כפיית שירות על החרדים לא תעזור, השינוי יבוא משוק העבודה

עובדה ידועה ומצערת היא שהחרדים לא ממש משרתים בצה"ל, ואף מתנגדים עקרונית לשירות. במסגרת טווח האפשרויות הפוליטיות נחקק מדי פעם חוק גיוס לחרדים, שמטרתו לתחזק אשליה של שירות צבאי ולשמר פטור משירות מטעמי "תורתו אומנותו"; פטור שקושר בין לימוד תורה לבין פטור גם מצבא, וגם מעבודה משמעותית.

הסידור הזה פוגע בתחושת הצדק הטבעית של מי ששולחים את ילדיהם לצבא מכוח גיוס חובה, ומתקשים לקבל את העובדה שציבור גדול נדמה כמשתמט מנשיאה בעול האזרחי אך בכל זאת מבקש כסף לממן את אורח חייו, בעודו מסרב בדרך כלל גם ללמוד מקצועות שדרושים לעולם המודרני. וזה עוד בלי לדבר על החשש המפורסם ממה שמכונה "הדתה" - חלקו הוא פחד מכפייה דתית, וחלקו פחד שמא המפחד יהפוך דתי יותר מרצונו החופשי. הציבור החילוני מתקשה לקבל את הטענה החרדית, שעל פיה לימודי תורה מהווים בפני עצמם תרומה נכבדה לחיים האזרחיים והרוחניים במדינת ישראל, בוודאי לא כזו שתצדיק הימנעות מתרומות נחשבות אחרות, ובראשן השירות הצבאי.

הציבור הישראלי מבין מדוע הערבים לא משרתים בצה"ל. הוא גם מצליח להדחיק את העובדה שגם בקרב הציבור החילוני בסביבות 20 אחוזים מהגברים לא משרתים בצה"ל. אבל הסירוב העקרוני של החרדים קשה עליו, ועוד יותר קשים התמרונים הפוליטיים שהצליחו אמנם להשקיט קואליציות, אבל לא לפתור את הבעיה עצמה. זכורים במיוחד שני ניסיונות הרואיים ויצירתיים להעלות את שיעור החרדים בצה"ל: האחד, בשנים 2018-2013 שיפצו באכ"א את ההגדרה "חרדי": חוזרים בשאלה, עולים חדשים, בנות, וגם 400 מתגייסים שלא היה שום קשר בינם לבין העולם החרדי - הכל כדי לעמוד ביעדי הגיוס שנקבעו מתוך תחושת צדק, חלומות באספמיה ואמונה שעצם הצבת יעד היא בפני עצמה כבר 90 אחוז הצלחה. התרגיל הזה לא הסתיים בהתייצבות המונית של תלמידי פוניבז' במיונים לטיס, אלא בוועדת בדיקה.

בג"ץ פסל את חוק השוויון וטלטל את המערכת הפוליטית, אך מצד שני לא הכניס שום חרדי לגולני

הניסיון השני לסרוג מציאות מרעיונות יפים נעשה על ידי בג"ץ, שפסל את חוק הגיוס בשנת 2017 בטענה שאינו חוקתי ופוגע בעקרון השוויון - זאת אף שהחוק נקרא "חוק השוויון בנטל". בג"ץ לא נתן לשם המפוצץ להטעות אותו ולא הפלה בין ממשלות: גם כאשר בני גנץ, שר הביטחון בממשלת בנט, ביקש מבג"ץ להאריך את תוקף החוק - הוא נתקל בסירוב שכולו צדק. בג"ץ אמנם טלטל את המערכת הפוליטית והרים את תרומתו הצנועה למשבר פוליטי שהסתכם בחמישה סבבי בחירות, אך מצד שני לא הכניס שום חרדי לגולני.

