הפגנה נגד הרפורמה המשפטית בחיפה
הפגנה נגד הרפורמה המשפטית בחיפה | צילום: הרצי שפירא

לאן נוליך את הכאב

הפחד והדיכאון הפכו בעיני מנהיגי המחאה למדליות הצטיינות על מחויבות ודבקות במטרה • כי כשהגבולות והמטרות (מלבד הפלת הממשלה) לא ברורים, הולכים בכל הכוח על הרגש

בתחילתה היתה המחאה נגד הרפורמה - לכאורה - אירוע פוליטי, שבבסיסו מחלוקת על חלוקת הסמכויות בין הדרג הנבחר לבין מערכת המשפט. מחלוקות כאלה אכן חורגות מדי פעם אל הרחוב, ולכן הפגנות בעוצמה כזו או אחרת הן מה שקוראים נשמת אפה של הדמוקרטיה, ומקובל אף להחמיא לדמוקרטיה שבה הציבור מגלה מעורבות גבוהה בעניינים שעל סדר היום, ואף לקרוא לה "תוססת".

יתרון נוסף של מחלוקת פוליטית הוא העובדה שבזכותה יכולים הצדדים להתווכח, להעלות טיעונים וטיעוני נגד, לעמוד על פערים ובשעת רצון גם להגיע לפשרות. אלא שאחרי 30 וכמה שבועות של הפגנות, ימי שיבוש, רדיפות של נבחרי ציבור, שביתות פראיות, ניסיונות המרדה בקרב מערך המילואים ודמורליזציה כללית בהנהגת רוב כלי התקשורת - צדק עקרוני כבר לא מספיק כדי להניע את מכונת המחאה קדימה. האגרוף המונף של המחאה נוחת שוב ושוב. והוא פוגע גם במוחים.

ראשי המחאה מלאים עזוז. אהוד ברק יורד מדי פעם אל האולפנים וממטיר אש וגופרית על הממשלה בכלל ועל נתניהו בפרט. שקמה ברסלר מתקבלת כגיבורה על בימות הנאומים. פעם אפילו נעצרה! ושוחררה מייד. תתי־ארגונים צצים כפטריות: רופאים, אלופים, ניצבים לשעבר במשטרה, כולם עוטים חולצות חדשות עם סיסמה חדשה, מבטיחים למצלמות פגיעה בביטחון ישראל, קץ הדמוקרטיה, העמדה לדין של חיילי צה"ל בהאג, ואף מצהירים כי נתניהו הוא סכנה גדולה יותר מאשר האיום האיראני. כל זה אכן עלול להפחיד את הממשלה. ולא רק אותה.

הרצי שפירא

"אני ישן רע בלילות, יש לי סיוטים, אני מתעורר נסער באמצע הלילה, עם דפיקות לב מואצות. אשתי מספרת לי בבוקר שכל הלילה רבתי מתוך חלום ושנשמעתי במצוקה. התחילו לי טיקים בזמן האחרון. אני לא אוכל טוב. אין לי זמן לעבוד. אני כמעט לא מבלה זמן עם המשפחה שלי. על זמן איכות אין בכלל מה לדבר. הגורה הקטנה שלי עם דמעות בעיניים כשהיא שומעת שאני הולך שוב להפגנות ולעצורים. הלכו לי הלילות של ימי השיבוש. הלכו לי המוצ״שים".

את המילים הללו כתב גבר בוגר, עורך דין פלילי, בעל משפחה. גלילה לאחור, לפני המחאות, בפייסבוק שלו העלתה חוויות מטיולים, פוסטים משעשעים על נושאים יומיומיים ומקצועיים, הערה על עידית סילמן "נבלה בוגדנית", בדיחות על פתח תקווה, על צרכני סמים, הערה על אריה דרעי "חלאה ציניקנית", על החבר'ה - הכל נורמלי. עד שהצטרף בכל הכוח למחאה והתחיל להקדיש את ימיו ולילותיו לשחרר מפגינים ממעצר. נראה כי הרטוריקה ההולכת ומסלימה של המחאה השפיעה גם עליו, ולא לטובה.

האיש לא לבד. דיווחים על מצוקה רגשית ועל כאב מלווים את המחאה מראשיתה. אפשר להניח שחלק גדול מהמפגינים אכן יוצאים לצמתים מתוך התנגדות לרפורמה המשפטית ומתוך דאגה כנה לעתיד המדינה. ואפשר גם להניח שמכיוון שחלק מהארגונים שמובילים את הרכבת הזו וחלק מהדוברים העיקריים הפגינו גם בשנים קודמות, בגלל נושאים שונים, אבל תמיד איכשהו נגד נתניהו - חלק לא מבוטל מהמפגינים הנוכחיים יצאו לרחובות כבר אז, והפגינו חוסן נפשי בתחום הסביר. מה נשתנה?

