"גיהינום אקלימי": כך ההתחממות הגלובלית מאיימת על עצי הזית במזרח התיכון

האם בעוד 50 שנה הגידול הטבעי של הזיתים ייעלם מהנוף של המזרח התיכון? אלפי שנים ציינו בסהר הפורה את עונת המסיק. הזיתים נמסקו מהעצים, נטחנו בבתי הבד, השמן נאגר בכדים ובהמשך בבקבוקי זכוכית ופלסטיק. ענף חקלאי שלם, שהפך לאחת מהמסורות המוכרות ביותר בעולם הערבי. עד כדי כך, שבערבית עץ הזית נקרא גם "העץ המבורך". אולם כעת ההתחממות הגלובלית עלולה לשים קץ למסורת העתיקה.

מחקר מטריד שהתפרסם השנה התחקה אחר ההיסטוריה האקלימית של העיר צור בלבנון, שבסביבתה גידלו עצי זית במשך עידנים. החוקרים מצאו כי העלייה בטמפרטורות מקשה באופן משמעותי על גידול הכרמים. המחקר, שפורסם בכתב העת "Nature Plants" וזכה לתהודה רבה, התבסס על ניתוח של 5,400 שנה, באמצעות ניתוח משקעים מאדמה שנאספה בסביבת צור.

למעשה, החוקרים הצליחו לשחזר את נתוני האקלים לאורך זמן, וגילו ממצא מעניין ומדאיג: התברר שתנאי הגידול האופטימליים כללו טמפרטורה שנתית ממוצעת של בין 16.9 ל־18.3 מעלות צלזיוס. מנגד, נמצא כי טמפרטורות גבוהות עלולות להשפיע לרעה על תהליך הפוטוסינתזה של העץ, לפגוע בבריאותו ולפגום ביכולתו להניב זיתים. הבעיה: בשנה האחרונה הטמפרטורות בלבנון טיפסו עוד בינואר ל־25 מעלות במשך שבועיים. כמו כן, על פי דו"ח מדעי שפורסם בשנה שעברה, החום באזור המזרח התיכון עשוי להמשיך לעלות בקצב של כ־0.45 מעלות צלזיוס לעשור (כ־2.25 מעלות ביובל).

פגיעה בחלשים

הזית הוא גאווה לבנונית. כך, למשל, שמן הזית של הכפר דיר מימאס זכה לכבוד רב כאשר אחת מבנותיו, רוז בשארה, זכתה בתחרות בינלאומית במדליית הזהב עבור "שמן הזית הטוב ביותר לשנת 2023". הזיתים הם גם אחד מהגידולים המרכזיים בלבנון. מדי חודש אוקטובר מתחילה עונת המסיק, וצלמי העיתונות מתגנבים אל הכרמים כדי לתפוס בעדשת המצלמה את הרגע המזוקק שבו הזית נמסק מן העץ.

בסך הכל מדובר בכ־13.5 מיליון עצים התופסים כ־5.4% משטחה של המדינה הקטנטנה (10,542 קמ"ר). הכרמים הללו מניבים מדי שנה בין 100 ל־200 אלף טונות זיתים. כ־30% מהגידולים משמשים להכנת זיתים למאכל והיתר משמשים להפקת שמן. מיותר לציין כי משפחות רבות מתפרנסות מהענף, והשמן עצמו הוא רכיב יסודי במרבית המנות של המטבח הלבנוני. ההערכה היא כי משפחה אחת צורכת כ־60 ליטר שמן בשנה.

ולא רק עצי הזית - גם ארזי הלבנון העתיקים נתונים בסכנה. מדענים העריכו בשנים האחרונות שעד סוף המאה סביבת הגידול שלהם תצטמצם לצפון המדינה. אולי בשל התפתחויות אלו ואחרות, התקשורת הלבנונית הזהירה בשבועות האחרונים כי המדינה נמצאת בדרך ל"גיהינום אקלימי". למרות זאת, יש מי ששומרים עדיין על אופטימיות שברירית. "במהלך 2015 התחנה שלנו בביירות מדדה טמפרטורות שהגיעו לסף ה־38 מעלות - וזה לא קרה עד עכשיו", ציין ראש מחלקת האקלים בשירות המטאורולוגי בלבנון, ד"ר טארק סלהב. עם זאת, בראיון לעיתון "אל־אח'באר" הוא הוסיף כי גלי החום צפויים לחזור, וכי עוצמתם רק תלך ותגבר.

