1.
"מְאוֹר עֵינַיִם יְשַׂמַּח לֵב" (משלֵי). הפרשן ר' דוד אלטשולר (המאה ה־18) הסביר בפירושו "מצודת דוד", שהכוונה להארת העיניים בדבר שיש לנו ספקות לגביו. לכן אנו שמחים, "כי אין בעולם שמחה כהתרת הספקות". דומה שאפשר להחיל את הדברים גם על הדיון המתלהט בשבועות האחרונים, מאז הביא שר המשפטים יריב לוין את תוכניתו לשינויים במערכת המשפט, שכן הפור נפל והמסיכות הוסרו.
בנאום חריף ערערה נשיאת ביהמ"ש העליון, השופטת אסתר חיות, על התוכנית ולמעשה התריסה נגד כוונת הממשלה והכנסת לחוקק חוק כזה, עוד בטרם חוקק. אם ננתק את הנאום מהדוברת, יתברר שמדובר בנאום אופוזיציוני. בזה נעוץ החידוש בדברי חיות, ולא בתוכנם, שחזר על ההיתממות הקדושה של מי שלא חיים בתוך עמם אלא במתחם הסבירות המדומיין שקבעו לנו.
מבחינה זו תשובתו של השר לוין לנשיאת העליון חיות היתה מקורית יותר, מכיוון שלראשונה הושמו כל הקלפים על השולחן. לוין דיבר בשם ציבור עצום, שבמשך שנים ראה כיצד עוברת זירת ההכרעה הפוליטית מבית המחוקקים אל בית המשפט. זה הרחיב את זכות העמידה והעניק אותה לכל דיכפין, גם אם לא נפגע ישירות מפעילות הממשלה או מחוקיה ("מלוא כל הארץ משפט").
2.
הדיון הציבורי מתקיים בסמיכות מרתקת לפרשות ספר "שמות". לפני שבני ישראל יוצאים ממצרים, צריך קודם לעורר אותם. משה מלמד אותם שאין זה טבעי עבורם להיות עבדים, ושפעם הם היו בני חורין ולכן מגיעה להם הזכות להחליט על עתידם. הציבור הישראלי ברובו היה רדום כשאהרן ברק ביצע את המהפכה החוקתית וביצר את ביהמ"ש העליון על חשבון החלשת הכנסת והממשלה.
משפטו של נתניהו, והגילויים החושפים את ערוות החוקרים והפרקליטות, הביאו ציבור רחב, שלרוב לא מתעמק ביחסי המערכת המשפטית והממשלה, להבין שנחצו גבולות בין הציבור לבין מי שאמונים על שלטון החוק
משפטו של רה"מ בנימין נתניהו, והגילויים השערורייתיים החושפים מדי יום את ערוות החוקרים והפרקליטות, הביאו ציבור רחב, שלרוב לא מתעמק ביחסי המערכת המשפטית והממשלה, להידרש לסוגיה. כיום הוא מבין שנחצו גבולות באמנה החברתית בין הציבור למי שאמונים על שלטון החוק וזכויות האזרח.
3.
קבוצת אנשים מתכנסת מ־70 גלויות ליצור חברה צודקת. כיצד יחליטו מהם עקרונות הצדק והמוסר המשותפים? לשם כך טבע הפילוסוף האמריקני ג'ון רולס את המונח "מסך הבערות" - שהוא אי־ידיעת המשתתפים מה מעמדם האמיתי בחברה; המסך מסתיר אותו. הרעיון הוא להשעות את הדעות ואת השיפוטים המוקדמים כדי להגיע להחלטות בצורה נקייה ככל האפשר. הם אינם יודעים אם החלטותיהם ישפרו את מעמדם החברתי לאחר שיוסר מסך הבערות, או יפגעו בו. כך, האמין רולס, אפשר יהיה אולי לקבוע חלוקת משאבים צודקת והגינות בזכויות הפרט ובחובותיו.
דומני שזה קו התחום בין השקפת עולמה של חיות לבין לוין. הראשונה מניחה שאנו נמצאים עדיין מאחורי מסך הבערות. כלומר, השופטים פוסקים מתוך מקום נקי משיפוטים מוקדמים ומהשקפות עולם, במיוחד נקיים מהשפעת השקפת עולמם הפוליטית. אמנם חיות מודה שהם מפעילים שיקולים ערכיים בפסיקה, אבל אינה מסבירה כיצד היא מצליחה להתנתק מהשקפת עולמה המוקדמת, בבואה להכריע בסוגיות ערכיות שאינן משפטיות טהורות.
