משני צידי האוקיינוס: הבחירות כאן ובארה"ב מאתגרות את המערכת המדינית

לפי תוצאות הבחירות, הנשיא ביידן לא הובס. בחירות האמצע היו גם מבחן של ביידן מול הנשיא לשעבר טראמפ, והציבור האמריקני לא ממש העניש את ביידן על מדיניות קיצונית בכל תחומי החיים באמריקה. זה אומר שהיחסים עם הממשל האמריקני יהיו ברמה כזו או אחרת של עימות, אך לא בעוצמות שהיו בימי הנשיא אובמה.

מה שבעיקר פותח אפשרות לשינוי לטובה בכל הנושא האיראני אלו שתי התפתחויות דרמטיות שחלו בתקופה האחרונה. המרד המתמשך באיראן, בהובלה של נשות איראן, והברית הגלויה של איראן עם רוסיה במלחמת אוקראינה. המצב החדש יוצר פוטנציאל לשיתוף ולתיאום במדיניות בין שני אישים, שהגישות שלהם היו שונות לחלוטין, שלא לומר מקוטבות. ביידן הוביל מדיניות פייסנית ומכילה כלפי איראן - יותר מאובמה; נתניהו היה הסמן הימני במדיניות ניצית נגד איראן, במגמה לדחוק אותה לפינה ולהטיל עליה מצור כלכלי וצבאי.

בכל אופן, היחסים עם ממשל ביידן הם נושא שמעסיק את נתניהו יותר מכדורגל בשבת או מפסקת התגברות - כן או לא. הסימנים הראשונים לאחר הניצחון של הימין, ובאופן אישי של נתניהו, לא היו טובים. מזכיר המדינה בלינקן מצא זמן לשיחה מתוקשרת עם ראש הרש"פ אבו מאזן, וברכות מהנשיא ביידן בוששו לבוא. מה היה פשר העיתוי, קשה להבין. ימים ארוכים לאחר שהניצחון היה ברור ורשום. הסיבה, כנראה, היא שהאמריקנים הקדישו תוכנית סדורה כיצד להגיב לתוצאות הבחירות. גם בעבר בימי ממשל אובמה זכה אבו מאזן לקדימות על פני ראש ממשלת ישראל בשיחות ובתנאי חיבה.

הפעם היתה איזו חלוקת עבודה מגוחכת. נתניהו מנצח, אבל מזכיר המדינה פונה דווקא לאבו מאזן, והנשיא מודד על השעון כמה זמן אפשר לדחות את השיחה עם נתניהו כדי גם לברך, אבל גם לאותת שהמפלגה הדמוקרטית מאוד לא אוהבת את ניצחון הימין. לא הייתי מוציא מכלל אפשרות שמאמר העוועים של תומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס" בסוף השבוע שעבר, תוך ציטוט מהחשודים הרגילים במאמרי פרידמן על ישראל (נחום ברנע ופרופ' משה הלברטל), נתן את הכיוון. לא זוכר מי אמר את זה, בימי קלינטון, שכשהנשיא לא תמיד יודע מה לחשוב על התרחשויות מסוימות הוא קורא את תומס פרידמן, ואז יודע פתאום מה הוא חושב. אז כנראה הסביבה הביידנית בבית הלבן קלטה היטב לאן הרוח המפלגתית נושבת, וכיוונה את הנשיא לפי זה.

יש תשתית ליחסי עבודה ולתיאום סבירים בהחלט, שנתניהו ואנשים מסביבתו הכינו לקראת האפשרות שנתניהו יחזור לשלטון וייאלץ לפעול בסביבה של ממשל דמוקרטי. הנושא שלכאורה מפתה לברוח אליו הוא מלחמת אוקראינה.

הממשלה החדשה, לכשתוקם, צריכה להכיר במגבלות של ישראל, גם אם נתניהו נמצא בעמדה ייחודית בזירה הבינלאומית כאישיות מקובלת על שני הצדדים, והרצון לסיים את המלחמה הנוראה הזאת מושך, כדי לשדרג את מעמדה של ישראל ואת מעמדו הבינלאומי של מנהיגה החוזר. איש אמונו של נתניהו בזירה המדינית, רון דרמר, אמר בראיון שהוא לא יודע על תקדים של פוליטיקאי כלשהו שעשה קאמבק פעמיים לראשות הממשלה. אלא שנתניהו הפעם הזאת נראה כמי שחף מחטא היהירות.

חזרה לגודלם הטבעי

סמוטריץ' מתנהל כמו נפתלי בנט ודורש את האוצר או הביטחון. מוטב לו ללמוד מבן גביר, שמתנהל בינתיים באחריות מפתיעה

הכתבים הפוליטיים והפרשנים ממשיכים עדיין את מרוץ הדיווחים מלפני הבחירות. כמו הדמויות בסרטי האנימציה של דיסני מלפני כמה דורות: הריצה נמשכת באוויר הרבה אחרי שעברו כבר את סף המצוק, אבל הנפילה בוא תבוא. זה אומר דיווחים על מצב כאוטי במשאים ומתנים להרכבת הממשלה; יצירת אווירה של עצבנות; חוסר הבנה לגבי סדרי עדיפויות שלטוניים.

להבדיל מדונלד טראמפ, בנימין נתניהו סיפק את הסחורה. הוא הביא ניצחון גדול. היה מצופה שאנשי הציונות הדתית ויהדות התורה ישאלו קודם כל במה הם יכולים לעזור לראש הממשלה המיועד. לשאול מה הם יכולים לתרום למדינה, כפי שניסח זאת הנשיא שנרצח ג'ון קנדי, זה קצת מוגזם. ברוח זו, האיש המתאים ביותר כנראה לתפקיד שר האוצר הוא אלי כהן. לא בצלאל סמוטריץ'. הוא גם מבין בכלכלה, גם יודע מה אפשרי וגם מתואם עם נתניהו. כשנתניהו דיבר על כלכלה, הוא ציטט סעיפים כלליים מתמצית תוכניתו של אלי כהן. זה אומר משהו על נטייתו.

בעיית נמל חיפה עדיין לא נפתרה. זאת אחת הפינות שהדרך לפתרון בהן היא מבחן של שר האוצר הבא, ולא לגלגל אחריות לשר הממונה ישירות.

נתניהו בנה עוד לפני הבחירות קואליציה אלקטורלית מלוכדת. כולם מסכימים שהוא לא עשה שום טעות בנושא הזה. הוא יהיה מסוגל לתמרן אחרי הבחירות את "השותפות הטבעיות" לכדי קואליציה יציבה. יש לקואליציה הזאת את המרכיבים ליציבות, ועצם השרידות הזאת היא יעד לאומי חשוב. מול הכישלון היחסי של הרפובליקנים וההישג של הדמוקרטים בארה"ב, מוטב לכל אלה המסתובבים עם חגורות נפץ פוליטיות לדמיין חזרה למצב שבו בישראל מכהנת ממשלת שמאל שצמודה לתכתיבי ממשל דמוקרטי.

לפני הבחירות הלחץ לאיחוד הציונות הדתית עם בן גביר נבע, בין השאר, מהחשש שהפלג של סמוטריץ' אולי לא יעבור את אחוז החסימה. עכשיו הוא מתנהל כמו נפתלי בנט. תיק האוצר או הביטחון - זה דומה למה שבנט עשה בעניין ראשות הממשלה. כשותף קואליציוני סמוטריץ' עדיף על בני גנץ. אבל ההפתעה היא שבן גביר נראה כאישיות בוגרת ואחראית יותר מסמוטריץ'.

מבט מזרחה

דברי מפקד הפיקוד האסטרטגי האמריקני על "שקיעת ההרתעה" הם תמרור אזהרה לישראל,
שיכולה לסמוך רק על עצמה

האתגרים של ישראל בביטחון ובכלכלה הם עצומים. בשבוע שעבר צייר מפקד הפיקוד האסטרטגי של ארה"ב, אדמירל צ'רלס ריצ'רד, את מלחמת אוקראינה ואת המשבר המתמשך בטייוואן בצורה שונה לגמרי מהמקובל בתקשורת. "הפלישה הרוסית לאוקראינה חשפה את כוחה השוקע של ההרתעה הצבאית האמריקנית", נכתב ב"וול־סטריט ג'ורנל" בעקבות נאום של האדמירל ריצ'רד בשבוע שעבר.