בה בעת, המטאורולוג עלי ג'אבר הזהיר מגל חום שבמסגרתו הטמפרטורות יגיעו ל־42 מעלות. לדבריו, בשל שיעור הלחות, שבמהלך היום מטפס ל־95% - באזורים הפנימיים של לבנון הטמפרטורות צפויות לזנק ל־45 מעלות. "זה לא יהיה גל החום האחרון בקיץ הזה", הוא מדגיש, ומציין כי אם בעבר היה גל חום של ימים בודדים, הרי כעת מדובר בשבועות שלמים. יש לציין כי מזג האוויר הלוהט פוגע בשכבות החלשות ביותר בחברה. רק לאחרונה פרצה דליקה במחנה עקורים סורים מצפון לטריפולי. אף שאיש לא נפגע באירוע - במקום חיים מאות אנשים, שרבים מהם איבדו את האוהלים שלהם.

ארץ הנהרות?

לבנון היא רק דוגמה אחת. מדינות המזרח התיכון סובלות בעשורים האחרונים מבצורות, מפגיעה בחקלאות ומגלי חום מתגברים. חלק מהחוקרים סבורים כי שינוי האקלים הקיצוני אף השפיע על הטלטלות הפוליטיות באזור. כך מוזכר מעת לעת שהמחוז הדרומי דרעא, שבו חיים הדרוזים בסוריה, סבל במשך שנים מבצורת ומהידרדרות ענף החקלאות, שהובילו לזינוק בשיעור האבטלה.

במארס 2011 חיילים סורים רצחו שלושה ילדים שריססו כתובת גרפיטי נגד השלטון. היה זה ניצוץ באדי דלק, שהבעיר מרד מקומי. הסוף ידוע: מלחמת אזרחים, שנמשכת עד היום. עם זאת, חשוב לציין שאירועי "האביב הערבי" נבעו מגורמים רבים, לרבות הדיכוי הממושך של האוכלוסייה על ידי המשטרים הדיקטטוריים, השחיתות העמוקה של המשטרים, הגידול המהיר באוכלוסייה ועליית הרשתות החברתיות.

עיראק, למשל, חוותה טלטלות פוליטיות בעיקר בשל הפלישה האמריקנית ב־2003. היא גם אחת מהמדינות שנמצאות ברמת הסיכון הגבוהה ביותר עקב ההתחממות הגלובלית. בעבר אזור עיראק של ימינו כונה נהריים ונחשב לאחד מהמרחבים החקלאיים הפוריים ביותר בעולם המוכר. אלא שבימים אלו מתרחשת דווקא נסיגה בשטחים הירוקים ובייצור החקלאי, שבעבר היווה 5% מכלל התוצרת הכלכלית ומקור הכנסה מרכזי של 14 מיליון בני אדם (יותר מ־43 מיליון איש חיים בעיראק). יתר על כן, המפלס של הפרת והחידקל, שהיוו בעבר 90% מתצרוכת המים המתוקים במדינה - הולך ויורד. הנהרות לא סבלו רק מההתחממות הגלובלית, אלא גם מהמלחמות בשנים האחרונות, שהובילו להרס ולהזנחת תשתיות המים.

על פי נתוני האו"ם, אחד מחמישה עיראקים בקירוב סובל ממחסור במים. הרשויות אף החליטו בעקבות זאת להגביל את הזרימה לאזורים החקלאיים. כמו כן, במארס דיווח האו"ם על יותר מ־12 אלף בני אדם שנטשו את בתיהם בדרום עיראק ובמרכזה בעקבות בצורת. ערים רבות שאליהן מגיעים המהגרים כבר לא מסוגלות לקלוט אותם. החשש הוא שהקושי לקלוט את המהגרים בצורה מיטבית יוביל לתסיסה חברתית במדינה, שממילא ידעה מהומות ברחובות בשנים האחרונות.

מית'ם משהד, המכהן כמושל מחוז א־דיוואניה הנמצא מדרום לבגדד, הסביר: "המהגרים הכפריים מתמודדים עם האבטלה בערים, ואין להם מספיק הזדמנויות עבודה. השירותים הציבוריים לא יכולים לתת מענה לצרכים של האוכלוסייה העירונית ההולכת וגדלה". בד בבד, סיפר ראש עיריית הכפר בוזיאד מאג'ד רהאם: "כ־100 משפחות עזבו בשנתיים האחרונות, וכיום רשומות במרשם של הכפר 170 משפחות בלבד". מי שנותרו, סובלים מאספקת מים לקויה ותלויים במכליות מים. המושל של א־דיוואניה ציין בהקשר זה כי "120 כפרים תלויים כמעט לחלוטין באספקת מים. בקיץ שעבר מספר הכפרים האלה היה 75".

נוסף על המשקעים הדלים ועל ההשלכות של המלחמות, בעיראק טוענים כי הסכרים שהקימו איראן וטורקיה בשטחיהן השפיעו על המפלס בפרת ובחידקל. ב־2018 הקימה טורקיה סכר ענקי והחלה למלא את המאגר שבו. הסכר נבנה על נהר החידקל ליד הכפר איליסו, אחד מתוך 22 סכרים שהוקמו במסגרת פרויקט בדרום־מזרח טורקיה, שנועד לייצר כוח חשמלי־הידראולי. חלק מהסכרים נבנו על המקורות של נהר הפרת החוצה את המרחב הסורי.

במצבה העגום, לבגדד נותר רק להתחנן לטובות מטהרן ומאנקרה. ב־24 ביולי שוחח שר משאבי המים העיראקי עוון זיאב עבדאללה עם השגריר הטורקי בעיראק עלי רדא קונאי בנוגע לאפשרות של שחרור מים לשני הנהרות. השגריר הבטיח ברוב טובו לעדכן את השלטון באנקרה בחששותיה של עיראק. פגישה אחרת באותו נושא נערכה בין הנשיא העיראקי עבד אל־לטיף ראשיד לשגריר האיראני מוחמד סאדק. בבגדד מאשימים את טהרן בכך שפרויקטים שלה מסיטים מים מהנהרות הזורמים לעיראק. אלא שבאיראן מתמודדים בעצמם עם בצורת שמעוררת מתיחות רבה במחוזות המערביים, וכנראה פחות קשובים לשכנה מדרום.

מכת חום

סוגיה דומה מטרידה את מצרים לנוכח הקמת "סכר הרנסנס" על ידי אתיופיה, העשוי להשפיע על המפלס של נהר הנילוס, עורק החיים המרכזי של המדינה מזה אלפי שנים. בנייתו החלה ב־2011 והוא אמור לייצר חשמל הידראולי, שיפצה על מחסור באנרגיה. מילוי המאגר החל ביולי 2020 וצפוי להימשך בשנים הקרובות, אך בתוך זמן קצר הוא הפך למוקד מחלוקת מול מצרים.

באמצע יולי סיכמו נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי וראש ממשלת אתיופיה אבי אחמד על משא ומתן דחוף להשגת הסכם בין קהיר, אדיס אבבה וחרטום על הפעלתו של סכר הרנסנס. על הנייר, המגעים אמורים להוביל להסכם בתוך ארבעה חודשים, אולם אחת הבעיות היא שהצד השלישי בחוזה - סודאן - מצוי בעיצומה של מלחמת אזרחים בין הצבא לבין מיליציית כוחות הסיוע (RSF).

החשש של המצרים מפגיעה במשק המים מוביל אותה לשיתופי פעולה בינלאומיים. כך, למשל, שרת משאבי המים האני סוילם נפגשה לאחרונה עם השגריר הצרפתי כדי לדון בשיקום תעלות מים באמצעות טכנולוגיות מתקדמות. גם עם ישראל, הנחשבת חלוצה בתחום התפלת המים, התנהלו מגעים בנושא.

בדומה לשכנותיה במזרח התיכון, גם מצרים סובלת בימים אלה מגל חום קיצוני. מוחמד עלי פאהים, שמשמש ראש מרכז מידע לאקלים במשרד החקלאות המצרי, ציין כי הטמפרטורות הגבוהות צפויות להימשך. לדבריו, גל החום פוגע בתוצרת החקלאית (בין היתר, רימונים, זיתים, תמרים ופירות הדר). המשמעות היא צמצום בתוצרת החקלאית, שיעלה את הביקוש ואת המחיר שלה. בקיצור, מכה כלכלית נוספת על מצרים.

ביום שני הטמפרטורה זינקה בקהיר לשיא של 35 מעלות, ובעיר הדרומית אסואן היא הגיעה ל־42 מעלות. מלבד היבולים החקלאיים, החום הכבד מוביל למקרי מוות בדרום מצרים. תושבים כבר התלוננו כי הפסקות החשמל המרובות, שנובעות מזינוק בצריכת החשמל עקב החום, מקשות עוד יותר להתמודד עם מזג האוויר הלוהט, והנפגעים העיקריים הם ילדים קטנים ונשים מבוגרות.