4.
הנה בבג"ץ איחוד המשפחות (2006) קבעה חיות: "המאבק המזוין שמנהלים ארגוני הטרור... מחייב היערכות מתאימה... חקיקת חוקים אשר ייתנו מענה לצורכי הביטחון... ולכך מכוון חוק האזרחות". ומייד מסייגת: "יש להוסיף ולבחון האם הפגיעה בזכויות החוקתיות לשוויון ולחיי משפחה הנתונות לאזרחים הערבים... הנגרמת כתוצאה מן ההגבלות והאיסורים... בחוק האזרחות, עונה על דרישת המידתיות". מי קובע מהי מידתיות? השאלה מחריפה במיוחד ביחס לסוגיות ערכיות השנויות במחלוקת.
חיות ממשיכה: "אימת הטרור, ככל אימה, עלולה להיות מורה דרך מסוכן למחוקק המבקש להתמודד עם מחולליה. היא עלולה לגרום לדמוקרטיה לעבור על מידותיה ולהיסחף לקביעת 'שוליים רחבים' לצורכי ביטחון, תוך פגיעה בלתי ראויה ובלתי מידתית בזכויות אדם... אל לנו לומר 'ביטחון בכל מחיר'. עלינו לתת את הדעת למחיר שנשלם כחברה בטווח הארוך אם חוק האזרחות, על איסוריו הגורפים, ימשיך למצוא את מקומו בספר החוקים שלנו".
זה לא משפט אלא השקפת עולם. השמירה על הדמוקרטיה, באופן שחיות רואה אותה, מאלצת אותנו לוותר על מידה מסוימת של ביטחון האזרחים ולהסתכן בפיגועי טרור. מהי המידה? חיות יודעת. לכן פסלה את חוק האזרחות, ובעצם התירה כניסת אלפי פלשתינים לארץ במסגרת "איחוד משפחות". למזלנו, רוב השופטים (שישה מול חמישה!) סבר אחרת. אבל קשה שלא לראות כיצד בהמשך עלול בית המשפט לפסול את חוק השבות בטענה לאי־שוויון ולפגיעה בדמוקרטיה ו"למחיר שנשלם כחברה בטווח הארוך".
פסק הדין הזה היה אחז הזרזים העיקריים לחוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי. עד אז לשופטים לא היה כלי משפטי, זולת הנימוק הביטחוני, כדי לאסור כניסת תושבים מאזור עוין הנמצא איתנו בעימות צבאי. חוק הלאום מאפשר לבית המשפט לאסור כניסת פלשתינים גם כדי לשמור על ישראל כמדינה יהודית. אבל מאז שאהרן ברק החליט להפוך את חוקי היסוד לחוקה שבדרך, ועל פיהם פסל חוקים רגילים, הברברים למדו את השיטה וחוקקו חוק יסוד המקבע את יהדותה של ישראל. בית המשפט עצמו פועל מכוחו של חוק יסוד, ומכיוון שכך אינו יכול לערער על חוקי יסוד, הנמצאים מעליו. אך כפי שברק החליט לפסול חוקים מבלי שיש לכך הסמכה בחוק, מאז חוקק חוק הלאום החלו לדבר על דיון באפשרות פסילה גם של חוקי יסוד בשם "עקרונות השיטה" הדמוקרטית וגיוס מגילת העצמאות ושאר תירוצים, שנועדו לתת לבית המשפט את הכוח לעשות מה ששום בית משפט אחר בעולם לא יכול לעשות.
5.
לעומת חיות, שר המשפטים לוין רואה את מה שרובנו רואים: מסך הבערות הורם, ובית המשפט פוסק בסוגיות ערכיות בהתאם להשקפת עולמם המוקדמת של השופטים. האם איננו יודעים, פחות או יותר, כיצד יפסוק כל שופט בסוגיות ביטחון, דת ומדינה, הגירה וכדומה? חיות טענה שתוכניתו של לוין תפגע בזכויות האזרח. ממש לא! התוכנית לא נוגעת ליכולתו של בית המשפט לפסוק ברוב הסוגיות, אלא רק באלה שאינן משפטיות אלא פוליטיות, כלומר שנויות במחלוקת ציבורית שההכרעה בה נתונה אך ורק לעם, כלומר לנבחריו בכנסת. בשם איזו אמת אוטופית נלקחה מנבחרי הציבור היכולת להכריע? באיזו אבן חכמים מחזיקה אסתר חיות, שהיא עדיפה על אדם אחר בהכרעה בסוגיות הערכיות?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו