כיצד השתלטו בכירי הצבא על הפוליטיקה הישראלית?

צבא ומדינה:היחסים של צבא מול דרג מדיני התחילו בישראל כבר ב-1920, עם הקמת ההסתדרות וארגון ההגנה. אז לא היה ספק - המנהיגים המדיניים האזרחים מובילים, ואנשי הביטחון וארגוני הביטחון סרים למרותם ולמשמעתם. אלא שהסמכות האזרחית כלפי "אנשי הצבא", כפי שזה היה אז בתנאי מחתרת, התגלמה במפלגה ובכוחה. עדיין לא הייתה סמכות של חוקה ומדינה.

ככל הידוע, הראשון שזיהה איזשהו קו הפרדה, שלא לומר קו שבר פוטנציאלי, בין ההנהגה הפוליטית של היישוב העברי לבין שכבת אנשי הביטחון, היה אורי אבנרי. זה לא היה אחרי קום המדינה בשנות ה־50, אלא כמה שנים לפני קום המדינה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה.

את האליטה הפוליטית ביישוב, ובראשה בן־גוריון, הוא תיאר כ"כת הגבאים", "המעמד המיוחס של הגטו הגלותי, (הכת) החלה להעתיק את חוג פעולתה לשטח הפורה החדש שנוצר בארץ", כתב אבנרי במאמר שנקרא "סיכויי הדיקטטורה הצבאית" בעיתון "המשקיף" ב־1943. "גם אצלנו יהיה קיים ביום שביתת הנשק גורם צבאי בעל כוח והכרה עצמית, גורם שידרוש, וידרוש בצדק, שהיד אשר לחצה על ההדק תהיה גם היד אשר תכוון את ההגה".

"מפלגת העבודה מעדיפה רמטכ"לים"

העניינים התפתחו כך שכעבור קצת יותר מ־40 שנה כבר אפשר היה לחזות מראש שקצין בכיר מסוים יהיה בעתיד ראש ממשלה. זה היה אהוד ברק, שהיה ב־1986 עדיין אלוף.

בעיתון "חדשות" החליטו העורכים לחבר תרחיש פוליטי במבט של עשר שנים קדימה. "הכנתי תסריט לשאלה מי יעמוד בראש הליכוד בעוד עשור, נתניהו היה אז השגריר באו"ם וההערכה שלי היתה נכונה, כי חשבתי שהנושא הפרסונלי יתפוס והוא ינצח את נסיכי הליכוד. "לגבי מפלגת העבודה, המחשבה היתה שהמפלגה מעדיפה רמטכ"לים", סיפר הפרשן המיתולוגי חנן קריסטל עם פרישתו לדודי פטימר ב"מעריב".

"משה דיין, בר־לב ויצחק רבין הוכיחו כי השילוב של צבא ופוליטיקה יכול לעבוד, לכן חשבתי שמנהיג העבודה הבא יבוא מהצבא... ברק היה אז אלוף פיקוד מרכז, והערכנו שהוא ייבחר לרמטכ"ל ושאחרי תקופת רבין-פרס הוא יהיה מנהיג העבודה".

זאת אומרת, שפרשן פוליטי שאינו מומחה בצה"ל ובביטחון היה מסוגל לתת תחזית לעוד חמש שנים, ולפיה אלוף מסוים יתקדם ויהיה בהמשך הרמטכ"ל. באותה עת הרמטכ"ל היה רא"ל משה לוי, וכעבור שנה התמנה לתפקיד דן שומרון.

סיירת מטכ"ל - מנגנון ליצירת אליטה

אבל כדי להבין תהליכים בצה"ל ובפוליטיקה אפשר לחזור עוד הרבה אחורה. ד"ר אורי מילשטיין היה הראשון שהגדיר את סיירת מטכ"ל כמנגנון ליצירת אליטה. לפני 22 שנים, כשעשיתי כתבת פרופיל על מייסד היחידה, אל"מ אברהם ארנן המנוח, דיבר תא"ל (מיל') דוביק תמרי במונחים דומים. הוא לא אמר את זה במפורש, אבל טען שארנן ראה בסיירת מעין המשכיות של הפלמ"ח, ורחבעם זאבי (גנדי) אמר לי שיש משמעות לכך שמוצאו הצבאי של ארנן היה מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שהיה הגדוד המוביל בפיקודו של בן האב הרוחני, יוספל'ה טבנקין. "בתחילת 1964 קרו שלושה דברים (שקבעו את העתיד). יצחק רבין התמנה כרמטכ"ל, אהרל'ה יריב כראש אמ"ן, ואני התמניתי כמפקד סיירת מטכ"ל", אמר תמרי בצניעות.

