דרכים נסתרות: שלוש נובלות מסתיימות בתוצאה מענגת

על פניו, קובץ של שלוש נובלות אינו דבר מושך. הוא לא מציע רומן רציף ואחיד עם דמויות שמוליכות את הקוראים בדרך אחת סלולה, וזו גם אינה אסופת סיפורים קצרים שמעניקה מבחר של מנות קטנות שטעמן מהיר ויעיל. זהו מין יצור כלאיים, לא פה ולא שם. עם זאת, "בדרך", ספרו החדש של דרור בורשטיין ובו שלוש נובלות, הוא אחת היצירות היפות, העדינות והמיוחדות שראו פה אור לאחרונה.

הנובלה הראשונה היא "האחים", שמתרחשת בווינה בראשית אוקטובר 1907. נער ממתין לאחיו הצעיר ליד גלגל ענק שבנוי בחציו, ואילו החצי השני נעדר, ממתין להיבנות. ברקע שמיים ומתחת שדרת עצים צפופים. דימוי כמעט פיוטי, מדיטטיבי, שמזמין התבוננות. אחיו, שנמצא במיונים לאקדמיה לציור, ממאן להגיע. האח הבכור עולה לאטרקציה לבדו, אף ששילם על שני כרטיסים, ומפתח טינה כלפי הסדרן שמנקב את הכרטיס הזוגי שלו. הוא מסרב לרדת מהגלגל לאחר סיבוב אחד, שהרי שילם על שניים, ובורשטיין מתאר נפלא את הזעם המתלבה בנפשו.

בפרק העוקב מסופר על אכזבתו של האח הצעיר שנכשל במבחני הקבלה, וחלומותיו השאפתניים נגדעו. "אין צייר ראוי לשמו שצמח על אדמת אוסטריה, אמר אתמול אחיו הצעיר לפני שנרדמו, ואני אשנה את המצב". מתוסכל, הוא מתחמק מפגישתם - ואחיו הבכור יוצא לחפשו. לאחר שמצאו זה את זה, האחים צועדים ברחבי העיר וחווים תוגה, בוז ופליאה כלפי העולם העוטף אותם: מהגלגל הענק אל המוזיאון העירוני, אל צלמנייה ומשם אל סלון ריקודים.

זוהי נובלה יפהפייה, פרועה בכוח הדמיון שבה, שמכניסה את הקוראים אל תוך מסע התבגרות עמוס באנרגיות מרדניות. אך פרט שטמון בנובלה העוקבת מאיר את ההתרחשויות באור אחר לגמרי.

"אפלפלד בנתניה", הנובלה השנייה, מציגה את דמותו של הסופר אהרן אפלפלד, שנים ספורות לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא נוסע באוטובוס לנתניה, שם יעביר לראשונה חוג ריקודים סלוניים לניצולי שואה - פרט אמיתי מחייו. בדרך הוא נתקל בחבורת מבריחים שהכיר בימי המלחמה ובראשם שמוגלר, שאותו פגש על חוף באיטליה ב־1946. עם התקדמות הסיפור אנו עדים לרמז - סביב שמוגלר נפוצה שמועה כי הוא צילם את הצורר הגרמני היטלר כנער בווינה. כך אנו נחשפים, כמעט בדרך אגב, לממזרות הסיפורית הטמונה ברצף הנובלות - הצלם מהצלמנייה שבה עברו האחים בסיפור הראשון הוא אותו שמוגלר שסייע לאפלפלד. אם כך, הנער שלא התקבל לאקדמיה לאמנות בווינה היה, למעשה, אדולף היטלר.

גם הנובלה השלישית, "משיח", מתכתבת עם הנובלות הקודמות. בנובלה הפנטסטית הזו מלאך בדמות ציפור מתמקם בנתניה. הארץ מתמלאת עצים שמכסים כל פינה, דחלילים קמים לתחייה, ובני זוג שלא התראו שנים מחפשים זה את זו. התושבים, שנעים בין פליאה למחאה, מחפשים את דרכם במציאות האגדית המתרחשת אל מול עיניהם. כמו בזיקה בין הנובלות הקודמות, גם כאן קשה בהתחלה להבחין בקשר שמחבר בין שלושתן, אך הרמזים נמצאים.

בנובלה הראשונה, האח הצעיר נזכר במורה לאסטרונומיה שכולם כינו "הֶר קֶפְּלֶר": "הֶר קֶפְּלֶר נהג להזכיר שוב ושוב ריקוד כשלימד אותם על השמש ונוגה וצדק ומאדים... ופעם הוא־עצמו, האח, גילה לו, להֶר קֶפְּלֶר, שראה מלאך ביער, הוא היה האדם היחידי שהאח היה יכול לומר לו זאת, והמורה שקל לרגע את דבריו ורק אמר, לא, לא, אין דבר כזה, ודאי ראה ציפור".

המורה מציע שה"מלאך" הוא רק ציפור - כמבטל את העל־טבעי. הנובלה השלישית מגלה כי המלאך הוא אכן הציפור, והמשיח שמגיע לנתניה נצפה כבר אי־שם בווינה, על ידי אותו תלמיד רגזן.

כך נשזרות יחד בשלשלת מסתורית שלוש תקופות של עבר, הווה מתמשך ועתיד - ברצף המדומיין של ימי המדינה. המשיח בדמות ציפור שמתיישב בנתניה נגלה לאח הצעיר, בן דמותו של היטלר שרצה ללמוד אמנות - שמההרס שחולל ברח אפלפלד. כך נרקמת יצירה מרובת רבדים שנקראת כמו אגדה חלומית, אשר נוגעת בפיסות מציאות ומפענחת אותן בעולם של דימויים והקשרים נסתרים.

בורשטיין מסיט את פרגוד המציאות הישראלית ומציץ אל החלקים התת־הכרתיים שלה: תהומות השואה שרוחשות מתחת, ההתבססות של השורדים במדינה הצעירה והציפייה המשיחית שמסעירה חלקים מסוימים בחברה ומבעיתה אחרים - מורכבים כאן יחד ומזמינים אותנו להתבונן מחדש על המרקם הישראלי.

כמו כתם רורשאך טקסטואלי, כמו חלום שמתפענח לפה ולשם, בורשטיין מזמין את הקוראים להתבונן דרך הזווית הייחודית להם על העולם שאותו ברא, ואולי גם למצוא בו אהבה. כפי שאחת הדמויות מתארת: "האהבה תהיה לנו רק הבסיס, כמו הנשימה, כמו הלחם הכבד ושמן הזית שיוגש לנו על שולחנות בכל מקום. נהיה קרובים מאוד ובכל זאת (ולכן) נשלח זה לזה מכתבים על נייר בית־המלון העתיק שבו נתגורר" - כך בורשטיין שולח מכתבי אהבה אל הסביבה הקרובה אליו, הספרותית והחברתית.

בגב הספר נכתב כי הרעיון לשלב את שלושת הסיפורים הללו נולד משיחה של בורשטיין עם העורך מנחם פרי, שבה סיפר לו כי גילה שאפלפלד בן העשרים נהג לנסוע לנתניה והקים שם חוג לריקודים. פרי הנלהב דחק בבורשטיין לכתוב על כך סיפור. מתוך זאת צמח כנראה החיבור המקורי בין הממשי לבדיוני, בין הפרטים הביוגרפיים המטושטשים למחוזות הפנטסטיים - שיוצרים תרכובת חדשה ומופלאה.

"בדרך" הוא מסוג הספרים שרק בסיומם ניתן להבין את התמונה כולה, והעולמות שחוזרים בכתיבתו של בורשטיין - העיסוק בטבע, האינסופיות, ההתמקמות מחדש של האדם אל מול כוחות גדולים ממנו, יחד עם הנטייה שלו מראשית ימיו ככותב להציב דמויות היסטוריות אמיתיות בתוך מציאות מדומיינת - מופיעים גם כאן. כל אלה יוצרים קריאה עמוקה ומלאת יופי שנוגעת במקוריות בפצעים הפתוחים והמלבלבים של החברה הישראלית.

דרור בורשטיין, בדרך, הספריה החדשה / הקיבוץ המאוחד, 187 עמ'.