דמוקרטיה זה לגנרלים

בימים אלה נקרית בפנינו הזדמנות נדירה לתקן את דרכינו ולשוב אל המכלאה. נראה שאין ברירה: אנשי המילואים של יחידות העילית קצו בנו ובדרכינו הפסולות וחלקם מאיימים באי־התייצבות לשירות מילואים, בראש וראשונה הטייסים.

נראה שבני הרשף הצליחו להטיל אימה גם על הרמטכ"ל, שפנה אליהם השבוע במילים רכות, על גבול התחנונים, והפציר בהם לשמור על הלכידות: "פעלנו כדי להישאר מחוץ למחלוקת, אך נוכח עצימותה בחברה הישראלית נקלענו לתוכה והלכידות נפגעת. חובתנו למנוע מהסדקים להתרחב". הלוי הזכיר לטייסים את עברם המפואר - ממלחמת יום כיפור, דרך מלחמת לבנון ועד המבצע בג'נין לפני כחודש. אח, ימים יפים. ואם כל זה לא הספיק, הוסיף: "אם לא נהיה צבא חזק ומלוכד, אם לא ישרתו בצה"ל הטובים ביותר - לא נוכל להתקיים עוד כמדינה באזור".

עניין הלכידות הזכיר נשכחות, ובעיקר את מה ששכח הרמטכ"ל: למשל, עובדת קיומו של אויב בכל הסיפור הזה. חיזבאללה, למשל, שכמו כולנו מקשיב לרמטכ"ל שמתחנן בפני הטייסים הסוררים לשוב הביתה, שאם לא כן - הלך עלינו.

דבריו של הרמטכ"ל הנוכחי העלו נשכחות: באוגוסט 22' כינסו חדשות 12 את קודמיו בתפקיד, חמישה רמטכ"לים לשעבר - אהוד ברק, בני גנץ, גבי אשכנזי, גדי איזנקוט ובוגי יעלון. הימים ימי טרום בחירות, וכנהוג בימים כאלה מתגייסת התקשורת להזהיר את ציבור הבוחרים שלא להתבלבל בקלפי. החמישה התכנסו בשדה בוקר, בספרייה הנשיאותית למורשת בן־גוריון שנפתחה לא מכבר, ודיברו על האיום האיראני ועל מאמציהם כרמטכ"לים למנוע ממנה פצצה גרעינית, ואז התפנו להתריע מפני איום חמור אף יותר: מה שנקרא בדרך כלל "הקרע הפנימי", ולמתקשים: עם ישראל עצמו.

"אין איום קיומי קונבנציונלי על מדינת ישראל כבר שנים", סח יעלון, "יש איום קיומי פנימי".

"הדבר שהכי מסכן את מדינת ישראל בעיניי זה היעדר סולידריות בחברה הישראלית", החרה־החזיק אחריו איזנקוט. נו, ברור. הרי אין לנו אויבים אמיתיים מבחוץ שתפקידו של רמטכ"ל להתמודד איתם, ורק איתם. יש להם עם מסוכסך על הראש.

אהוד ברק היה תקיף אף יותר: "כל האנשים שעוסקים או עמדו בראש מערכות הביטחון מבינים היום שאיום יותר חמור על עתידה של מדינת ישראל מאיראן, מחיזבאללה, מחמאס, זה מה שקורה בתוכנו - הסיכון של איבוד החיבור הפנימי, הסולידריות הפנימית והגלישה למצב של קנאים מצד אחד ושל מאבדי אמון בציונות מצד שני".

באותם ימים ממש כבר היה ברק שקוע בתוכניתו להסיר את איום אובדן החיבור הפנימי, והיה מחובר היטב לצמרת המאחדים, למשל אנשי מחאת הטייסים, שקיימת בתצורה זו או אחרת כבר כמה שנים ומסורה לפעילות המאחדת של הפלת נתניהו. לאלה יעץ ברק: "אתם, יוצאי חיל האוויר לשעבר, מותג חזק מאוד בחברה הישראלית, צריכים למצוא בתוככם קבוצה משמעותית שמוכנה לתכנן ולבצע פעולות מחאה פרובוקטיביות על גבול החוקיות, שימשכו תשומת לב ציבורית ויציתו גל של מחאה" - ממש כמו בן־גוריון!