הוא, ומאוחר יותר אהוד ברק, הסתובבו עם שרביט הרמטכ"ל בכיסם עוד כשהיו סרנים ורבי סרנים. וברק סומן כמנהיג שנמצא בממד שמעבר לפיקוד הצבאי על ידי חיים גורי, שהיה נוכח בהספד שנשא ברק על יוני נתניהו ביום ה־30 למותו ב־1976. את התקדים של רמטכ"ל המתמנה לראש ממשלה, קבע יצחק רבין ביוני 1974.

כת של גבאים

משהו השתנה בעשור או ב־15 השנים האחרונות שלא היה קיים עד אז גם כאשר רמטכ"לים ואלופים בכירים הוצנחו היישר אל הפוליטיקה ואל כורסאות של שרים בממשלה. דור של רמטכ"לים בדימוס החל לראות בהנהגה המדינית כת של גבאים, מונהגת בידי ראש ממשלה מושחת, ותפקידם להכניס את היסודות הידועים של "יושר", "סדר" ו"ניקיון".

האב המייסד, דוד בן־גוריון, פחד מהצבא גם כאשר הערכתו בנוגע למקצועיותם היתה נמוכה. מה הוא חשש שיכול לקרות, אין לכך ביטוי מילולי מפורש. אבל יש סימנים לחששותיו בעימות שלו עם הפלמ"ח, ובייחוד בפגישה ספציפית עם יגאל אלון כמה ימים לפני התחוללות פרשת אלטלנה ביוני 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. פרופ' זכי שלום, שחקר את הנושא, כתב כי "בקרב אנשיו (של הפלמ"ח) בלטה, ככל שאפשר להתרשם, תחושת 'ייחודיות' המחייבת יחס שונה. על רקע זה ניתן להבין את הקושי של הפלמ"ח להסתגל למציאות החדשה (בעקבות הקמת צה"ל), שביקש בן־גוריון לכפות במהלך המלחמה".

"במהלך השיחה עם יגאל אלון, מתח ב.ג ביקורת קשה על פעולות הביזה וההרס שביצעו אנשי הפלמ"ח בירושלים", ממשיך שלום במאמר גדול ב"עיונים בתקומת ישראל" משנת 2002. "הידיעות על כך נשלחות לכל העולם", נזף באלון. "לב.ג היו חששות כבדים בעיקר מפני גיבוש כוח צבאי חזק במדינה, אשר לא יהיה נתון למרות הדרג האזרחי..."

בשיחה עם אלון נראה שב.ג מכוון לקעקע את תחושת הייחוד והייעוד של הפלמ"ח; הפלמ"ח הרי המציא את טוהר הנשק ואת מוסר הלחימה וטוהר המידות ומה לא. אז הנה, ביזה בירושלים שבעקבותיה ב.ג מנחה אפילו לירות ביהודים כדי למנוע חדירה לעיר העתיקה ולמקומות קדושים לנוצרים ולמוסלמים.

אורי אבנרי זיהה ב־1943 את מה שעומד להתרחש בישראל: "גם אצלנו יהיה קיים גורם צבאי בעל כוח והכרה עצמית, שידרוש, וידרוש בצדק, שהיד אשר לחצה על ההדק תהיה גם היד אשר תכוון את ההגה"

יגאל אלון השתחרר בדרגת אלוף וכעבור שנים מעטות, במערכת הבחירות של 1955, עמד בראש הקמפיין של מפלגתו, אחדות העבודה, שנועד לקעקע את דמותו של רה"מ בן־גוריון: "ההנהגה המדינית בזבזה את ניצחוננו הצבאי והוליכה לנסיגות ולכישלונות".