 

עשרות פסיכולוגים התגייסו לתת סעד נפשי למפגינים מן השורה, וגם לעצורים - אלה שאהוד ברק שולח לבצע מרי אזרחי


בעיקר העילה להפגנות, שנמתחה היום ל"הפסקת החקיקה". אך הן לא נרגעו גם כשזו נעצרה, והשיחות עברו לבית הנשיא. על הסכמות רחבות אין מה לדבר. לא יהיו כאלה מכיוון שמנהיגי האופוזיציה לא מעוניינים להעניק הישג פוליטי לקואליציה, וגם כי ראשי המחאה הבהירו - דרך שקמה ברסלר - שכאשר בני גנץ קורא להידברות, הוא "משאיר אפילו את צ'מברליין מאחור". ברסלר מדברת על ניצחון מוחלט מול האויב המוחלט. ואם גנץ הוא צ'מברליין - נגד מי היא וחבריה נלחמים?

גם גנץ ביקש הידברות כדי לשכך את הכאב. "איך אינך שומע את זעקת מחצית מהעם?" קרא לנתניהו, "וגם אם אינך מסכים, איך אינך ער לפחדים, לאנשים ששואלים את עצמם אם יוכלו לגדל פה את ילדיהם?" ומי נטע וממשיך לטעת בליבם את החששות הללו, אם לא גנץ עצמו, ואפילו באותו ציוץ ממש? "המצב הביטחוני שלנו הוא המורכב ביותר שידענו מאז מלחמת יום הכיפורים", הזהיר, "המצב המדיני שלנו והברית שלנו עם ארה״ב נמצאים במשבר, המשבר בכלכלה הולך ומעמיק והחברה הישראלית נקרעת".

בהיעדר גבולות למחאה ובעידוד תקשורת מגויסת וחסרת אחריות, נוחת אגרוף ההתנגדות על ראשיהם של מי שממילא מתנגדים לשלטון הימין, אך ברמה שאפשר להתמודד איתה מבחינה רגשית. ייתכן שמנהיגי המחאה - חלקם מאחורי הקלעים - משתמשים בטיעון הכאב כדי לעקוף את המנגנונים הדמוקרטיים ולכפות את רצונם בזכות הכוח הפרטי והמוסדי שרכשו במהלך השנים. ייתכן שהתכוונו בסך הכל להפחיד רק את הקואליציה ואת תומכי הרפורמה, והכאב והפחד שימושיים מבחינתם כמו שביתות רופאים וסרבנות של טייסים. והם בהחלט רשמו הצלחות, עד כדי כך שבחלק מההפגנות הוקמו עמדות מאוישות על ידי פסיכולוגים ועובדים סוציאליים.

במארס השנה דיווחה עמותת ער"ן, שמספקת סיוע נפשי דרך הטלפון, על עלייה של 40 אחוזים בפניות למוקד. רבע מהפניות על רקע דיכאון וחרדה כתוצאה מהמצב במדינה. בגלל הרפורמה. עשרות פסיכולוגים התגייסו לתת סעד נפשי גם למפגינים מן השורה, וגם לעצורים - אלה שאהוד ברק שולח לבצע מרי אזרחי, בעוד הוא עצמו נח במיזוג. אלא שגם הפסיכולוגים מבוהלים: לפני שלושה שבועות חתמו 2,500 מהם על עצומה שקוראת "לקדם השבתה מוחלטת של מערך שירותי בריאות הנפש(...) אם תקודם החקיקה בכנסת לביטול עילת הסבירות, או אם יקודמו כל אחד מחוקי ההפיכה המשטרית האחרים". כמו המטופלים שהם רוצים לנטוש, גם הם נפלו קורבן לתעמולת ההתנגדות.

כבר דובר על הצרכים הרגשיים שמספקת המחאה: תעסוקה לבוגרים שמתקשים להתנתק מתנועות הנוער, תחושת צדק וחשיבות עצמית וגיבוש חברתי. גם הפחד והדיכאון הפכו למדליות הצטיינות על מחויבות ודבקות במטרה. אבל גם לאגרוף יש מגבלות. גם הוא עלול להישבר מרוב חבטות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו