מוצ"ש. נפרדת מהסרט הייצוגי על הראש, עולה על מכנסיים ומתקשטת במשקפיים. איתי, מעפרה בדרך אל העיר הגדולה, בן ה־17, דור שלישי לכיבוש. גם הוא מטשטש זהות, מסיר את הכיפה ונשאר חשוף תלתלים. יחד אנחנו נכנסים לסינמטק תל אביב אל פסטיבל "סולידריות לקולנוע וזכויות אדם", שנמשך עשרה ימים. "ארבעה סרטים קצרים נגד הכיבוש: ערב מחווה לג'אד נאמן", זה האירוע שאליו רכשנו כרטיסים. בתום הסרטים צפוי להתקיים דיון בשיתוף פורום יוצרי הקולנוע נגד הכיבוש, כך נכתב בתוכניית הפסטיבל. חששנו שהמראה שלנו יבלוט; לא באנו להסתנן. לא באנו להפגין או להתריס, גם לא לעורר פרובוקציה, רק לראות איך נראה אירוע תרבות שממומן מכספי משלם המסים.
הסרט הראשון בתוכנית, "הלילה שבו נולד המלך", הוא סרטו של יהודה ג'אד נאמן ז"ל, שלזכרו מוקדש האירוע. נאמן, חתן פרס ישראל, היה במאי קולנוע ומפיק ישראלי, פרופסור בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, רופא אזרחי וצבאי שקיבל עיטור מופת במלחמת ששת הימים והחזיק בעמדות שמאל רדיקליות. על שליטת צה"ל ביהודה ושומרון כתב: "משטר עריצות שאינו בוחל בשיטות של עינויים, צנזורה, מחנות מעצר ובתי כלא, גירוש ומעשי רצח".
"הלילה שבו נולד המלך" הוא סרט עלילתי בן 12 דקות משנת 1983. הוא מתאר שני קציני צבא מושחתים, שמספסרים בקרקע שבעליה הוא פלשתיני ומפעילים עליו איומים ואלימות כדי לחלץ את חתימתו על הסכם המכר. סלידתו העזה של הסרט ממתנחלים בפרט ומדתיים בכלל ניכרת היטב. סוחר הקרקע הוא יהודי חובש כיפה שחורה, שעונה לכל סטריאוטיפ אנטישמי. מי שמסייעים לקצינים להתעלל בפלשתיני הם מתנחלים חובשי כיפה ומגודלי זקן, שמאיימים, מכים ויורים בלי הבחנה.
מעניין שכבר ב־1983 נפלה היצירה הפוליטית בישראל למלכודת השבלונית, המציגה את הפלשתיני כקורבן תמים העומד חסר אונים מול הרשע הישראלי. לא פלא שהסרט נפסל בזמנו על ידי המועצה לביקורת סרטים, ורק בהתערבות פוליטיקאים הוקרן. מטריד שבפסטיבל לזכויות האדם המתנחל והדתי אינם נכללים בגדר אדם הזכאי לסיקור אנושי, אלא מוצגים באופן דמוני וחד־ממדי. בסיום ההקרנה זוכה הסרט למחיאות כפיים מעשרות האנשים היושבים באולם. גם אנחנו בולעים רוק ועלבון ומצטרפים לתשואות.
חברון: לוקיישן מועדף
הסרט השני, "זיכרונות מחברון" של הבמאי שמעון דותן, נוצר גם הוא ב־1983. המצלמה מלווה שלושה חיילי צה"ל בפטרול שגרתי בחברון. בלי מילים מצליח הסרט להביע את הסיזיפיות שבמשימת החיילים. נראה כי מטרת היוצר היא להציג את החיילים כנטע זר, לא שייך לסביבה הצבעונית הפלשתינית, תוך התעלמות מהעבר ומההווה היהודי של עיר האבות. תמונת הסיום של הסרט היא דגל ישראל מכווץ שהסתבך בתיל של המוצב הצבאי, שאליו שבים החיילים בתום הסיור. דווקא בלי דרמות מצליח הסרט לעורר מחשבות.
הסרט השלישי נקרא "גלגל ראשון" ויצרו אותו אילן שאול ונחום מוכיח ב־1977. הוא מלווה שני חיילי מילואים המסיירים בכפר פלשתיני. השניים מתיישבים במסעדה מקומית, ממלאים את כרסם ובורחים בלי לשלם. בעל הבית הפלשתיני רודף אחריהם. הם תופסים אותו ומורידים אותו כפות לבאר. המצלמה מתמקדת בצחוקם הפרוע של החיילים, הנהנים מההתעללות הסאדיסטית. לפתע החבל ניתק והאיש צונח אל מותו. שני החיילים בורחים מהמקום. הסרט המחריד הזה מציג את חיילי צה"ל כגנבים, סאדיסטים ורוצחים. לא מצאתי בו שאר רוח או דימויים מורכבים, לבד מהניסיון המכוער להשחיר את חייל צה"ל.