לגדל מפקדים משלנו

אכן, שמעתי לא פעם מפרופ' יחיעם ויץ כי על בן־גוריון העיקה התחושה שמלחמת העצמאות או השחרור רשומה על שם המפקדים של מפ"ם. כביכול היא לא שלו. אלו יגאל אלון ושמעון אבידן, משה כרמל, מולה כהן, יצחק שדה וכל השאר. מלחמת סיני היתה המלחמה "שלו". מעבר לניסיון לבנות את סמכותו המוסרית כלפי אנשי הביטחון, הוא חיפש לטפח את המפקדים של מפא"י. היריב הפוליטי העיקרי של מפ"ם לא היה חרות או הימין, אלא מפא"י, שגם נלחמה בקומוניסטים יותר מהימין. הוא מצא מפקדים כאלה בדמותם של משה דיין, שקפץ בדילוגים מדרגת סגן אלוף לאלוף ומשם לרמטכ"לות, ואריק שרון, שהיה שייך לדור אחר. הוא בנה על יורש בדמותו של רא"ל (מיל') יגאל ידין.

דמות צבאית נוספת שהוא ראה בממד הפוליטי היתה אסף שמחוני. כחודשיים לפני מלחמת סיני מונה אל"מ שמחוני לתפקיד אלוף פיקוד דרום. כאלוף־משנה בתפקיד אלוף הפיקוד הוא הוביל את מערכת סיני באוקטובר-נובמבר 1956.

ימים אחדים לאחר תום המערכה נהרג בתאונת מטוס קל שאותו הטיס בעצמו. כמו דיין, גם הוא היה ממשפחה מפא"יניקית שורשית ומוכרת. לאחר מותו היה ויכוח בין ב.ג (רה"מ ושר הביטחון) לבין הרמטכ"ל משה דיין. בן־גוריון רצה להעלות אותו בדרגה לאחר מותו, לאלוף; דיין התנגד, כנראה בצדק. מקובל בצה"ל להעלות בדרגה מפקד שנפל בקרב והצטיין, בייחוד אם מילא תפקיד ששווה לדרגה שלאחר נפילתו - מ"פ בדרגת סגן המועלה לסרן, או מג"ד רב־סרן המועלה לסא"ל.

לוויכוח בין ב.ג לדיין, ככל הידוע, אין תיעוד והחוקרים שמעו עליו מפי קצין שהיה אז מקורב לדיין. ב.ג כפה את רצונו, ובהלווייתו של אסף שמחוני הוא התרפק עליו באהבה גדולה וכינה אותו "אלוף הניצחון".

יגאל אלון, שהשתחרר בדרגת אלוף וב־1955 עמד בראש הקמפיין של "אחדות העבודה", שנועד לקעקע את דמותו של רה"מ בן־גוריון: "ההנהגה המדינית בזבזה את ניצחוננו הצבאי והוליכה לנסיגות ולכישלונות"

מה היה עולה בגורלו אלמלא היה נהרג בצורה שטותית כל כך? הוא היה בן גילו של רבין בערך. היה בן 34 בסך הכל כשנהרג. הוא נועד כנראה להתקדם הלאה בצה"ל ולעבור לדרג הפוליטי המפלגתי. היה לו סיכוי להיות רמטכ"ל אחרי לסקוב.

אבנרי צדק

באותה תקופה שוב צפה אורי אבנרי תהליך התעצמות של מערכת הביטחון והצמרת הצבאית ביחס לדרג האזרחי המפלגתי. אפשר להגדיר אותו כפרשן הרפתקני, אבל העובדה היא שבמבט לאחור אבנרי זיהה נכון את מה שעומד להתרחש בישראל. הוא קבע שלא יכולה להתבצע הפיכה צבאית, אבל בכירי הביטחון ישתלטו על מפלגות מבפנים.

את הלך הרוח המוכר תיאר אבנרי באמצעות אירועים מיוון: "מה היה קורה לו יגאל ידין היה מתפטר מחר בבוקר מתפקידו, מתייצב לפני העם ואומר: המפלגות הורסות את המדינה. פוליטיקאים צרי מוח משעבדים את ענייני האומה לאינטרסים האנוכיים שלהם. הגיעה השעה שכל הפטריוטים בעלי הרצון הטוב יתלכדו לתנועה גדולה אחת סביב לרמטכ"ל, תנועה שלא תהיה מפלגה ככל המפלגות אלא ארגון להצלת המדינה. בארץ היה מעשה כזה מעורר... מבוכה רבה".

אבל היום מלל כזה וסיסמאות דמגוגיות כאלה מנחים בכירים בדימוס ומנהיגים שמבקשים להיבנות מהקרסת המערכת הפוליטית המסורתית. רק אחדות, ללא תחרות של רעיונות והכרעה בקלפי, ללא יריבות פוליטית, לא ימין ולא שמאל.