בעקבות זאת, בשלטון הודיעו על מאמץ לייעל את משק החשמל. לשם כך, החל מיום ראשון הקרוב עובדים יעבדו מהבית ולא מהמשרדים, התאורה ברחובות ובבניינים ממשלתיים תצומצם, ותיקבע טמפרטורה אחידה במוסדות ציבור, שאינה מתחת ל־25 מעלות. בינתיים, ברשתות החברתיות רבים התבדחו ספק בסרקזם ספק בייאוש: "7,000 שנה שמצרים בחום".

ירוק בעיניים

בעוד עיראק, מצרים, סוריה ולבנון הן מדינות עניות, אי אפשר להתעלם מנסיכויות הגז והנפט, ובראשן סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות. לצד "פרויקטים ירוקים" שהן מייחצנות מעת לעת, אותן מדינות הן מהמובילות בעולם בפליטת גזי חממה, ואחראיות לחלק ניכר מתצרוכת האנרגיה העולמית. אמנם בצמרת נמצאות סין, ארה"ב ורוסיה, אבל סעודיה היא המדינה השמינית בעולם ברמת פליטת גזי החממה, בעוד בעשירייה השלישית ניצבות איחוד האמירויות (31) וקטאר (36), הקטנות יחסית. צרה נוספת היא שאיראן וטורקיה נמצאות גם הן במקומות גבוהים: 6 ו־14 בהתאמה. ישראל, אגב, נמצאת במקום המפוקפק 51 ברשימה שכוללת 185 מדינות.

ועדיין, יש נקודת אור מסוימת בכך שבמדינות המפרץ מודעים היטב להשפעה ההרסנית שלהן על הסביבה. לפני שנתיים השיק יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן יוזמת אקלים, שנועדה לשפר את איכות החיים במדינה תוך שילוב תוכניות להגנת הסביבה, לקיימות ולמעבר לאנרגיה ירוקה. מאז הושקה היוזמה נשתלו 18 מיליון עצים במסגרת יעד לאומי של 10 מיליארד. 60 אלף יחידות הֶקְטָר (הקטר שווה ערך ל־10,000 מ"ר או עשרה דונמים) שוקמו אחרי שהיו נתונים לזיהום, ויותר מ־60 אתרים הוקצו לנטיעת עצים ברחבי הממלכה.

האינטרסים של הנסיך נוגעים לא רק לרצונו הטוב, אלא בעיקר לחשש מהתקוממות של האוכלוסייה, שהולכת ונעשית צעירה יותר. מלבד הסביבה המדברית, במשך עשרות שנים תהליך העיור המהיר שעבר על סעודיה גרם לאוויר מזוהם, לסופות אבק ולעומסי חום. על כן, הוא מפצה כעת את השכבות הצעירות בפרויקטים עתידניים כמו ניאום, שכבר מאכלסת תושבים.

בה בעת, באיחוד האמירויות מעודדים, כאמור, יותר פרויקטים ירוקים. לאחרונה נודע כי חברת האנרגיה הירוקה "מסדר" של אבו דאבי גייסה 750 מיליון דולר כדי לממן שורה של מיזמים לאנרגיה סולארית. פדרציית הנסיכויות דווקא עשתה שינוי משמעותי. אם בשנת 2009 הכלכלה שלה הסתמכה בעיקר על הנפט (70%), הרי היום מדובר ב־30% בלבד. ועדיין, ענף התיירות המשגשג באיחוד האמירויות צופן בחובו נזק סביבתי משלו.

המזרח התיכון מתחמם, זו עובדה. חלקה מעשה ידי אדם וחלקה קשור לתופעות אקלימיות גלובליות. אבל בעוד במדינות העשירות כמו ישראל, סעודיה ואיחוד האמירויות ניתן לבלום את הגלגל או לכל הפחות להאט את סיבובו, דומה כי במדינות העניות שסובלות ממשבר פוליטי, ביטחוני או כלכלי כמו לבנון, עיראק ומצרים - התהליכים מואצים בעקבות החידלון של השלטונות. במובן זה, היחסים המתהדקים בין המדינות השונות, בוודאי תהליכי הנורמליזציה מול ישראל, עשויים להקל את שיתוף הפעולה בתחום הסביבה בצל ההתחממות הגלובלית. פעולה משותפת לצמצום פליטת גזי החממה עשויה להשיב את גלגל החום לאחור. הצרה היא שלא בטוח שלמשטרים יש אוזן קשבת לכך.