לא היתה זו הברקה חד־פעמית, אלא עוד שלב בתוכניתו של ברק להציל את מדינת ישראל מאזרחיה. שכן ברק הוא לא רק אזרח מודאג, אלא מי שהקריירה המטאורית שלו בצבא הסתיימה בחבטה עזה על קרקע הפוליטיקה. בשנת 2020, בימי הקורונה, התיישב ברק למפגש אינטרנטי עם אותם אנשים שהיום חוסמים כבישים, עולים על הכנסת, רודפים אחרי נבחרי הציבור בכל אשר ילכו, מעודדים סרבנות המונית, משביתים את בתי החולים ואת המשק ומטילים אימה על אנשי האופוזיציה, שמא יגיעו לאיזשהו הסדר עם הארכי־נבל בנימין נתניהו, שאותו הם ממילא מחרימים בתוקף כבר שנים.

האזרח ברק מדבר על "הפיכה שלטונית בחסות הקורונה" - מצד נתניהו כמובן. חוזר על המנטרות שעל פיהן נתניהו "רוצה להימלט מאימת הדין", דיקטטור, מנהיג חסר מעצורים שרוצה לרסק את הדמוקרטיה, וזורק פנימה גם את הונגריה ופולין. הוא משבח את המפגינים בערים הגדולות ורוצה אנשים חדשים ומנהיגים חדשים, "אולי עם אישה בראש". שקמה, שומעת? כן, היא שומעת. גם שקמה ברסלר בפגישה.

כבר אז הציע ברק מרי אזרחי, הציב את הפלת נתניהו כאבן יסוד בהשבת ישראל למסלול הנכון והציע שימוש במושג "דמוקרטיה" כדי לא להסגיר את היותה של המחאה מחאת שמאל פוליטית. הוא הציע את מגילת העצמאות כחוקה דה־פקטו של ישראל, ביקש לשמור את סוגיית המרי האזרחי לפורום מצומצם יותר והסביר כיצד אלימות משטרתית, גם אם מוצדקת, משרתת את המחאה ככל שתפגע יותר במפגינים. ואז התיישב בשדה בוקר, כולו אפוף דאגה ללכידות הפנימית. מקסים.

ברק הוא אולי האקזמפלר המרהיב ביותר של הלשעברים של ראשי מערכות הביטחון של ישראל, אבל הוא רק מקרה הקיצון של פס הייצור הזה. גם עמיתיו לדיון, וייתכן שגם הרצי הלוי, ניתקו קשר עם מה שקוראים "העם". הם תוצר של קידום קפדני של אותו הטיפוס, בשילוב שנים רבות במערכת היררכית שבה המגע עם הזולת מתבצע דרך פקודות. אין פלא שהלוי נראה חסר אונים כאשר פקודיו הפסיקו לציית. סליחה - טובי פקודיו.

ואין פלא שצמרת הצבא והמערכות הביטחוניות חברה לראשי מערכות היררכיות אחרות: גם בכירי המשק רגילים לחלק הוראות ולזכות בציות. הרופאים מחלקים מרשמים, מטפלים בחסרי ישע, וסמכותם המקצועית מתקבלת כשגרה על ידי האזרחים שנתונים למשמרתם. אלה אנשים שלא צריכים להסתדר על בסיס שוויוני עם אזרחים אחרים, ובנוסף גם נהנים מהילה של הצטיינות ושל איכות יתרה. לא לאנשים כאלה נועדה הדמוקרטיה.

ולכן ברור שהמפגש של רמטכ"לים, ראשי מוסד ושב"כ עם אזרחים כמותם עלול להיות טראומטי, ולהצטייר כקרע בעם וכאובדן הלכידות: איך יוכל העם להיות מלוכד אם הם לא אומרים לו מה לעשות, ואיך? דמוקרטיה היא לחלשים שצריכים להסתדר זה עם זה כי אין להם ברירה אחרת. והיא בהחלט מהווה סכנה למי שהתרגלו להוריד פקודות.