עוד בשנת 1997, שנים אחרי חדירה עקבית של אלופים, רמטכ"לים ובכירי ביטחון למערכת הפוליטית, קבע פרופ' משה ליסק המנוח שאין בישראל "מיליטריזם". הוא טען שבחברה מיליטריסטית קיימת תורת ביטחון אופנסיבית במיוחד, מבוססת על שאיפה להתפשטות טריטוריאלית שאינה קשורה להגנה עצמית.

תנאי נוסף: "שהממסד הצבאי הוא מקור השראה וסמכות (פורמלית ובלתי פורמלית) למקבלי ההחלטות הפוליטיות לאורך זמן". וכן, "הצבא בחברה כזאת הוא המווסת והמנתב העליון של הנורמות החברתיות במרבית התחומים המוסדיים". הוא טען שזה לא קיים בישראל, שבה קיימת "אליטה צבאית מגוונת והטרוגנית מבחינת אוריינטציות פוליטיות ותרבותיות". בעיקר הצביע על "פלורליזם בתוך צה"ל עצמו, ובייחוד בקצונה הגבוהה... מגמה של הטרוגניות קונספטואלית פנים־צה"לית". במצב כזה לא יכולה להתגבש עמדה אחידה בשום נושא אסטרטגי צבאי במטכ"ל ובשאר הקצונה הבכירה.

היום המצב שונה. "לממשלות ימין יש אידיאולוגיה ולכן הן פועלות לפעמים בניגוד לעמדת הצבא. הצבא, באומץ גדול, מציג את האמת אל מול הממשלה, אבל בסוף הצבא לא יכול להחליף את המדינאים או את העם". כך אמר האלוף (מיל') נעם תיבון במאי 2016. הוא הוסיף את ההערכה שכנראה מקובלת על הצמרת הצבאית באותה עת וגם עכשיו: "הכרחי לסיים את הסכסוך, זה אינטרס ראשון במעלה".

1999 היתה דומה למה שמוכר מהשנים האחרונות. יחד עם רמטכ"ל לשעבר בראשות העבודה, נכנסו לקלחת הפוליטית הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין־שחק והאלוף איציק מרדכי. מטרת העל:
הפלת נתניהו

תיבון מציג שתי תפיסות, שכנראה מושרשות בתודעת אלופי המטכ"ל: האחת, "אנחנו, הצבא, מייצגים את האמת". לעומת הממשלה, שמייצגת "אידיאולוגיה". השנייה, שיש תפיסה אחידה ואחודה בצמרת צה"ל בנושאים הקרדינליים, ובעיקר בנושא הפלשתיני. זה ההפך ממה שליסק טען. המצב הפוליטי של היום מקורו, בין השאר, בתפיסה העצמית החדשה של הצמרת הצבאית, של עליונות על הדרג הפוליטי.

מלחמת ששת הימים היתה ציון דרך, קרן אור באפילת המלחמה הקרה; מדינה דמוקרטית יודעת להשיב מלחמה ולהגן על עצמה נגד ברית סובייטית־ערבית שהמצע שלה הוא של ערכים טוטליטריים והשמדת חברה חופשית כמו ישראל. מעמדו של צה"ל התבטא באמירה השגורה "כל הכבוד לצה"ל". אבל אחת התרומות השליליות של המלחמה היתה חדירת "אלופי הניצחון" לצמרת הפוליטית.

כך קיבלנו את יצחק רבין, חיים בר־לב, עזר ויצמן ואריק שרון בצמרת המפלגות הגדולות. משה דיין הפך לדמות הכריזמטית שהפחידה את הנהגת המערך (מפא"י, מפלגת העבודה). בשנים 68'-69' פעלה תנועת "למען משה דיין לראשות הממשלה", היתה החתמה המונית וגולדה מאיר טענה שזהו מהלך אנטי־דמוקרטי. אך מהרגע שעלתה לראשות הממשלה היא תפקדה בתיאום ובקִרבה אפילו עם משה דיין, שקיבל את סמכותה.