הסרט הרביעי, המאוחר כרונולוגית מהאחרים, 2006, הוא "כביש" מאת נדב לפיד. מדובר בסרט מתוחכם אך מחליא. הסצנה הפותחת היא של צעיר ישראלי המשתמש בסיפור מותו של אביו כדי לכבוש בחורה ולהתמזמז איתה ליד האנדרטה שהקים לזכר אביו, שנרצח במקום. על האנדרטה מוטבעות מילותיה של זלדה "לכל איש יש שם". המשך הסרט מציג את נסיבות מותו של האב, שעבד כקבלן לסלילת כבישים. הקבלן נראה מדבר בטלפון בזמן שהפועלים הפלשתינים מזיעים. לפתע העובדים מתנפלים עליו, גונבים ממנו את אקדחו וקושרים אותו. הם עורכים לו משפט על עוולות הכיבוש. עדנאן, המבוגר שבעובדים, מקריא לו את כתב האשמה ומתאר בסערת רגשות את חיי הסבל של הפלשתינים. הקבלן מתחנן על נפשו ואומר שרק סיפק להם עבודה. עדנאן מאשים אותו שהוא מעסיק אותם כבר שבוע, ולא יודע את השמות שלהם. "לכולנו יש שמות. סאלם עובד על הטרקטור, קאמל חופר באת, מוראן מוליך את המכבש". גזר הדין הוא ירייה בראשו של אזרח כפות וחף מפשע. הסרט, שבכוונת מכוון לא מעניק שם לקורבן, נותן שמות דווקא לרוצחים, משמיע את קולם ומגלה הבנה לטרור ותמיכה בטרור. בסיום הסרט הקהל מוחא כפיים בהתלהבות. אני כבר עם בחילה עמוקה לנוכח התחושה שאני משתתפת בפסטיבל סולידריות עם טרור.
פסטיבל "סולידריות" נוסד ב־2011, והשנה הוא חוגג עשור. זו הפעם הראשונה שבה הוא מתקיים בתמיכת משרד התרבות, מפעל הפיס והאוצר. זאת לאחר שב־2021 הגישה עמותת סולידריות לאמנות אקטיביסטית וזכויות אדם, שמפעילה את הפסטיבל, בקשה לתמיכות ממשלתיות. היא קיבלה 135,968 שקלים ממשרד התרבות, 50 אלף שקלים מעיריית תל אביב, 37,500 שקלים ממפעל הפיס ו־10,881 שקלים ממשרד האוצר. בסך הכל - יותר מ־230 אלף שקלים מכספי ציבור. זאת נוסף על מימון שמקבל סינמטק תל אביב עצמו, של תמיכה שנתית בהיקף מיליון וחצי שקלים מכספים ממשלתיים.
ועכשיו בקול אחד
במהלך הדיון תחושת הקבס שבי רק הולכת וגואה. המנחה נועם שיזף ומשתתפי הדיון - פרופ' רעיה מורג, תאופיק אבו ואיל, ועלמה גניהר - מחזיקים כולם בעמדות שמאל קיצוני או ימין פלשתיני. בשם מלחמת הקודש בכיבוש אפשר להדיר מהשיח התרבותי את כל מי שחלילה יכול לקלקל את המסיבה, אנשי מרכז או ימנים, רחמנא ליצלן. וכך המסיבה, שבה כולם מדברים בקול אחד, חדגונית להפליא.
"הסרט של נדב לפיד אומר לנו שמה שאנחנו בעיתונות או במדיה מקבלים בתור פיגוע, יש מאחוריו הר שלם של כאבים, סבל, מצוקה, עוני, ייאוש, חרון", אומרת פרופ' רעיה מורג, חוקרת קולנוע ותרבות מהאוניברסיטה העברית, שהסילבוס לאחד הקורסים שלה כולל חומרים של "שוברים שתיקה". מורג מביעה תמיכה במסר של הסרט, כאילו מעולם ערבים לא רצחו יהודים לפני הכיבוש.
"מאוד אהבתי את זה שהסרט נפתח באבן הזיכרון על אם הדרך לאב, שכתובות עליה שורות מהשיר של זלדה 'לכל איש יש שם', שכולנו מכירים וקוראים אותה בעצרות. בזמן האני מאשים עדנאן פונה אל הקבלן ואומר לו: 'אתה מעולם לא קראת לנו בשם'. בסופו של דבר זה מהדהד לי מאוד חזק, לכל איש יש". הקהל מוחא לה כפיים בהתלהבות. אף אחד לא שם לב שהקבלן הישראלי, שנרצח כפות בסרט, נעדר שם. אף אחד לא מבקר את הבחירה בשני הסרטים שעומדים זה מול זה: פלשתינים רוצחים בגלל סיבות מוצדקות, חיילים רוצחים כי הם לא רוצים לשלם כמה שקלים על ארוחה.
"ביחס לסרט של ג'אד על שותפות של הצבא עם המתנחלים בדבר עבירה, אני לא אחדש כאן שום דבר אם אומר שהוא הקדים את זמנו בצורה מזעזעת. החבורה שנמצאת שם כיום היא לא תפוח רקוב - היא כבר יותר חזון נפרץ", ממשיכה מורג. אני מביטה בבן ה־17, פרי הכיבוש, תפוח יפהפה במיוחד, שמעולם לא פגע בפלשתיני, אבל בכל זאת הנאורים על הבמה מוכנים לגרש אותו מביתו, אף שכל חטאו מסתכם בכך שנולד להורים ולסבים שגרים בהתנחלות.
כשהיא נשאלת לגבי העתיד הצפוי לקולנוע שמתנגד לכיבוש, היא אומרת: "אני לא אופטימית לגבי שום דבר, אבל אי אפשר לעצור את היצירה שעוסקת ברוח האדם בשום מקום שיש בו דיכוי - לא בסין, ולא בטורקיה, ולא באיראן ולא במשטרים חשוכים מכל הסוגים, וגם לא בישראל. יש משהו ברוח האדם שבוקע גם כשהדרך רצופת מהמורות מהסוגים שאנחנו נתקלים בהם כיום, כמו חוק הנאמנות בתרבות" - שמה מורג באותה רשימה את איראן שבה מתנגדי משטר נתלים בכיכר העיר ואת ישראל שבה חוק הנאמנות לא עבר, ומתנגדי משטר כמוה הם מרצים באוניברסיטה ציבורית, שמוזמנים להשמיע את עמדתם הקיצונית בפסטיבל, שנתמך בכספי ממשלה.
לוקחים (את הכסף) ובוכים
לסוגיית המימון הציבורי מתייחסת באומץ עלמה גניהר - תסריטאית, מחזאית, סופרת וחלק מפורום הקולנוענים נגד הכיבוש. "הכספים של הקרנות הציבוריות לקולנוע הם כספים של המדינה, שמעבירה 90 מיליון שקל בשנה", מסבירה גניהר, שמשמשת גם לקטורית באותן קרנות ציבוריות.
"באים היוצרים ואומרים: תנו לנו את הכסף של המדינה ואנחנו נעשה בו משהו נגדכם - נראה איך החיילים מחורבנים ואיך המפקדים שלהם נאצים. הרי זה ממש לא ייתכן שהמדינה מממנת את ההתנגדות לכיבוש. תסריטאי או במאי שמקבל כסף מהקרן שיושבת בתל אביב יכול לבקש השלמות מקרן ציבורית אחרת, למשל קרן שומרון שיושבת בלב ההתנחלויות. תבינו את הפרדוקס. הסיפור הזה טבול בפשיזם עד למרפק. כלכלת הכיבוש היא כל כך מתוחכמת, שהיא חודרת לכל מעשה שלנו והופכת אותנו לשותפים בעל כורחנו. 'בצלם' אמרו: אנחנו לא מגישים יותר בג"צים, כי המדינה הזו נמצאת במצב של אפרטהייד ואנחנו לא מסוגלים יותר לשתף פעולה. הקולנוענים לא נמצאים במקום הזה, הם לוקחים כסף ציבורי".
בהמשך, כשיתר המשתתפים מתנגדים לדבריה, מבהירה גניהר שגם היא לוקחת כסף מהמדינה. "אין לנו מדינה אחרת לקחת ממנה כסף... ברור שאני מסכימה שהתפקיד שלנו הוא לדרוש את הכסף ולהתנגד, אבל אני אומרת שיש שם בעיה. אנחנו עוזרים למדינה לכבס את הכביסה המלוכלכת. צריך להמשיך להראות לציבור את האמת על המציאות המזעזעת שבה אנחנו חיים. אתם לא אוהבים את האמת, ואתם לא רוצים לראות אותה, אבל אנחנו נמשיך ונראה לכם את זה, על אפכם ועל חמתכם, עד שתבינו שזו האמת. ורק אחרי שזה יקרה, נוכל להתחיל לדון על הדברים".
"אפשר לראות איך סיטואציה של ייאוש וחוסר תקווה מסתיימת בכך שהאלימות היא הפתרון, כפי שזה מופיע באמירה המאוד חזקה בסרט של נדב לפיד", אומר תאופיק אבו ואיל, במאי ערבי־ישראלי שיצר, בין השאר, את הסדרה השנויה במחלוקת "הנערים". "אנשים לא רוצים לראות את הסרטים האלה כדי לא לדעת באיזה מציאות אנחנו חיים. אני מצטער להגיד, אבל היושבים כאן הם מיעוט מאוד־מאוד קטן, שלא מייצג מה שקורה בארץ. יש אווירה ציבורית ימנית פשיסטית של הפחדה. המילה 'כיבוש' הפכה להיות מילת גנאי. אני לא יודע מתי זו תהיה גם עבירה פלילית לומר את המילה כיבוש.
"לדעתי זה לא משנה מאיפה תשיג את המימון, העיקר שתעשה את היצירה שלך באופן חופשי. אז מה אם אני יוצא נגד המדינה? אני משלם מסים, לעזאזל. 50 אחוז מההכנסות שלי המדינה לוקחת. זו מדינה שקמה על חורבן של עם אחר ועדיין מדכאת אותו. אז אם אתה מבקר את זה אתה בוגד ואנטישמי? צריך לעמוד איתן מול כל הגלים ולשרוד. אני אישית לא רוצה לברוח. אין לי כוח לברוח. אני פה. אז בסופו של דבר אני אעשה את הסרטים שלי, ואני אגיד את דעתי בחופשיות. העניין שהוא שיש עכשיו תחושה כזו של מורידים את הראש. אתה מסתכל על המציאות ויש תחושה של ציד מכשפות".
את הערב חותם המנחה בקריאה: "די לכיבוש".
למה לא פוליטיקה עכשיו
אחרי שהקהל מתפזר אני ניגשת אל דני וילנסקי, מייסד הפסטיבל, ומזדהה בשמי ובעיסוקי. וילנסקי הוא איש נעים הליכות שמשוחח איתי ארוכות וטוען שנפלתי על אירוע ספציפי משלל אירועי הפסטיבל, שבו הוצגו 80 סרטים מכל העולם שעוסקים ברעב ובעוני, בזכויות נשים והקהילה הגאה, במשבר האקלים, בבעלי צרכים מיוחדים ובחופש העיתונות. הקטלוג מספר גם על אירועים פוליטיים נוספים שבהם השתתפו נציגי "שוברים שתיקה", האגודה לזכויות האזרח ו"בצלם".
כשאני שואלת על היעדר דוברים מהמרכז או מהימין, הוא מקבל את הביקורת. הוא מספר ש"בשנה שעברה הציגו בפסטיבל שלושה סרטי סטודנטים מאוניברסיטת אריאל, אבל השנה אף אחד משם לא נענה לקול הקורא. זה כשש שנים מקיים הפסטיבל, בשיתוף ארגון Mazon, באופן שוטף פעילות קולנועית חברתית רחבת היקף בקרב אוכלוסיות מוחלשות בפריפריה".
ייאמר מייד: אין בדברים אלה כדי לערער על זכותו של הפסטיבל להתקיים, או משום קריאה להשתיקו. להפך - טוב שאירועים כאלה מתקיימים בחופשיות, ללא חשש מהשתקה או מפיקוח. השאלה הרלוונטית היחידה היא אם הציבור צריך לממן אותם. אין ספק שהגבולות בין תרבות לפוליטיקה מטושטשים, וגם אמנות הנחזית כ"ניטרלית" ספוגה בערכי תקופתה ויוצריה; ויש גם אמנות מגויסת. אבל כשאפילו משתתפי הפאנל תמימי דעים לגבי השימוש בתוכן התרבותי ככלי לקידום אג'נדה פוליטית מובהקת ותפקידם הפוליטי של היוצרים - ואף גולשים לדיון אבסורדי על מידת המוסריות של שימוש בכסף ציבורי "נגוע" - אנחנו כבר מזמן לא במחוזות השיח התרבותי־אמנותי. שלפחות נדע מה נעשה בכסף שלנו.
תגובת משרד התרבות: "פסטיבל 'סולידריות' נתמך על ידי משרד התרבות והספורט על בסיס תבחינים בתקנות הקולנוע (הבחנה בסרט כסרט ישראלי). למשרד אין סמכות בחוק יסודות התקציב 3א' לשלול תמיכה ממוסד תרבות. סמכות זו נתונה בידי משרד האוצר בלבד. ראוי כי מוסדות תרבות נתמכים לא יעשו שימוש וניצול לרעה בתמיכה הניתנת על פעילות תרבות בלבד".
