובחוסר אמון למילים האלה. הוא לא הבין איך אפשר להילחם ככה. התפיסה הזאת חלחלה לכל שדרות המנגנון הישראלי, כולל זה הצבאי, והובילה בשבת שמחת תורה לטבח ביישובי מערב הנגב.
הנשיא ביידן ביטא בנאומו באמצע השבוע מדיניות חדשה וחסרת תקדים בתולדות היחסים בין ישראל לארה"ב: שלא תהיה שום פשרה וששום אמצעי לא יחסר במלחמה נגד הרשע, נגד טרור רצחני בנוסח דאעש. ביידן וראש הממשלה נתניהו ישחררו סוף־סוף את היד השנייה. זאת לא תהיה מחיאת כף יד אחת. ארה"ב מעניקה לישראל גב במלחמה הזאת, כפי שלא נתנה לה בשום מלחמה בעבר. אפשר לומר ללוחמים - לא רק עם ישראל מאחוריכם; כל העולם החופשי, כל העולם התרבותי והדמוקרטי נושא עיניו לישראל כדי שתשמיד את הארגון האסלאמו־נאצי חמאס, שאנחנו בעיוורוננו אפשרנו את התבססותו.
מי שביטא את המציאות האכזרית עבורנו היה משה דיין כרמטכ"ל באפריל 1956 בנאום ההספד שלו על רועי רוטברג מנחל עוז. זה היה נאום גטיסבורג של מאבק הקיום של ישראל. לא רק את עיניו של רועי סנוור ברק המאכלת, אלא את עינינו 67 שנים אחרי. "אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא ייגר לשווא, ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה הממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לרגע שבו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב עינינו, פן תיחלש ידנו... או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו".
מאז פגישתו המעולה של ראש הממשלה עם ביידן בניו יורק, פגישה שבאה בדיוק בזמן, החלה תפנית דרסטית במדיניות ארה"ב במזרח התיכון. השינוי מגיע לשיאו בימים אלה. התפנית במדיניות האמריקנית מעניקה לישראל כמעט צ'ק פתוח גם להכות באויב וגם לקבל את מלוא הסיוע החומרי הדרוש בציוד לחימה כדי לנצח במערכה ארוכה. כל זה מבלי להתייעץ קודם עם העיתונאי תומס פרידמן. אלא שמייד לאחר הנאום ביום שלישי שיגר מזכיר המדינה בלינקן ציוץ, שמרמז כי בפועל הוא כבר מוכן לחתור נגד ישראל: "שר החוץ הטורקי חקאן פידן ואני שוחחנו היום על מתקפות הטרור של חמאס על ישראל. עודדתי את קריאתה של טורקיה להפסקת אש ולשחרור כל בני הערובה המוחזקים בידי חמאס מייד".
חיבוק מהנשיא
ביידן אמר בנאומו כי שוחח עם ראש הממשלה נתניהו, "ודיברנו על כך שדמוקרטיות כמונו חזקות יותר בזכות שלטון החוק". אחר כך הדגיש כי מלחמתה של ישראל "היא ביטחון העולם וביטחון ארה"ב", וסיפר שהורה על שיתוף פעולה מודיעיני מלא.
תומס פרידמן, עד לפגישת ביידן־נתניהו לפני כשבועיים, נחשב לשופר של הבית הלבן. מסע הדה־לגיטימציה שלו נגד ישראל בסדרת מאמרים ב"ניו יורק טיימס" הופך אותו לגורם משפיע בהחלטה של איראן וזרועות הטרור שלה הסוגרות על ישראל, חמאס וחיזבאללה, לתקוף, כי בשלה העת. בקיץ, בחודש יולי, כתב פרידמן: "אין לי ספק שנשיא ארה"ב יחמש את הנשיא הישראלי במסר - מתוך צער, לא כעס - שכאשר האינטרסים והערכים של ממשלת ארה"ב וממשלת ישראל נוטים לכיוונים שונים כל כך, הערכה מחדש של הקשר היא בלתי נמנעת". הוא דיבר "על הגישה הדיפלומטית הבסיסית שלנו לישראל, שננעלת ללא בושה על פתרון של מדינה אחת: מדינה יהודית בלבד, כשעל גורלם וזכויותיהם של הפלשתינים לא תשמעו עד להודעה חדשה.
