האם נתניהו באמת יעשה "הכל"?

ליצוק תוכן להצהרה.בעקבות פיגועי השבוע שעבר אמר ראש הממשלה המיועד בנימין נתניהו, כי ממשלתו "תעשה הכל להחזרת הביטחון". לא "מאמצים רבים". לא "תפעל בנחישות". הכל! יש משפטים קבועים המשמשים פוליטיקאים בעקבות פיגועים, ונתניהו בחר באחד מהם. מטבע הדברים, לא יצר המשפט הקצר הזה הדים. כולם רוצים לשים קץ לפיגועים, וכך גם מי שכיהן בתפקיד יותר מכל קודמיו וישוב ויכהן בו בקרוב.

אבל כאשר ראש ממשלה אומר שיעשה "הכל", מותר לשאול מה זה כולל. מומחי הימין נחלצו להרעיף עליו המלצות להחזרת הביטחון: עונש מוות למחבלים, איטום בתים או הריסתם המיידית, גירוש חמולתי של קרובי המפגעים, הקשחת תנאי האסירים הביטחוניים בכלא, ביטול אישורי עבודה בישראל לקרובי משפחות המחבלים, וכיוצא באלה פתרונות "בדוקים ויעילים", שנתניהו שמע עליהם אינסוף פעמים והוא מודע לעקרותם, וגם לנזק שהם עלולים להביא.

תמיד אפשר לחשוב על אמצעים טקטיים שלא נוסו בעבר. אבל אין די בכך כדי לעמוד בהבטחה "לעשות הכל". שני מהלכים מרכזיים שהביאו לשינוי היו השלום עם מצרים, שהסיר מישראל את האיום הגדול ביותר על ביטחונה, והשלום עם ירדן, כתוצאה מהסכם אוסלו, שהעניק לנו עומק אסטרטגי שנטרל את סכנת החזית המזרחית. שניהם הוכיחו את הקשר ההדוק מאוד בין ביטחון לשלום. נתניהו עשה מאמצים גדולים שלא להגיע לשלום עם הפלשתינים, ולא אחת הוא מתהדר בכך.

אבל האיש שחתם על הסכם חברון ועל הסכם וואי, שמצא בערפאת ידיד, שנשא את נאום בר־אילן, שהתלהב כל כך מתוכנית שתי המדינות של טראמפ, מבין היטב כי ללא חלוקת הארץ לא תוכל המדינה היהודית־דמוקרטית להתקיים. אם ההבטחה "לעשות הכל" אינה כוללת מהלך מדיני משמעותי - היא ריקה מתוכן. בממשלה ייתכן שנתניהו ימצא עצמו סמן יוני, אבל בכנסת יהיה לו רוב גדול לכל מהלך כזה. לא השנים הארוכות בשלטון יבטיחו לו הטבעת חותמו על הסיפור הישראלי, אלא המעשה הגדול שיעשה, ואשר טרם עשה.

חסימה זמנית.במאמר שפרסם נפתלי בנט ב"ניו יורק טיימס", ניסה ראש הממשלה לשעבר להסביר את נוסחת הפלא שלו להצלחת הממשלה קצרת הימים בראשותו: 70-70.

כיוון ש־70 אחוז מהציבור מסכימים ב־70 אחוז מהנושאים, ניתן להקים ממשלה שתניח בצד את 30 האחוזים שבמחלוקת ולהתמקד בעניינים המוסכמים. הפלא ופלא - הוא רק לא ציין כי הנושאים המוסכמים הם אלו המובנים מאליהם - הנוגעים לצורך בחינוך הדור הבא, לשמירת בריאות האזרחים, לאספקת מזון סדירה, לכלכלה צומחת ולפתיחת מטריות עם רדת הגשם. ב־30 האחוזים הלא מוסכמים מציין בנט לא פחות מאשר את הסכסוך הישראלי־פלשתיני, את נושאי דת ומדינה ואת שיטת המשפט בישראל.

ברור שזו בדיחה. אי אפשר לקיים, לאורך זמן, ממשלה אשר חלוקה בשלושת הנושאים המהותיים ביותר ולחשוב שהתעלמות מהם, או השעיית הטיפול בהם, היא אפשרות רצינית.

ממשלת בנט היתה הדרך היחידה להחליף את נתניהו בראשות הממשלה. היא לא יכלה ולא נועדה להגביר את האחדות או לפתור בעיות קשות שהמתינו שנים רבות. אנשים לא מעטים בציבור הישראלי סברו כי החלפת נתניהו, הנשפט באשמת שוחד, מצדיקה את מינויו של פוליטיקאי ימני ממנו, העומד בראש סיעה קטנה בכנסת, ולו רק כדי להעביר את תקציב המדינה.

ישראל נותרה על כנה בתום כהונתו של בנט, ופה ושם נעשו תיקונים ראויים. אך למרבה הצער, הוא היה ראש ממשלה חסר חשיבות שנוסחת ה"הצלחה" שלו היתה בבחינת "עוצר דם" זמני ותו לא.