דממה אופפת עכשיו את אזור בית העלמין של אנשי הכפר החרב אל־לג'ון, שריד כמעט אחרון למה שהיה עד מלחמת העצמאות יישוב ערבי בקצה הדרום־מערבי של עמק יזרעאל. גם המסגד של אל־לג'ון, שאנשי קיבוץ מגידו השתמשו בו עשרות שנים בתור נגרייה, נטוש עתה ומוקף גדרות תיל. אלפי המפגינים מאום אל־פחם הסמוכה, צאצאי עקורי אל־לג'ון, שהפגינו שם בחודשים האחרונים, מתכוננים למערכה הבאה. שני פלגי התנועה האסלאמית, החוקי (הדרומי) והלא חוקי (הצפוני) - חזק בעניין. שדים רדומים ופצעים ישנים נפתחים מחדש. הקונצנזוס הציוני שמותח את קו הפשרה עד "זכות השיבה" (לא כולל) אינו שחקן רלוונטי במשחק החדש־ישן הזה, שבו פתח הצד הערבי.
אנשי אל־לג'ון, דור שני, שלישי ורביעי ל"עקורים", חיים את ה"נכבה" כאילו התרחשה אתמול. רבים מהם מבקרים באדמות הנטושות, בנוף ובחורש הירוק, מקיימים שם סיורי מורשת, מסמנים חלקות ושרידי בתים ישנים, מצטלמים ומתעדים בסרטונים את בני הדור הראשון, שהולך ופוחת. הם אינם חדלים לעסוק ב"זכותם לשוב", תחילה למסגד ולבית העלמין ואחר כך ל־34 אלף הדונמים, אדמות אל־לג'ון, שהמדינה הפקיעה מהם אחרי מלחמת העצמאות. על חלק מהאדמות שוכן כיום קיבוץ מגידו.
הסיפור שלהם אינו יוצא דופן. בדיוק כך, בליווי חקיקה מתאימה, נהגה המדינה בעוד מאות מקומות יישוב ערביים ברחבי הארץ שננטשו במהלך מלחמת העצמאות. מאות יישובים יהודיים קמו על חורבות היישובים הערביים. קיבוץ ברקאי קם במקום הכפר חרבת ואדי ערה, שמורת אלון שבסמוך לקיבוץ גן שמואל קמה על חלק מאדמות הכפר צ'רקס, קיבוץ כרמיה במקום הכפר חרביה, קיבוץ הראל במקום הכפר בית ג'יז, וכך עוד ועוד.
ב־1948 הערבים ברחו/גורשו/עזבו גם את אל־לג'ון. תלוי מתי ואת מי שואלים. עוד יישובים ערביים ברחבי הארץ ננטשו באופן דומה. תחילה נסו העשירים לביירות, לדמשק, לקהיר. מאוחר יותר פרסם חלק מההנהגה הערבית קריאה לתושבים לפנות את בתיהם, כדי להקל על צבאות ערב את כיבוש הארץ מידי היהודים; כדי שיקל עליהם לסכל את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. לתושבים הובטח שיוכלו לשוב לא רק לבתיהם, אלא גם לבתי היהודים שיחוסלו או יגורשו.
הגנרל אסמאעיל ספואת, למשל, ששימש עד מאי 1948 בתפקיד המפקד הכללי של הכוחות הלוחמים בפלשתינה, ניסח במברק ששלח למזכירות הליגה הערבית את המטרה: "חיסול יהודי פלשתינה וטיהור מדינה זו מהם לחלוטין". הבישוף היווני־קתולי של הגליל, ג'ורג' חכים, הודה לימים כי "הפליטים היו סמוכים ובטוחים כי לא ימים רבים ייעדרו וכי שוב ישובו בתוך ימים מעטים, בתוך שבוע או שבועיים. מנהיגיהם הבטיחו להם כי עד מהרה ימחצו הצבאות הערביים את 'הכנופיות הציוניות' וכי אין כל מקום לבהלה או לחשש של גלות ממושכת".
אלא שהיהודים ניצחו ומדינת ישראל קמה, ומאז הפליטים שיצאו את גבולות הארץ והעקורים (אלה שנדדו למקום יישוב אחר בתחומי המדינה) אינם מרפים מתביעת השיבה, שקונצנזוס ישראלי־ציוני, חוצה מחנות פוליטיים, דוחה אותה מכל וכל ורואה בה את סופה של המדינה היהודית.