פגשתי אישה שאמה ממקימי קיבוץ כפר עזה. שלפה תמונה שבה האם הג'דה אוחזת במחרשת יד ולידה תינוק בעגלה. כמה עצוב לשמוע שהיא שמחה שאמה נפטרה לפני כשלושה חודשים
"העובדה שביידן מוכן להתעמת פנים אל פנים עם נתניהו לפני הבחירות באמריקה, מעידה על כך שהנשיא שלנו מאמין שיש לו תמיכה לא רק של רוב האמריקנים, אלא של רוב יהודי אמריקה, ואפילו של רוב היהודים הישראלים. הוא צודק בכל שלושת הסעיפים".
אז נראה שביידן באמת עשה הערכה מחדש; אבל זה לא רק בגלל המהלומה הטרגית שישראל ספגה. הוא יכול היה להיות אמפתי, אבל מרסן ומגביל. ועכשיו קרה ההפך, הוא ניצל את ההזדמנות כדי לחדש יחד עם ישראל כבעלת ברית את הנוכחות הדומיננטית של ארה"ב ואת ההרתעה שלה באזור. כולם חשבו שארה"ב נוטשת לטובת רוסיה ואיראן, לפי התפיסה האסונית שהובילה למלחמה הנוכחית, והיא פייסנות כלפי איראן והזדהות עם הפלשתינים. נדמה לי שהמלחמה הזאת מוחקת את הדבר שנקרא "מדינה פלשתינית" מסל הזכויות שהערבים זכאים להן.
ביידן דיבר באופן נחרץ על "חיזוק ההרתעה שלנו. וכל מדינה או ארגון שחושב לנצל את ההזדמנות: פשוט לא! אל תעשו את הטעות הזאת", איים בטון אקדוחני אותנטי יותר משני הבושים, האב ובנו. "גם אם ליבנו נשבר, הנחישות שלנו ברורה". אז איפה כל זה תופס את תומס פרידמן?
הנאמנים לפלשתינים
בקרב השמאל הבינלאומי, כדאי לדעת את זה, ביזנס אז יוז'ואל. הם תומכים, אף מזדהים, עם לוחמי ה"התנגדות" של חמאס. באוניברסיטת הרווארד כ־21 ארגוני סטודנטים הביעו את תמיכתם המלאה בחמאס. זה הזמן להזכיר את התארגנות אנשי האקדמיה הישראלים והיהודים מהשמאל בקיץ האחרון, תוך כדי הלחימה נגד הרפורמה המשפטית, שחתמו על מכתב שמכריז על ישראל כמדינת אפרטהייד. "התפיסה (של הקואליציה) היא של טיהור אתני", אמר לאחרונה פרופ' בני מוריס לאתר "פלוס-61 מדיה". תפיסת חותמי המכתב בקיץ היא של דה־לגיטימציה טוטאלית לישראל, שמכשירה את הקרקע לרצח עם.
אפשר לומר ללוחמים: לא רק עם ישראל מאחוריכם. כל העולם החופשי נושא עיניו לישראל כדי שתשמיד את הארגון האסלאמו־נאצי חמאס, שאנחנו בעיוורוננו אפשרנו את התבססותו
ראוי לצטט את ההיסטוריון הבריטי הגדול רוברט קונקווסט, שהתראיין ב"ג'רוזלם פוסט" לפני שנים רבות. בעומדו על רמת הגולן הסביר כי "השיטה שלנו הבריטים היא להפסיד את הקרב הראשון ולנצח במלחמה. לכם בישראל אין פריבילגיה להפסיד את הקרב הראשון, כי הוא יהיה גם האחרון". אבל הוא כתב בספרו "הרהורים על מאה רבת מכאוב" משהו חשוב על השמאל במערב: "רבים מאלה שנאמנותם היתה נתונה לבריה"מ, עשויים להיחשב כבוגדים במדינותיהם וכבוגדים בתרבות הדמוקרטית. אבל המחדל העמוק שלהם הוא שהם רואים את עצמם כבעלי חשיבה עצמאית. הם התעלמו מאמות המידה של עצמם. הם לא בחנו את שפע הראיות למציאות השוררת במשטרים הקומוניסטיים. פירושו של דבר שהם בוגדים בשכל האנושי, בוגדים בחשיבה עצמה". מה נאמר על הנאמנים ל"מאבק הפלשתיני"?