הרדיפה אחר הצדק בעניין גיוס החרדים לא הביאה את התוצאה הרצויה. חוסר הצדק בולט כל כך לעין, עד שהוא מסתיר את הקרקע שעליו הוא צמח: למרות העובדה שהגיוס לצה"ל הוא בגדר חובה חוקית, הוא מתבסס על רצון לשרת, על תחושה של שותפות גורל ועל רצון להגן על המולדת. אלמלא כל אלה, היו שיעורי הגיוס הכללי מגרדים את הרצפה. את הרצון לשרת מביאים המתגייסים מהבית, ובלעדיו גם הכפייה לא היתה עובדת. המתגייסים החילונים, הדתיים־לאומיים והחרד"לים צומחים בחברה שבה לשירות בצה"ל יש ערך גבוה, והוא חלק משגרת החיים המוכרת: בית ספר, צבא, לימודים, עבודה. הם מתגייסים מרצון ומתנדבים מרצון לשירות קרבי, ותהיה זו טעות לייחס את השירות אך ורק לחוק.

החרדים גדלו בחברה שונה, הם חסרים את שגרת החיים שכוללת את ערכי השירות בצה"ל. בהיעדרם הם נותרים רק עם הכפייה, ואין פלא שהם לא נוהרים ללשכות הגיוס. וכל עוד כפייה, צדק ומניפולציות חוקיות יהיו הכלים היחידים שבהם תשתמש המדינה כלפי החרדים - הם לא יתגייסו. איך אני יודעת? כי זה מה שקרה עד עכשיו, שוב ושוב, כישלון אחר כישלון אחר כישלון.

אולי כדאי להרפות מן הדרישה הלוהטת לצדק, וגם מהכפייה. שינוי תרבותי לא יכול לצמוח מהן. לעיתים הוא צץ ממקומות שונים לגמרי: השבוע פרסמה המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה מחקר מעניין: אחרי שהממשלה הורידה את גיל הפטור משירות צבאי מ־26 ל־24, עלה שיעור התעסוקה של גברים חרדים מ־27 ל־54 אחוזים. חבל שהמדינה לא ביקשה את המחקר הזה לפני שנתיים: גיל הפטור עלה שוב ל־26, כי צדק צריך להיות, והדור הבא של חרדים אולי יתבצר שוב בישיבות.

הציבור החילוני והדתי רגיל למחזור חיים, שבו הצבא קודם לעבודה. אלא שאצל החרדים ההשתלבות בצבא היא הטראומטית ביותר, גם בגלל הכפייה וגם בגלל התעקשות צה"ל לפעול לא רק על פי אינטרס צבאי, אלא גם על פי ערכים כמו שילוב נשים בכל היחידות והעדפת קידום אג'נדות אזרחיות מתקדמות של שוויון על פני מבצעיות. דווקא שוק העבודה, שאינו ריכוזי ושלגנרלים קשה להוריד בו פקודות, הוא מסדרון נוח יותר להשתלבות חרדית בחברה הכללית. אלא שקשרי העבותות בין שירות צבאי ללימודים בישיבות, ולעבודה, כאשר האחד מעכב את האחר, סוגרים את המסדרון הזה ותוקעים את החברה הישראלית. הם לא מאפשרים בנייה איטית ומתסכלת, אך הכרחית, של שילוב חרדים בחברה - מרצונם. כמו בחברה החילונית והדתית.

כאשר אלכסנדר מוקדון פתח במסע הכיבוש שלו ביבשת אסיה, הוא עבר גם בפריגיה, מדינה עתיקה שנמצאת כיום בטורקיה, ושם נתקל באחד מסמלי הממלכה: עגלה שקשורה בקשר סבוך ובלתי ניתן להתרה שמיוחס למלך גורדיוס. על פי המסורת הפריגית, מי שיתיר את הקשר יהיה למלך פריגיה. אלכסנדר הביט בקשר, חשב קצת, ואז שלף את חרבו ושיסף את החבלים. אחר כך התפנה לכיבושיו והגיע עד להודו. מאז הפכו הקשר הגורדי והאופן שבו טיפל בו אלכסנדר למשל ולדוגמה לפתרון פשוט של בעיות סבוכות.

אלא שישראל, שיצרה לה קשר גורדי משלה בכל הנוגע לחרדים, ניסתה כבר את הפתרון המוקדוני, ונכשלה. אולי הגיע הזמן להשלים עם העובדה שמה שצריך לעשות הוא לרופף את החבל המהודק ולהתיר את הקשר טיפין־טיפין וקמעא־קמעא. פחות חרב, ויותר שכל.