לתביעה הזאת יש חיי מדף ארוכים, יותר מאשר לכל סיפור פליטות אחר בעולם. מדינות ערב, ארגון אונר"א והפלשתינים דואגים לשמר את "בעיית הפליטים" כנשק נגד ישראל.
הם מסרבים לשקם אותם, לחסל את מחנות הפליטים, או לוותר על המעמד ועל תעודת הפליט, שכיום על פי הטענה מחזיקים בהם כ־6 מיליון פלשתינים. הפליטות הפלשתינית, בניגוד לכל אירוע פליטות אחר בתבל, עוברת מדור לדור ומאב לבן, גם אם הפליט הפך לאזרח במקומו החדש, גם אם הפליט השתקם כלכלית ואף התעשר.
אנשי אל־לג'ון ברובם עקרו לאום אל־פחם. ביניהם היתה משפחתו של ראאד סלאח, לשעבר ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית וכיום אחד מאנשי המפתח בוועדת המעקב של ערביי ישראל. רוב הדור הראשון לפליטות כבר אינו בין החיים. את המאבק מנהל עתה דור הבנים והנכדים. הסיפור שלהם הוא עוד פרק בסאגת הפליטות המתמשכת הזאת, ולמרות זאת פרק שונה.
מגורים, גלריות ומבני ציבור
העקורים מאל־לג'ון פוגשים מולם הפעם את אנשי קיבוץ מגידו, שהוקם ב־1949 על ידי ניצולי השואה, פרטיזנים ולוחמים מפולין ומהונגריה שעלו ארצה. את הקיבוץ ייסדה תנועת הנוער הציונית הראשונה בארץ ישראל, השומר הצעיר, שממנה צמחה לימים תנועת הקיבוץ הארצי (כיום חלק מהתנועה הקיבוצית). בימים עברו היתה לקיבוץ הארצי מפלגה בכנסת, מפ"ם. המפלגה היתה שנים ארוכות שותפה של מפא"י בגוש הפרלמנטרי שכונה "המערך", ואחר כך חברה למרצ. ב־1997 מפ"ם חדלה להתקיים.
העמדה ההיסטורית והאידיאולוגית הזאת אינה נוחה למי שתקף לאורך עשורים ארוכים את המתנחלים על "נישול ערבים" ועל "גירושם". ייתכן שמשום כך תושבי הקיבוץ מתעטפים בשתיקה ואינם מוכנים להתראיין, לפחות לא בפומבי. ייתכן שהם חוששים אף יותר מפתיחתה של תיבת פנדורה. השקט שלהם מסתיר לא רק מבוכה אלא גם בלבול. בתוך הקיבוץ יש מי שמגלה הבנה כלפי חלק מהדרישות של אנשי אל־לג'ון ואף מוכן לבוא לקראתם. בעבר ניצתו שם ויכוחים קשים, אבל כלפי חוץ - שותקים.
הסיפור הזה שונה מסיבה נוספת: אנשי אל־לג'ון מבטאים מגמה מחודשת בקרב חלק מעקורי 48' שהתיישבו בתחומי ישראל להפוך את חלום השיבה מסוגיה תיאורטית של מורשת וזיכרון לעניין ממשי־מעשי. לפני כעשור שכרה עמותת הנוער בלדנא, במסגרת פרויקט "עודנא" ("שבנו"), את שירותיו של האדריכל שאדי חביב אללה כדי שיתכנן מחדש את אל־לג'ון.
שאדי הכין תוכנית אדריכלית, רעיונית, להקמה מחדש של היישוב, הפעם כעיר, בצמוד לקיבוץ מגידו, על אותן אדמות שהמדינה הפקיעה. התוכנית מפורטת למדי. היא כוללת מבני ציבור, בתי קפה, מרכז מבקרים, מגורים, מוזיאון וגלריות לאמנות, וכמובן מגורים לעקורים ולפליטים שיבואו מבחוץ. על פי שאדי, העיר החדשה היא "אוטופיה". כרגע.
שאדי (38), תושב הכפר עין מאהל שליד נצרת, מספר שלעבודה שלו קדם דיון נוקב בין בני הנוער שיזמו את הפרויקט - האם להסתפק בחזרה למרחב, או לאדמות המופקעות עצמן. "המסקנה היתה שהם רוצים לחזור לאותה נקודה. החזון הוא לבצע זאת ליד הקיבוץ, באזור שכיום הוא אזור פתוח, שאין בו בנייה".
האם היה לכם קשר עם הקיבוץ?
"לא".
אתה עצמך מזדהה עם התביעה למימוש זכות השיבה?
"אני אמנם איש המקצוע, אבל ודאי שאני מזדהה. אני גם חושב שהאוטופיה הזאת יכולה להפוך לרעיון ריאלי. השטח שבו מדובר הוא שטח פנוי. הלוואי שהחברה היהודית תלמד להכיל את הרעיון הזה".
עומר סמיר מחאמיד (28), שסבו מחאמיד (90) התגורר באל־לג'ון, היה אחד מבני הנוער שהשתתפו ביוזמה. הוא אף הכין סרט על אל־לג'ון, שהוקרן לפני שנים אחדות בכנס השיבה של ארגון "זוכרות".
"אני מקווה שנוכל לחזור לשם", הוא אומר היום, "אני עצמי הולך לשם כמעט בכל שבוע. כשאני מדבר על חזרה לשם, אני מדבר על שיבה במצב של שלום, בלי הרוגים, בלי אנשים שמפונים מבתיהם, כפי שעשו לנו".
סמיר, תושב אום אל־פחם, עבד בעבר בגבעת חביבה כמנחה קבוצות בפרויקט מפגשים בין תלמידים ערבים לתלמידים יהודים. "עיקר המטרה של התוכנית האדריכלית הוא לתת תקווה לדור השלישי והרביעי, לספר את הסיפור שלנו על הנכבה ולשמר זיקה למקום. יש לזה היתכנות בעתיד. לא היום, אבל בעתיד - בוודאי".
"יש לנו טאבו"
אתה מבין את החשש של החברה היהודית מיוזמות ומתביעות כאלה? אתה מבין את החשש של מי שרואה במדינה הזאת את מדינת הלאום של העם היהודי ויודע שסיפור אל־לג'ון אינו נקודתי, אלא חלק מתביעת "שיבה" רחבה?
סמיר: "אני מבין שזה מורכב".
בהפגנות באזור מגידו השתתפו כ־5,000 בני אדם, רובם מאום אל־פחם. אחד מהם היה עו"ד מוחמד לוטפי מחאג'נה, מאנשי הוועד המקומי. גם אביו וסבו התגוררו באל־לג'ון. מחאג'נה, כמו סמיר, פוקד את אדמות אל־לג'ון, "מכיר כל פינה שם", אלא שמחאג'נה מצמצם כרגע את דרישת השיבה שלו לשני מקומות: לבית הקברות ("אנו רוצים לשפץ אותו, הסבים והסבות שלנו קבורים שם") ולמסגד ("שהקיבוץ מונע מאיתנו גישה אליו").
"את המסגד", הוא מבהיר, "אנו שואפים לשמר. לא להוסיף עליו בנייה", ודוחה את הטענה שהתנועה האסלאמית מעורבת בהפגנות. "זה קשקוש. זה מגיע מלמטה, מהשטח, מהאמונה הכי עמוקה שלנו". מחאג'נה משווה בין גורלו של בית הכנסת העתיק בשפרעם לבין גורלו של המסגד. "הם שומרים על בית הכנסת שם בשפרעם כמו יהלום, ויהודים יכולים לבקר בו. למה פה זה לא כך?"
אולי ההבדל הוא שבשפרעם אין תביעה כוללת לזכות שיבה יהודית; אין איום על האופי של היישוב הערבי, כפי שיש כאן.
"ההבדל הוא אחר: לנו יש טאבו על האדמות הללו. הדוד שלי, מוסטפא מחאג'נה, מחזיק בשטרות הבעלות עליהם. זה ההבדל".
אתה מציג את הסיפור כסיפור של זכויות קנייניות, אבל אתה יודע היטב שאתם חלק מסיפור גדול הרבה יותר, חלק מאירוע פליטות שאתם מסרבים לסיים ומתביעה לזכות שיבה כוללת. זה לא עניין של מסגד פה או בית קברות שם.
"אני לא נכנס לעניין הגדול, אני מדבר על המסגד".
אבל אתה כן נכנס לעניין הגדול, כי אתה והמפגינים מול מגידו הנפתם דגלי פלשתין ודיברתם על 34 אלף דונם ועל מימוש זכות השיבה, לא רק על המסגד.