"המשבר האוקראיני הוא רק החימום", אמר האדמירל, "הדבר הגדול מגיע, ובתוך זמן לא רב נעמוד למבחן". הוא תיאר את דעיכת ההרתעה האמריקנית כמו אונייה גדולה ששוקעת בים. זה לא משנה שארה"ב הצליחה ללכד את מדינות נאט"ו נגד רוסיה; הסימן החמור הוא שהיא לא הצליחה או לא ידעה איך למנוע את ההתקפה הרוסית. והרוסים, אולי מתוך טעות בחישוב, לא ספרו את ארה"ב כשהחליטו לתקוף מדינה שכנה.

זו מציאות עם השלכות מאיימות בסביבה של ישראל. לממשלה צריכה להיות היכולת לנהל מדיניות עצמאית שאינה תלויה בארה"ב. הפעולה שיוחסה לישראל ביום רביעי, של הפצצת כמה מכליות דלק באחד המעברים לתוך סוריה, היא משמעותית מאוד; מתנת פרידה של גנץ והרמטכ"ל כוכבי לממשלה הבאה. תעשו רגע השוואה בין המראות ובין מה שהתרחש בסוריה לבין מה שקורה באוקראינה. מי שביצע את הפעולה הנקודתית הכירורגית נגד מכליות דלק, אולי אפילו כאלה שהיו בתנועה, גילה יכולת מבצעית שמוסיפה הרבה מאוד להרתעה של ישראל.

האמריקנים אומרים שלא הם עשו את זה, אבל מישהו אחר שיש לו מל"טים כן עשה את זה. בתחילת השנה ישראל השמידה בסיס איראני של מל"טים - לא בסוריה. בגלל אוקראינה, ובגלל המרידה הפנימית, איראן עכשיו מתוחה וחשופה יותר. ישראל יכולה להגביר את הלחץ הצבאי נגדה.

ההפסד כולו של טראמפ

הרפובליקנים התאכזבו מתוצאות בחירות האמצע, ומעמדו של הנשיא לשעבר מתערער מול מושל פלורידה דה־סנטיס, שנושף בעורפו

זו לא רק ההשפעה השלילית של טראמפ. הרפובליקנים התקשו לתרגם את כישלונותיו של הנשיא ביידן לניצחון פוליטי גדול בגלל סיבות עמוקות יותר. המנהיג העתידי של המפלגה הרפובליקנית הוא מושל פלורידה רון דה־סנטיס, שזכה בניצחון גורף כשנבחר מחדש לתפקיד. דה־סנטיס הפך את פלורידה למדינה רפובליקנית, שהיתה במערכות בחירות קודמות מדינה מתנדנדת, פעם לדמוקרטים ופעם לרפובליקנים.

לקח נוסף מבחירות האמצע הוא מעמדו של טראמפ. טראמפ הוא אבן על צוואר מפלגתו. תנועת התומכים שלו במפלגה והוא עצמו מרתיעים את בוחרי המרכז. מתברר שההפלות הן בכל זאת הנושא המרכזי שהכריע אצל בוחרים רבים לבחור במועמדים הדמוקרטים. אפשר להוסיף לזה את תיק המסמכים החדש שרשויות האכיפה בהובלת ה־FBI הצמידו לטראמפ, וכן את ניסיון ההתנקשות בננסי פלוסי בביתה, שהסתיים בפציעתו החמורה של בעלה. מסע ההפחדה של ביידן והדמוקרטים הצליח, אבל רק כדי לשבור את "הגל האדום". זה לא ניצחון דמוקרטי ולא תבוסה רפובליקנית. זה הישג לביידן והפסד לטראמפ.

האיש שתמיד היה שם

מהמיתלה, דרך שחרור ירושלים ועד צליחת התעלה - דן זיו, מהבודדים שקיבלו את עיטור הגבורה, הלך השבוע לעולמו והותיר מורשת ענפה

מייד כשנכנסתי לבית העלמין הצבאי בקריית שאול ראיתי את ישראל הראל ולידו יושב טרזן, הלוא הוא איש המוסד האגדי דוד בן עוזיאל, שגם היה, נוסף על הכל, מאנשי יחידה 101. על ידם החלו חילופי דברים בין שני צנחנים ותיקים על קרב סָרָפֵאוּם. "הם רצו שהוא יעצור ולא ימשיך קדימה", אמר מישהו. "אבל היו לו פקודות. דן הראה לי את הפקודה", השיב מישהו.

צנחנים ותיקים הולכים ונמוגים אל השקיעה, אבל קרבות המיתלה, כיבוש ירושלים וסרפאום ב־73' נשארים. עד שימות אחרון הלוחמים. אחד מהם היה סא"ל דן זיו, שהובא למנוחות באחר צהריים שטוף שמש עם עננות חלקית ביום שלישי השבוע. הוא עצם את עיניו כשהוא יושב בכורסה בדירתו, אוחז בעמוד התשבץ של אחד העיתונים.

דן אהב את צה"ל, האמין בו ושמר על קשר עם מפקדיו. משפחתו הענפה משתרעת מאיילת השחר בצפון עד ההתנחלויות ביו"ש, והכומתות האדומות התערבבו בראשים עטורי פאות ארוכות

דן הוא אחד מהבודדים שהוענק להם אות הגבורה, העיטור הגבוה ביותר שמדינת ישראל נותנת לגיבוריה. צה"ל העניק לו כבוד גדול ו"הילד של שמחה מהכרם" נקבר בטקס צבאי מלא. כך נהג דן, בן קיבוץ איילת השחר, לכנות את עצמו: "הילד של שמחה מהכרם". הוא נולד ב־1936 והתגייס לגדוד 890 בנובמבר 1954.

הוא עוד מאלה שהיו אומרים "קיביינימט!", הוא היה מאלה שרצים דוך אל תוך שדות מוקשים ובדרך כלל יוצאים מזה בשלום. בפעולת חאן יונס רפול החליט על השיטה.

"אני מתחיל לרוץ. אחרי עשרה מטרים אני רואה שאני רץ לבד", סיפר לי דן בראיון שעשיתי איתו לפני שש שנים ("מקור ראשון"). "עשר וחצי בלילה, ואני בשדה מוקשים לבד... מסתכל אחורה, רואה את אמנון (לביא) רץ אחריי. בעשר וחצי בלילה תתחיל ויכוחים בתוך שדה מוקשים? אמרתי, אני רץ עד הסוף... איך שהוא מתיישר לשמאלי, חמישה מטרים מהגדר, הוא דורך על מוקש. שנינו באוויר. הוא נהרג".

באופן יוצא דופן דן תמיד היה בנקודה הלוהטת ביותר של המלחמה: במיתלה יצא למשימת התאבדות וחילץ פצועים, ועל כך קיבל את אות הגבורה. בירושלים ב־67' היה סגנו של עוזי עילם בגדוד 71. ב־73' היה מפקד גדוד הצנחנים הראשון שצלח את התעלה. ואחר כך סרפאום, שהיה דומה מאוד לקרב המיתלה. לא סתם הגיעו שני בניו של אריק שרון, גלעד ועומרי, לחלוק כבוד ללוחם שאביהם תמיד שלח קדימה. "מצוין! דחף קדימה", אמר האוגדונר שרון ברשת. בתקופה ששרון היה ראש ממשלה, שמעתי מדן שהוא הולך לתפוס שיחה עם אריק באחד הסיורים. "אני מכין לו מארב מזנק", אמר על השיטה שלו לקבוע פגישות עם אריק. למרות חילוקי הדעות הפוליטיים ביניהם, אף פעם לא אמר על אריק מילה רעה, וראה בו את אחד ממוריו.

דן אהב את צה"ל והאמין בו. שמר על קשר חם וידידותי עם מפקדיו העכשוויים. אחד מהם, האלוף נועם תיבון, נשא הספד מרגש ויפה על קברו. משפחתו של דן זיו משתרעת מאיילת השחר בצפון עד ההתנחלויות ביו"ש, והכומתות האדומות התערבבו בראשים עטורי פאות ארוכות.