שיאו של התהליך הוא בהקמת מפלגת הרמטכ"לים כחול לבן ב־2019, עם לפחות שלושה רמטכ"לים:גבי אשכנזי, בני גנץ ובוגי יעלון. אהוד ברק ויאיר גולן, שהיה סגן הרמטכ"ל, הצטרפו לרשימה אחת עם מרצ

עליונות המפלגה התבטאה בכך שאפילו שר הביטחון הכל־יכול לכאורה נאלץ לקבל את מינויי הרמטכ"לים שאשכול, ולאחריו גולדה, בישלו באמצעות האישים מהקיבוץ המאוחד שבן־גוריון תיעב כל כך: יגאל אלון וישראל גלילי, ונוסף עליהם הרמטכ"לים שדאגו לממשיכיהם, רבין ובר־לב. כך מונה דדו אלעזר בינואר 1972, אבל המינוי נקבע כבר בסוף 1969 כאשר מונה לתפקיד ראש אג"ם (מספר 2 באותה תקופה).

האלוף עזר ויצמן פתח מצנח רזרבי ונחת היישר בכיסא שר התחבורה בממשלה מטעם גח"ל, ושייקה גביש פרש מהצבא. את ההבדל בין ערכי הפיקוד דאז לבין מצביאי ההווה אפשר לראות בדבריו של דדו בזמן מלחמת ההתשה: "עלינו לראות את התקופה הזאת כחלק ממלחמתו של העם היהודי על מולדת ועל מדינה עצמאית".

אצל בני גנץ וגדי איזנקוט מופיע שוב ושוב המוטיב של יהדות אמריקה. צריך לטפח את הקשר עם יהדות אמריקה, אתה שומע מבני גנץ, והחשד הוא ש"יהדות אמריקה" זה שם קוד למפלגה הדמוקרטית ולרפורמים. אלה לא העם היהודי והמולדת שעליה דיבר דדו, שבוודאי לא היה מעכל את התלות במנגנוני הביטחון של אש"ף.

קצינים בקלחת הפוליטית

רבין טען בראיון אחרי מלחמת יום הכיפורים כי מעמדו של צה"ל ירד. דו"ח אגרנט יצר קו פרשת מים ביחסי הדרג המדיני והדרג הצבאי. רבין הוא גם מי שעירב את צמרת צה"ל במשאים ומתנים עם הנהגת אש"ף לאחר חתימת הסכם אוסלו הראשון. האלופים והרמטכ"לים הפכו למושקעים בדרך אוסלו.

רבין היה מבחינת צמרת צה"ל סמכות ביטחונית עליונה, ולא רק בגלל תפקידו החוקתי כראש ממשלה וכשר ביטחון. היה להם קשה יותר ויותר לקבל סמכות של ראש ממשלה שלא עלה מתוך שורות מערכת הביטחון, ובייחוד שמדובר בראש ממשלת ימין שהיה אופוזיציה ליצחק רבין.

־1999 היתה תמונה דומה למה שאנחנו מכירים בשנים האחרונות. יחד עם הרמטכ"ל לשעבר בראשות מפלגת העבודה ברק, נכנסו לקלחת הפוליטית הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין־שחק ואיציק מרדכי, שהתחיל את דרכו בממשלת נתניהו ב־96'. מטרת העל: הפלת נתניהו.

שיאו של התהליך הוא בהקמת מפלגת הרמטכ"לים כחול לבן בשנת 2019. היו שם לפחות שלושה רמטכ"לים, גבי אשכנזי, בני גנץ ובוגי יעלון. אהוד ברק ויאיר גולן, האחרון אלוף שהיה סגן הרמטכ"ל, הצטרפו לרשימה אחת עם מרצ. יאיר גולן התבטא בראיונות בתוקפנות כלפי המתנחלים, ואני שמעתי אותו מגדיר את חוק הצינון לבכירי הצבא כשחיתות של המערכת הפוליטית.

אבל מה שההתפתחויות האלה ציינו זה את סוף הרומן הארוך, ההיסטורי, של מפלגת העבודה עם הרמטכ"לים והאלופים הפורשים. בעצם הצטרפותם של אישים כמו רבין, בר־לב, מוטה גור או איל בן ראובן למפלגת העבודה, הם למעשה קיבלו על עצמם עול של אידיאולוגיה ומרות מפלגתית אזרחית. כחול לבן, שהתגלגלה עכשיו ל"מחנה הממלכתי", היא סיפור אחר.

זאת צמרת צבאית שרואה עצמה משתלבת באבטחת הביטחון ביהודה ושומרון במשותף עם מנגנוני הביטחון הפלשתיניים. צמרת ביטחונית שמושקעת ב"חיזוק" הרשות הפלשתינית. "צה"ל מקיז אנרגיה על מלחמה באויב הכי חלש במזרח התיכון במציאות מורכבת שלא מאפשרת להכריע אותו. זה מייצר מצב שבו חמאס הקטן מכריז שהוא מצליח לעמוד מול צה"ל הגדול. זו פגיעה בהרתעה. זו פגיעה בדימוי של ישראל כמדינה מנצחת", אמר רא"ל (מיל') גדי איזנקוט.

מבצע "שסע"

האידיאולוגיה שמכסה על התפיסות האלה היא ש"השסע הפנימי" ונתניהו הם האיום הגדול על החברה הישראלית. בשנות ה־80 וה־90 החלה מתקפה קשה של השמאל באמצעות גורמים משפטיים נגד צה"ל. את ההשקפה הרואה בצה"ל פוטנציאל של איום על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם ביטא פרופ' מרדכי קרמניצר בהקדמה לתרגום העברי של הדו"ח על פשעי החונטה הצבאית בארגנטינה שחיבר הסופר ארנסטו סבטו תחת הכותרת "לעולם לא עוד".

"שמירה על הדמוקרטיה מחייבת, ראשית לכל, הכרה בערכו של המשטר הדמוקרטי כמחסום בפני הידרדרות למעשי זוועה, שמירה על העיקרון של כפיפות הצבא ושאר ארגוני הביטחון למרות השלטון האזרחי הנבחר, חיסון מפני אידיאולוגיה שלפיה הגנה על ערכים כלשהם, יהיו חשובים ככל שיהיו, עשויה להצדיק הפקעת השלטון מידי פוליטיקאים נבחרים - הססניים ופשרנים - והעברתה לידי שומרי החותם של אותם ערכים - הצבא ושירותי הביטחון", כתב פרופ' קרמניצר.

"כשם שהעינויים מופעלים בשם ההגנה על החשובים שבערכים, כך גם חיסולו או השעייתו של המשטר הדמוקרטי... למען מטרות נעלות - כמו במקרה הארגנטינאי... תחזיות מן הסוג 'אצלנו זה לא יכול לקרות' הן לרוב מפוקפקות, כפי שלימד אותנו רצח רה"מ יצחק רבין. ההנחה הזהירה חייבת להיות כי לא לעולם חוסן... תהא זו אשליה לחשוב שמעשי זוועה מבישים יכולים להתנהל רק תחת משטר צבאי", וכך הלאה וכך הלאה משווה אחד מבכירי הדוברים של האליטה המשפטית בין המשטר הצבאי הנפשע בארגנטינה בשנות ה־70 לבין המערכת הצבאית בישראל.

מה שקרמניצר כנראה לא ידע זה שהשמאל הממוסד (הקומוניסטים) בארגנטינה תמך בחונטה הצבאית, שביצעה את ההפיכה שלה נגד ממשלת ימין פופוליסטית (בראשות איזבלה פרון), שהכניסה את החברה הארגנטינאית לתוהו ובוהו, ואותו ארנסטו סבטו הגדול, יחד עם הסופר הענק חורחה לואיס בורחס, עלו לרגל כדי להודות למנהיג החונטה, הגנרל וידלה.

היעדר חוש מידה של מערכת המשפט, כפי שמייצג אותה קרמניצר, התגלגל בהמשך לתיאוריה שבתוך כל קצין צה"ל חבוי נאצי קטן. ארגוני שמאל קיצוניים, עם רוח גבית של אנשי משפט ופילוסופים, הפכו את בכירי צה"ל למועמדים להישפט בהאג כפושעי מלחמה. אמנם הצמרת הצבאית לא ממש הרימה ידיים מול הלחץ של הלוחמה המשפטית־פוליטית, אבל נראה שהתפשרה ונהגה כמנהג "אם אינך יכול לנצח אותם - הצטרף אליהם".

לאותם משפטני אקדמיה חסרה ההבנה הבסיסית, שלפיה הטרור הפלשתינו־אסלאמיסטי שישראל נלחמת נגדו הוא חלק מאסטרטגיה להשמדת מדינת ישראל ולרצח כל יהודי באשר הוא יהודי. אלה הדביקו בהיצמדות הפורמלית שלהם ל"ערכי הדמוקרטיה" גם את הצמרת הצבאית, שבאה היום בשם ערכים אלה להילחם בימין, ובייחוד בליכוד.