"זה לא בתוכניות שלנו למחר. אנחנו רוצים שזה יישאר בתודעה של הילדים שלנו. התהלוכה שהיתה אורגנה על ידי ועד ההגנה על זכויות העקורים בכפרים שנהרסו. זה ועד ארצי".
אתה באמת לא יכול להבין את החשש של הציבור היהודי משינוי האופי של המדינה? מהאיום על ישראל כמדינת לאום של העם היהודי? מהפיכת המדינה למדינת כל־אזרחיה? הרי אתם, "פליטי הפנים" כפי שאתם מכנים את עצמכם, חלק מסיפור גדול פי כמה. אינכם מוכנים לוותר על חלום השיבה שלכם, בשם אף לא אחד ממיליוני האנשים שאתם מגדירים כפליטים בפזורה הפלשתינית ברחבי העולם. רבים מכם אפילו לא מוכנים להזדהות כערבים ישראלים, אלא רק כערבים שמתגוררים בישראל, כפלשתינים שמתגוררים בישראל.
"החששות האלה מנותקים מהמציאות, וכן - אני פלשתיני, ועוד איך. אני ערבי. לא ישראלי, כי החוק בישראל לא מוכן להכיר בי כאדם שווה; כי ישראל חוקקה חוקים לא שוויוניים, גזעניים, שמפלים אותנו, שמפקיעים מאיתנו רכוש. מדוע לך קשה להבין זאת?"
החוקים האלה שאתה קורא להם גזעניים הם נגזרת טבעית מהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, כפי שנכתב במגילת העצמאות. הם גם נגזרת טבעית מכך שהצד הערבי דחה את החלטת החלוקה להקמת שתי מדינות והחליט לחסל את מדינת ישראל עוד בטרם קמה. כך נוצרה בעיית הפליטים, כך נוצרה בעיית העקורים.
"חשבונות היסטוריים גם אני יכול לערוך. אתה רוצה שאנחנו נבוא ונאמר: תודה רבה שגירשתם, תודה שהפקעתם, הכל בסדר, שאנחנו מוותרים?"
בהרבה מאוד אירועי פליטים אחרים ברחבי העולם, הפליטים, עשרות מיליונים, יושבו במקומות מגוריהם החדשים, ובזה נגמר הסיפור.
"הוויכוח הזה גדול ממני וממך ומהקיבוץ. זה לא צריך להפחיד אף אחד. אני מכיר מסגדים רבים באזורי מגורים של יהודים שאליהם נכנסים מוסלמים וכנסיות באזורי מגורים של מוסלמים שאליהן נכנסים נוצרים ובתי כנסת באזורים מוסלמיים שאליהם נכנסים יהודים. לשם אני מכוון".
"יום אחד ישחטו אותנו"
עקורי אל־לג'ון, בסיוע ארגון "עדאלה", ניסו את מזלם גם בבית המשפט, תחילה במחוזי ואחר כך בעליון. תביעותיהם נדחו. טענתם המרכזית היתה שייעור אינו חלק מ"צורכי התיישבות ופיתוח", כפי שנכתב בצו ההפקעה מ־1953. בית המשפט סבר אחרת. הוא קבע שפעמים רבות כבר הכירו הערכאות בישראל בשימושים של "שטחים ירוקים" - שמורות טבע, יער, פרדסים וכו' - כייעוד ציבורי לצורך חוקי ההפקעה השונים, גם כאשר המטרה המוצהרת של ההפקעה היתה צורכי התיישבות ופיתוח. השופטים אף הפנו לפסיקה נוספת, שמתייחסת ל"חוק רכישת מקרקעים", שמכוחו הופקעה הקרקע. שם נכתב כי "אין ספק שמדובר בחקיקה חד־פעמית שיש להשקיף עליה על רקע הנסיבות ההיסטוריות ששררו בתקופת הקמת המדינה..."
בקיבוץ מגידו, שקם על אדמות אל־לג'ון, מסרבים לדבר על העניין. שלא באופן רשמי אומרים תושבים שהמדינה לא היתה צריכה להעניק רישיון להפגנת ההמונים ביום העצמאות, שבעקבותיה באו מחאות נוספות. "זה להוציא את השד מהבקבוק", אומר אחד התושבים בשיחה עם "ישראל השבוע". "איך מדינת ישראל היתה נראית היום אלמלא ברחו ממנה תושבים ערבים רבים? איך היא היתה נראית היום אם חלילה היינו מאפשרים להם לשוב, אחרי שהם היו חלק מהתוכנית הגדולה להשמיד אותנו ולסכל את הקמת המדינה? זה לא עניין של שמאל או ימין.
