חיל האוויר. בשבועות האחרונים הפיצו תומכי החקיקה המשפטית שהתקשורת משקרת. אין מאות טייסים, ואין מחאה נרחבת. הכל המצאה של קבוצות כוח. לאולפנים נשלחו דוברים, שטענו בלהט שיש "מקסימום שניים-שלושה טייסים שלא יגיעו". השבוע התברר מי דובר אמת, ומי חי בסרט. לרוע המזל, כולנו חיים בו.
לטוב ולרע, הטייסים הם הנקודה הארכימדית. זה לא התחיל היום. הם היו כאלה בששת הימים וביום הכיפורים, והם כאלה מאז. אין מי שביטחון ישראל מונח להם על הכתפיים באופן מזוקק כמו צוותי האוויר. אין גם (כמעט) מי מלבדם שתורם כל כך הרבה ימי מילואים בשנה, בכל שנה, במשך הרבה שנים, גם הרבה אחרי שהם מפסיקים לטוס.
בנימין נתניהו ושופרותיו זיהו את הבעיה מהרגע הראשון. לכן הם הלכו על הראש של הטייסים. גידפו אותם, פיטרו אותם, שללו מהם פנסיות, הגלו אותם מהארץ. הכל כבר נאמר, בשפת הביבים המוכרת. הדוברים, ברובם, היו נלעגים: חלקם לא עשו צבא כלל, חלקם מתמחים בנזקים. הרעיון היה לדחוק את הטייסים לפינה. להפחיד אותם. הוא נכשל.
צה"ל וחיל האוויר, לעומת זאת, הלכו בגישה אחרת. הם החליטו לחבק. התעלמו מעצומות בטענה שלאזרחים מותר למחות, ובחרו לפעול רק נגד מי שלא יתייצב בפועל למשימה שנקרא אליה. עד לשבוע זה, זה לא קרה. מהשבוע אנחנו נמצאים בסרט אחר. לא ברור מה היה קורה לו צה"ל היה פועל בנחישות כבר לפני כמה חודשים, כפי שדרש נתניהו. ההערכה הסבירה היא שזה לא היה מרתיע, נהפוך הוא: השבר היה מגיע מוקדם יותר.
מי שחושב שלצה"ל יש פתרון למשבר, טועה. מי שחושב שיש לו טייסים ספייר, טועה. מי שחושב ש"המערך המבצעי" של חיל האוויר לא חשוב, טועה. מי שחושב שבקנה אין עוד מאות טייסים ששוקלים לפרוש כבר היום אם החקיקה תתקדם, טועה. מי שחושב שנתניהו צדק שהממשלה חשובה יותר מכמה טייסות בחיל האוויר, טועה ומטעה.
אפשר לתלות את האשם בטייסים. זה הפתרון הקל. שיטוסו, שלא ישאלו שאלות. אז זהו, שלא. הממשלה איבדה את האמון העיוור בכוונותיה. היא לא יכולה לטעון שכוונותיה דמוקרטיות, ולעשות הכל ההפך. היא לא יכולה לטעון דבר אחד באנגלית ולעשות אחרת בעברית. היא לא יכולה לטעון שהחקיקה תסתיים בעילת הסבירות, ולדהור מייד להרכב הוועדה לבחירת שופטים. היא לא יכולה לפגוע בכל מה שמקודש - הביטחון, הכלכלה, המרקם הפנימי - ולהגיד שזה בסדר. היא לא יכולה להשתמש במנדט החוקי שיש לה כדי לשבור ברגע את מה שנבנה כאן בעמל במשך 75 שנים.
התנדבות. הממשלה מנפנפת שוב ושוב בפרה הקדושה שנקראת צה"ל. לא פוגעים בו. לא מפסיקים לשרת. לא מפסיקים להתנדב למילואים. עקרונית היא צודקת: הביטחון מעל הכל, ובביטחון לא משחקים. אם מי שמשרת לא יגיע, לא יהיה צבא. ואם לא יהיה צבא, לא תהיה מדינה.
אבל לשמוע את זה מממשלה שעומדת לפטור בחוק את בני הישיבות משירות, זאת כבר חוצפה. אם צה"ל כזה קדוש, אם המדינה כזאת קדושה, שיתכבדו וישרתו. מספיק עם הקשקוש שצה"ל לא צריך אותם: הוא צריך. לא את כולם, את הטובים שבהם. היתר, שיתכבדו וילכו לשרת את הקהילה. שום דבר לא מונע מהם לסייע בבתי חולים, במד"א, במכבי האש, במשטרה. וגם לא מהערבים - עוד ציבור שאם ייתן למדינה קצת יותר, אולי הוא גם יתחבר אליה קצת יותר.
ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שבה אלה שמשרתים ותורמים צריכים להתנצל בפני אלה שלא. המתאם הזה נכון, באחוזים משתנים, גם בשוק העבודה ובתשלומי המסים. זה היה בסדר כל עוד המדינה היתה יהודית ודמוקרטית. הציבור שנשא על גבו את עיקר הנטל היה מוכן לעשות גם דברים שהכעיסו אותו, בשם הלכידות החברתית. אבל מרגע שהממשלה ניפצה במתכוון את הלכידות, הציפייה שלה שהחמור ימשיך במסע ובמשא שלו היא מוגזמת ומחוצפת.
מי שמתכוונים לא להתייצב למילואים (טייסים, אנשי מודיעין ומבצעים מיוחדים, ועוד) מוחים על השימוש במילה סרבנות. אנחנו לא סרבנים, הם אומרים, פשוט לא נתנדב. טכנית הם צודקים; בישראל 2023 כל מי שעושה מילואים הוא מתנדב. ועדיין, זאת סמנטיקה. התוצאה היא אותה התוצאה, והבריחה מהמילה המפורשת - סרבנות - נעשית בגלל הסטיגמה השלילית שלה.
המשבר הזה הוא לא עניינם של אנשי המילואים בלבד. הם רק הפרומו. הוא יחלחל לכל יחידות הצבא, גם הסדירות, ואחר כך ישפיע על הגיוס. בניגוד לנרטיב שמנסים לצייר, היחידות הקרביות מגוונות לגמרי. יש בהן הרבה פריפריה וחובשי כיפות, אבל גם הרבה צפונבונים ואשכנזים. הערים החזקות מובילות את ההתנדבות לשירות קרבי, ומובילות את שיעורי הגיוס לקצונה. מודיעין היא דוגמה טובה. אם יריב לוין, בן העיר, לא יתעורר, הוא יגלה במהרה שהנוער בעירו מתחיל לשאול שאלות ומצביע ברגליים.
זה מדרון חלקלק, שבקצה עלול לאיים על המודל של צבא העם. יש כאלה שיגידו שזה מבורך: ישראל צריכה לעבור לצבא מקצועי. זאת טענה שקל יחסית להפריך. כל צבא בעולם שעבר ממודל גיוס חובה למודל מקצועי, ירד ברמה. היתרון של צה"ל הוא קודם כל באיכות אנשיו; ביכולת לגייס את כולם (כלומר חצי), ולברור מהם את הכי טובים למקומות הכי נחוצים. אם המודל הזה יישבר, הטובים עלולים ללכת ללמוד או לעבוד. צה"ל יירד ברמה. הביטחון ייפגע. זה לא יקרה מחר בבוקר, אבל גם התהליך הזה כבר החל, באדיבות הממשלה.
התקשורת. שלמה קרעי הוא עוד עדות, ולא המתוחכמת שבהן, לכוונת הממשלה לפגוע בדמוקרטיה. הרפורמה שפרסם השבוע בשוק התקשורת, היא הכל חוץ מתחרות: היא דורסנות שנועדה לאפשר לממשלה לקבוע תכנים ולשלוט במה שמשודר ובמה שמדווח.
קרעי לא מבין כלום בתקשורת. הוא בא להרוס, נבלם, והתעורר שוב כעת. לו היה מבין, היה יודע שתפקידו כרגולטור הוא לטפל בעיקר בתשתיות, בהורדת מחירים - בכל דבר, חוץ מאשר במה שמשודר
קרעי לא מבין כלום בתקשורת. הוא לא יבין גם אם יסבירו לו בגימטריה. הוא נכנס למשרד כדי להרוס, נבלם לפני חצי שנה, והתעורר שוב כעת. לו היה מבין, היה יודע שתפקידו כרגולטור הוא לטפל בעיקר בתשתיות תקשורת. רוחב פס, אינטרנט, דור חמישי, ספקים, כבלים ארציים ובינלאומיים, הורדת מחירים. בכל דבר, חוץ מאשר במה שמשודר. בזה אסור לו לגעת פעמיים: פעם אחת כי לא מתערבים בתוכן במדינה דמוקרטית, ופעם שנייה כי זה חסר סיכוי בעידן הרשתות החברתיות.
גילוי נאות: אני משדר בערוץ 12, שעלול להיפגע מהרפורמה של קרעי. כל סעיף בה נועד להזיק לגורמים מסוימים, ולהיטיב עם גורם אחר. זה כל כך שקוף, שאפילו לא צריכים לרמוז מי המפסידים ומי המרוויח. קרעי לא מסתיר את רצונו לנקום, ומנגד לתגמל. לא מהציבור אכפת לו, אלא משליטה.
גם אם מאמינים לממשלה שהיא לא מתכוונת לפרק את הדמוקרטיה, חיבור של כל הצעדים שלה מניב בדיוק את התוצאה הזאת. החקיקה, הרגולציה, פיטורי מנהלים מצטיינים לטובת אנשי שלומנו, רמיסת כל ערך. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את התמונה הכללית, ולדאוג.