"מדינה יהודית זו מדינה עם רוב יהודי. אנחנו כאן, גם בקיבוץ מגידו, חלק מהרוב הזה, וצריכים להיאבק ללא פשרות מול מי שמאיים עליו ועוד מצהיר בפומבי שהוא חפץ במדינת כל אזרחיה ובהחזרת פליטים והגלגל לאחור".
האם רוב תושבי הקיבוץ אוחזים בגישה שלך?
"רובם, אבל יש גם אחרים".
קשה להגיע היום אל אותם "אחרים", ובכל זאת, בפינה כמעט נידחת של אתר ארגון "זוכרות", מצאנו ראיון ארוך שערך לפני שנים רבות איתן ברונשטיין עם תושבת הקיבוץ לילי טרואבמן. טרואבמן סירבה השבוע לשוחח עימנו, אבל בפני ברונשטיין היא חשפה, בין השאר, "דיון שהיה מאוד קשה ונמשך עד אחת וחצי בלילה", בעקבות הקרנת סרטו של אילן יגודה "גשם 1949", על פליטי אל־לג'ון ועל שורדי השואה שהקימו את קיבוץ מגידו.
"מדוע זה קשה כל כך?"- נשאלה טרואבמן, והשיבה: "כל אזכור של אל־לג'ון נתפס כאיום בגירושם של היהודים. חלק מאוד כעסו עליו, כי לדעתם הוא נתן מקום גדול מדי לפליטים בסרט... נסענו, כחמישה מהקיבוץ, לצפות בסרט באום אל־פחם, יחד עם פליטי אל־לג'ון. גם זה היה מאוד קשה... בקבוצה הקטנה הזאת חשבנו לעבוד על דעת הקהל בקיבוץ, כדי לגרום לכך שיתירו לעקורים לבוא למסגד. מישהו תכנן לכתוב בעלון הקיבוץ, אבל אז פרצה האינתיפאדה ומחקה הכל. היתה גם הקרנה של הסרט בקיבוץ עם תנועת 'בת שלום'. אחד מחברי הקיבוץ, שהוא מפליטי השואה, נכנס ויצא כל הזמן בעצבנות. הוא פגש אותי למחרת, וכשהוא רותח מכעס אמר: 'יום אחד הם יבואו וישחטו אותנו". בראיון, טרואבמן הביעה נכונות להקמת שכונה של עקורי/צאצאי אל־לג'ון ליד הקיבוץ. "הייתי רוצה אותם כשכנים שלי... זה לא מאיים עלי".
גם במועצה אזורית מגידו מסרבים להתייחס לבאזז התקשורתי סביב מחאת עקורי אל־לג'ון (הפרסום הראשון בנושא היה של העיתונאי ישי פרידמן בעלון "שביעי"). ראש המועצה איציק חולבסקי הסתפק בתגובה לקונית, שלפיה "המועצה האזורית תמשיך לשמור ולהגן על קיבוץ מגידו".
משאל בין העקורים
בפולמוס של היום נשזר עוד ויכוח היסטורי. הנרטיב המקובל בקרב עקורי אל־לג'ון הוא של גירוש - "היהודים גירשו אותנו", אבל יש עדויות שאינן תומכות בכך. לפני שנים אחדות פורסמו במדור "מכתבים למערכת" של עיתון "הארץ" דבריו של הקורא יעקב לוי מתל אביב. לוי סיפר שהוא אישית השתתף בכיבוש צומת מגידו ב־1947/8. לדבריו, סירבו תושבי הכפר אל־לג'ון להצעת מפקד הגדוד היהודי שכבש את האזור לשוב לכפרם, ואף לקבל בחזרה את אדמותיהם ולעבדן מחדש. מוכתר הכפר אל־לג'ון ערך משאל בקרב תושביו שנמלטו באותה עת לאום אל־פחם, ואלה השיבו לו: "איננו רוצים לחיות תחת שלטון היהוד".
גם בסרטון שהפיק אחד מצאצאי העקורים, שבו הוא מראיין את סבו, מחמוד מחאמיד, נשאל הסב "האם גורשתם?" ומשיב בשלילה. "זו היתה ממש מלחמה", מספר הסב. "אזרחים מפחדים, אז ברחו לצד של הערבים". "אתם ברחתם?" שואל הנכד. "אנחנו ברחנו", עונה הסב. "אבל", מתעקש הנכד, "קוראים לזה גירוש. גירשו אתכם". "לא גירשו אותנו", משיב הסב. "אם זה לא היה גירוש, אז היית חוזר", מתקן אותו שוב הנכד. "אנחנו לא חזרנו תכף", מדייק הסב, "כשרצינו לחזור, אז הרסו את הכפר" (ב־48' שכנה בכפר מפקדה לוגיסטית של הצבא העיראקי. כוח של חטיבת גולני כבש אותו).
ד"ר מיכאל מילשטיין, מומחה לסוגיה הפלשתינית, שחיבר ספרים ומחקרים בנושא וכתב את עבודת הדוקטורט שלו על "התפתחותו של זיכרון הנכבה מאז 1948, והשפעתו על צמיחת התנועה הלאומית הפלשתינית", מציע לשים לב למה שמתרחש באל־לג'ון. "מה שהופך את הסיפור שם לבוער יותר באופן יחסי הוא הקִרבה בין אום אל־פחם, מקום מגוריהם של העקורים וצאצאיהם, לבין המקום שממנו נעקרו. זה יוצר עוצמה גבוהה יותר של רגש ופעילות".
כמה זה מדאיג?
"מדאיג מבחינה זו שזה עלול להיות תקדים למוקדים אחרים. הבעיה היא שאתה לא יודע אם הסיפור של המסגד ובית הקברות זה קץ התביעות, או שזה יתגלגל לתביעות בטאבו על קרקעות, נכסים ובעלויות".
עם זאת, מילשטיין מזהה בקרב בני הדור הצעיר "רמת מפוכחות גבוהה, שמשדרת הבנה ששיבה אינה ישימה, בוודאי לא כרגע". הוא מציע להפריד בין הסיסמאות וההצהרות בפרשת אל־לג'ון ובמקומות נוספים בארץ לבין רמת האמונה האמיתית של מפריחי הסיסמאות, במה שבאמת ניתן או לא ניתן להשיג.
עדי שורץ, שכתב יחד עם עינת וילף את הספר "מלחמת זכות השיבה", אינו מופתע מהמתרחש בין עקורי אל־לג'ון לבין קיבוץ מגידו. "האתוס שמלחמת 48' והקמתה של מדינת ישראל הסתיימו בחוסר צדק, ושקיומה של מדינת ישראל אינו צודק, ושצריך בסופו של דבר לעקור אותה מהשורש - זה האתוס והנרטיב, והמכנה המשותף הרחב ביותר היום בחברה הפלשתינית, כולל ערביי ישראל, הפזורה והגדה ועזה".
"כשערביי ישראל מדברים היום על 'שתי מדינות לשני עמים' פלוס זכות השיבה, המשמעות בפועל היא מדינה פלשתינית ביו"ש ועוד מדינה פלשתינית - מדינת ישראל שתהפוך למדינת כל־אזרחיה, כולל שיבה וביטול חוק השבות, שתחדל להיות מדינה עם רוב יהודי".
שורץ מזהיר: "בסיפור של אל־לג'ון לא מדובר על אקט הומניטרי או על זכות של פרט כזה או אחר. לא מדובר על תנועה במרחב, אלא על תנועה בזמן שנועדה להחזיר את המצב לקדמותו. הנכבה, מבחינתם, היא אירוע מתמשך, כי מדינת ישראל ממשיכה להתקיים. כאשר תושבי אום אל־פחם אומרים 'אנחנו רוצים לחזור למגידו', הם בעצם אומרים - אנחנו רוצים לחזור לימים שלפני היות מדינת ישראל. כלומר, להפסיק את קיומה כאן. זו לא תביעה הומניטרית או כלכלית, אלא תביעה לאומית, תודעתית, היסטורית. הוויכוח מתמקד היום לא רק ב'שטחים', אלא בכל חלקי הארץ. גם מבחינתה של האוכלוסייה הערבית, קיומה של ישראל אינו עובדה מוגמרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו